שערי ישר חלק א קכט

דרוסה כמו שכתבו בפ' א"ט שהבאנו ונלענ"ד מאריכות לשון הד"מ שהביא המעשה שחתכו הגלגולת וא"כ נולד הספק שדעת המתירים הי' מטעם דכיון דבחיי הבהמה לא נודע הריעותא וכשנשחטה הוחזקה בחזקת היתר חשבו מטעם זה לומר דהוי בכלל דברי רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת ומספק לא מפקינן מחזקתה, והוא חלק עליהם דכיון דעכשי' נודע שהיתה הריעותא מחיים בבירור הרי איגלאי מילתא דמה שהחזקנו אותה בחזקת כשרות בטעות הי' ונמצא דבטל מזה חזקת היתר דכל ימי חיי' היתה בחזקת איסור ולאחר שחיטה היתה חזקת היתר בטעות, וע"ז הוכיח מדברי תוס' פ' ד"א דכתבו דרק לענין אם בא זאב ונטל בני מעיים חשוב ספק של אחר שחיטה דאפשר דמחיים לא הי' שום ריעותא, אבל בכה"ג שידוע לנו שהיתה הריעותא מחיים אף שנודע אחר שחיטה לא אמרינן בכה"ג נשחטה הותרה כנלענ"ד בס"ד בענין זה

והנה בס' תבואת שור סי' כ"ט מבואר קצת כדברינו, אמנם מה שכתב דכל ענין מה דאמרינן נשחטה הותרה הוא מחמת רוב בהמות כשרות הם, והיכא שנולד ריעותא מחיים איתרע רובא, והוכיח מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות רוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאת בתולה יש לה קול יעי"ש. ודברי' אינם מסתברים בזה דהתם יש הוכחה דאינה בתולה מדאין לה קול והכא ליכא הוכחה ועי' בס' חוות דעת לס' נ' שתמה בזה עלי' ובאמת לענ"ד קשה להיפוך כמש"כ לעיל דהוכחת רוב בהמות כשרות לא מהני רק כל זמן שלא נולד ספק לפנינו ע"י מקרה אבל כל שנולד ספק ע"י מקרה צריך לנו רוב שיברר על ספק זה באיזה אופן הי' המקרה, וכן נראה לי ראי' ברורה דאם נימא דהטעם בהיתר דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב הוא מחמת הכרעת רוב מה פריך הש"ס שם מציפור המנקר באבטיח דחיישינן שמא במקום נקב ניקב, מה דמיון רוב בהמות כשרות לרוב אבטיחים שאין בהם נשיכת נחש הלא לא כל אנפי שווים לענין הכרעת רוב, וכן קשה בספק דרוסה דאפשר דלא נגע הדורס כלל בגוף הבהמה במה איתרע רובא של הבהמה, ואפי' לפמש"כ התוס' דדרוסה שכיחא אבל אין בזה להכריע נגד רוב, אלא נראה ודאי דלא מהני רובא דרוב בהמות כשירות רק להכריע כל עוד שלא נולד לנו ספק, אבל אם איכא ספק שמא דרס או נקב הזאב על ספק זה לא מהני כלום האי רוב דכללא דרוב הוא דמועיל רק היכא דאפשר על ידו לברר את עצם הספק הגורם לספק עלינו את הדין - וענין זה יבואר בס"ד במק"א - וכיון דרובא של הבהמה לא תכריע כלום אם דרס הארי או אם נעשה הנקב מחיים או לאחר שחיטה ובע"כ ספק זה בספיקו הוא וממילא גם הבהמה היא ספק טריפה, אבל בענין חזקה אינו כן דענין חזקה הוא להכריע את ספק הדין המתילד מחמת הספק ולא איכפת לן על עצם המעשה אם לא הוכרע וכבר בארנו לעיל בפ"ג דחזקה לעולם אינה מכרעת את המציאות, ולכן כתבנו לעיל לפרש האי כללא דנשחטה הותרה שהוא משום חזקה דמיד שנשחטה הבהמה בחזקת היתר מחמת כללא דרוב בהמות כשירות, ומשו"ה אם יתילד אח"כ ספק מחמת נטילת הזאב בני מעיים לא מפקינן הבהמה מחזקתה, וכן מצאתי מפורש להדיא ברש"י במס' ביצה ד' כ"ה וז"ל לאפוקי מדרב הונא וכו' ומשנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טריפות ואם נמצא בה נקב בריאה או בבני מעיים ויש לתלות בלאחר שחיטה ולהכשיר ובקודם שחיטה ולאסור העמידנה על חזקתה שהיתה בה קודם שנמצא ספק זה ומותרת עד שיודע לך אמת שהיא טריפה עכ"ל

אמנם לפי"ז עלינו לבאר פלוגתת הראשונים לענין גבינות והביאם הר"ן בפ"ק בהא דאמרינן שם דילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רוב שהקשו בתוס' דילמא משום חזקה דפרה היא בת שתי שנים וכיון שחיתה י"ב חודש ודאי נולדה כשירה ואיכא חזקה ותרצו דחזקה שלא נתבררה בשעתה רק עכשי' איגלאי למפרע אינה חזקה, והוכיחו מזה להלכה לענין גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה בשעת שחיטה דאסורות ואפילו יש לבהמה זו יותר מי"ב חודש לא אמרינן כיון שזו ודאי בשעה שנולדה לאו טריפה הוה העמידנה על חזקתה ועכשי' הוא דנטרפה דחזקה שאינה מבוררת בזמנה אינה חזקה, בשם הר"ש הביא שהתיר שאפילו תימצי לומר שאין הולכין אחר חזקה כזו, מ"מ הכא הויא לי' חזקה דאתי מכח רובא דרוב בהמות כשירות, הילכך אמרינן דעכשי' הוא דנטרפה כמו בכונס את האשה ולא מצא לה בתולים בפ"ק דכתובות ובפ' המדיר גבי מומים. ובשם הר"ר יונה כתב דהסכים להתיר מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אלמא בהמה בחיי' בחזקת שאינה טריפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשי' טריפה אמרינן השתא הוא דאיתרע יעו"ש. וראוי לבאר במה תלוי שורש מחלוקתם דלשיטת התוס' לא מהני האי חזקה לענין גבינות, ולענין לתלות בבא זאב ונטל בני מעיים מהני, ולהר"י מהני לענין גבינות, ונראה דענין חזקה מתחלקת לשני אופנים חזקה היותר אלימתא היא היכא דלא ראינו שום ריעותא ואנו משוינן ספק שמא נעשה שנוי, וחזקה אחרת היכא דעכשי' ודאי נשתנה ועלינו לומר עכשי' נשתנה, וחזקה ראשונה מהני גם בדין ספק טומאה ברה"י, והנה בזאב שנטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים י"ל דחשוב כאילו לא ראינו שום ריעותא וכמו דמצינו לענין טומאה דלא מחזיקים ממקום למקום דחשבינן כאילו לא ראינו במקום הראשון שום ריעותא כמו שבארנו לעיל בפי"א, ומשו"ה י"ל כ"כ היכא דיש לתלות בזאב הוי כאילו לא הי' בבהמה שום ריעותא דעכשי' הוא בשר ויש לתלות דהנקב נעשה כשהוא כבר חתיכת בשר בעלמא אין לנו להחזיק ריעותא לומר שמא הי' כבר הנקב בזמן שהיתה בצורה אחרת כשהי' בעל חי וזה עדיף יותר משנוי מקום למקום אחר, או משנוי רשות לרשות,