שערי ישר חלק א יא

ברובא והותר היתר גמור עד שיוכר האיסור ומ"מ פטור מן המתנות דלענין זה לא נפקע קדושתו אף שהוא מותר בגיזה ועבודה מטעם בטול ברוב אבל קדושתו אינה מתבטלת דהקדושה היא מציאות מלבד דיני האיסור הבאים ע"י הקדושה ובטול ברוב לא מהני רק להתיר האיסור אבל עצם הקדושה לא נפקע, ומה דבע"ח לא בטלי הוא מדרבנן, ולענין מתנות דהוא דין ממון לא שייך חומרא וקולא, אלא ודאי דקדושה אינה תלוי' בהתרת האיסור, ומכש"כ מה שמותר לשיטת הרמב"ם בגיזה ועבודה בספק בכור שאינו מתהפך להיתר בעצם שלא יופקע קדושתו עי"ז. וזה ברור:

עוד הקשה בש"ש פ' הנ"ל בהא דאמרינן ביבמות ד' פ' איתמר אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח שנה ונולדו בו סימני סריס רב אמר נעשה למפרע וכתבו בתוס' דאף למ"ד התראת ספק לא שמה התראה הכא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ע"ש ולשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת איך משכחת לה למלקות כיון דעכשי' ספק הוא ומותר לאכול מה"ת וזכאי ורשאי באכילתו, א"כ נהי דאח"כ איגלא מילתא שהי' גדול למפרע כיון דבדין אכל חלב למה ילקה, וע"ש דמתרץ דהרמב"ם יפרש סוגיא זו לענין קרבן וכיון דמדרבנן אסור לא חשיב אנוס כדאמרי' בשבועות דבסמוך לוסתה לא חשוב אונס גבי אשה שאמרה נטמתי דחייב חטאת, והתוס' דמפרשי לענין מלקות ודאי דסברי דספק אסור מה"ת יעו"ש. ודברי' אינם מחוורין לענ"ד דמש"כ לשיטת הרמב"ם דחייב חטאת משום דכיון דמדרבנן כל ספק אסור לא חשוב אנוס, תמוה לי דלשיטת הרמב"ם דכל איסור דרבנן משום לאו דלא תסור הוא וקטן אינו מוזהר גם בלאו זה והוי ספק גם על לאו זה, ולשיטתו בכל מה דהוי ספק רשאי וזכאי האדם לעבור אכתי רשאי הוא לאכול החלב ועוד דמאיזה טעם הוא דמאיסור דרבנן יהפך הדבר כשל תורה, ואף אם הזיד הוא לעבור איסור דרבנן אנוס הוא בשל תורה, וראי' לזה נראה מהא דאי' ביומא ד' פ' אר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא בי"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו ומביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ופירש"י והאידנא לא שב מידיעתו הוא דאי נמי הוי ידע דחלב הוי, הוי אכיל לי' דהא השתא קים לן דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי שהוא כזית בינוני עכ"ל והרי לכו"ע חצי שיעור אסור, מה"ת או מדרבנן, ואם הי' יודע שהוא חלב לא הי' רשאי לאכול, אלא כיון דאיסור זה איסור אחר הוא אינו חייב חטאת על איסור זה של חצי שיעור ועל מה שאנו באים לחייבו חטאת הי' היתר בשעה שאכל היינו שלא הי' פורש מן אכילתו משום זה, משו"ה פטור מחטאת. וכן הכא מה דאסור מדרבנן משום לאו דלא תסור הוא איסור אחר ועל מה שאנו רוצים לחייבו חטאת הי' מותר לו לאכול וזה ברור. ומה שהביא מהא דחייב קרבן בסמוך לוסתה אין הטעם משום איסור דרבנן דאסרו בסמוך לוסתה, אלא דבסמוך לוסתה אינו חשוב כאונס דהוי לי' לאסוקי אדעתא ובשלא בשעת וסתה לא הוי לי' לאסוקי אדעתא משו"ה הוי אנוס, וכן מש"כ לשיטת תוס' דסברי ספק אסור מה"ת ג"כ קשה דהלא משום זה של אזהרת הספק אינו לקי ואיסור זה עובר אף אם באמת לא פגע בעצם האיסור. וסוגיא הזאת עדיין אינה מבוארת לכל השיטות:

פרק ג והנה בדברי התוס' דפרק הערל שהבאנו נתקשו רבים דלכאורה דבריהם סותרין למש"כ במס' נדה ד' מ"ו ע"ב במופלא סמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים דחשבי בכה"ג התראת ספק יעו"ש, וכן בפ"ק דחולין ד' י"א ע"ב לענין רוצח אם הי' ספק על הנרצח אם טריפה הוא כתבו דהוי התראת ספק יעו"ש. וקושיא זו כתב המשנה למלך ה' סנהדרין פט"ז הובא בשעה"מ פ"ב ה' אישות. ובקו"א להפנ"י על מס' קידושין סי' צ"ג. והפנ"י שם כתב לתרץ קושיא זו דיש לחלק דביבמות הוי התראת ודאי לפי שאין הספק בגוף האיסור אף שאין ידוע אם האוכל בר עונשין אם לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דזה לא אשתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעדי התראה צריכים שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרין, וא"כ שפיר כתבו דהוי גלוי מילתא בעלמא וכו' משא"כ בספק סוגיא דנדה בפ' יוצא דופן דאיירי במופלא סמוך לאיש שהקדיש שהספק הוא אם חל ההקדש והוי ספק הגוף האיסור שאם לא יביא שערות בתוך שנה לא חל ההקדש מעיקרא משו"ה הוי התראת ספק יעו"ש, וכן כתב בס' שער המלך בשם ס' בני דוד לתרץ כן בסתירת דברי התוס' יעו"ש. ודבריהם אינם מבוארים כ"כ דלכאורה אם האוכל קטן הוא ואינו מוזהר על אכילת חלב הרי הוא כהיתר לו ומה מועיל לנו אם אנו יודעים את גוף האיסור אם אנו מסופקים אם העושה מוזהר על זה או לאו, ומאי שנא ספק בדבר הנאסר מספק באיש הנאסר:

ואמנם נלענ"ד ביאור דבר זה דכיון דעיקר התראה הוא להבחין בין שוגג למזיד שע"י התראה אנו יודעים שהעושה הי' מזיד גמור בעבירה שלא נעלם ממנו חומר האיסור והעונש, והתראת ספק דפליגי תנאי ואמוראי מיירי שלהמותרה הוא ספק אם עובר ע"י מעשה שעושה עכשי' את העבירה. ולחד מ"ד לא מהני התראת ספק שאינו דומה מזיד בעבירה ודאית לספק עבירה, ולחד מ"ד סגי בידיעת הספק כיון שיודע את הספק ועושה ע"מ זה שאף אם יעבור ניחא לי' בכך ומשו"ה אם נתברר אח"כ שעבר חל עלי' העונש דחשיב כמזיד גמור שע"מ כן עשה, ואידך מ"ד סובר דלא הוי מזיד גמור כידיעת הודאי. והנה בקטן אוכל חלב אף שהוא אינו מוזהר על זה, אבל ידוע לנו דלא ניחא לרחמנא שיאכל הקטן את החלב דהרי אנו מוזהרים בלאו דלא תאכילום שלא נאכיל קטן מישראל מאכלות אסורות, והרי מזה אנו למדים דלענין עצם האיסור קטן וגדול שוים רק דלא