שערי ישר חלק א קיב

מוכח דגם ברה"ר טהור לר' יוחנן מדין המסוכן דתניא בתוספתא דטהרות פ"ו מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגינוסר לחמתן והי' הכיתות מתחלפות עלי' ובאחרונה נמצא מת בידן ובא מעשה לפני חכמים ולא טמאו אלא כת אחרונה בלבד. עכ"ל. והוא מטעם ספק טומאה ברה"ר וכן הוא להלכה ברמב"ם פח"י מה' אה"ט ולשיטת תוספי הרא"ש קשה איך יפרש ר' יוחנן התוספתא הנ"ל, ואולי יתרץ דהתם לא מיירי לתרומה וקדשים דמה שמחמיר ר' יוחנן הוא דוקא לתרומה וקדשים, ומה דמוכיח בתוספי הרא"ש מסוגית הש"ס כאן דפריך לר"י מנגע אחד בלילה דתני עלה ובמקום מציאתן נלענ"ד די"ל דפירכת הש"ס הוא רק אם נימא דר' יוחנן סובר דגם לשרוף מחזיקינן ממקום למקום דהוי כודאי אז ליכא חלוק רשויות אבל לפי מה דמסיק דלר' יוחנן רק תלינן י"ל דברה"ר טהור גם לתרומה וקדשים כיון דלא במקום מציאתן לא החמירו רק לספק למפרע והוי ככל ספק טומאה דטהור ברה"ר ומה דאמרינן לר' יוחנן מיתלי תלינן הוא רק ברה"י וביש בו דעת לישאל ובאמת לשון המשנה שכל הטומאות כשעת מציאתן והוספת הברייתא ובמקום מציאתן שהוא בדרך כלל לא שייך כ"כ לאוקמי דוקא ברה"ר, ואף דלכאורה לפי"ז למה לא טמאו ודאי היכא דהוא ברה"י דהרי מצינו בהרבה מקומות שגם לספק שהוא מדרבנן טמאו ברה"י הנה מלבד דאין לנו להקשות כן דהרי מצינו בהרבה מקומות להיפוך דגם לודאי טומאה דרבנן עשו היכירא דלא לשרוף תרומה וקדשים, נלענ"ד דכיון דגם ר' יוחנן סובר דמה"ת לא מחזקינן טומאה ממקום למקום אף שהחמירו חז"ל לספק למפרע גם למקום אחר שלא הוחזק שם טומאה אבל לדין ספק טומאה ברה"י צריך שיהי' מוחזק שם ספק טומאה כמו בסוטה דהי' שם קנוי וסתירה ומשו"ה אין לטמא ודאי ברה"י, אבל להיפוך לטהר ברה"ר או כשאין בו דעת לישאל לא שאני ספק זה משאר ספק טומאה, וכן נלענ"ד מוכח מהא דמודים חכמים היכא שראוהו חי מבערב דהנה כשראוהו חי מבערב לא עדיף משלא במקום מציאתן דהרי הי' חי בזמן מן הזמנים וכמו דטהור ברה"ר לרבנן כשראוהו חי מבערב "כ טהור במקום אחר שלא ראינוהו חי ולא מת וזה פשוט לענ"ד, הרי נתבאר להדיא מסוגית הש"ס ושיטת התוס' ותוספי הרא"ש דמה דסובר ר' יוחנן מחזיקין ממקום למקום הוא רק לחומרא לתרומה וקדשים אבל בכל דוכתא לא מחזיקינן טומאה ממקום למקום ושפיר למדו האחרונים לדין חמץ דמחזיקין מזמן לזמן היכא דליכא חזקה ולא מחזקינן ממקום למקום כנ"ל ודברי המג"א נכונים לדינא

ובעיקר ענין זה של שנוי מקום צריך ביאור במה נשתנה הדין ע"י השתנות המקום ובס' מקור חיים לה' פסח סי' תס"ז סקי"א האריך בענין זה. אבל לענ"ד עדיין הדברים סתומים כמו שנבאר, דהנה באמת קשה אם נאמר בכל דוכתא שיהי' חלוק בין מקום למקום א"כ גם בחבית ונמצא חומץ נימא דאם שנתה מקומה דלא נחזיק ממל"מ וכן גבי מומין לא מצינו רק חלוק רשויות ולא שנוי מקום ומשו"ה העלה בס' מקו"ח דרק במידי דאתו מעלמא כמו בשרץ ונפילת חטים וכדומה שייך לומר לתלות דהמקום גרם אבל במידי דאתו מגופה כמו יין ונמצא חומץ וכן במומין או טריפות לא שייך בזה לתלות במקום והביא ראי' לדברי' מדברי תוס' ריש נדה ד"ה מעל"ע בתה"ד וז"ל דאשה נמי מיקריא במקום מציאתה דכל מקום שהיא טומאתה עמה דאי לאו הכי תקשה לחזקי' דמטהר בקופה ממקום למקום. יעו"ש. אבל באמת תמוה מאד דא"כ לפי"ז מה שייך במת לתלות השנוי במקום וכן במחט השבורה מה ענין לתלות השבירה ואיזה חלוק יש בין מחט ומת - לאשה, ונראה לענ"ד דבכללות ענין זה מתבאר עפ"י הדרך שכתב בס' ש"ש ש"ב פ"ד דכל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן וענין זה עדיף מרוב וחזקה דהתם איכא ספק ואנו מכריעים עפ"י דין רובא או חזקה, אבל אם לא ראינו ריעותא אין בזה גדר ספק ומשו"ה מהני ענין זה גם בספק טומאה ברה"י אף דלא מהני חזקה וכן מהני גם לענין ממון כמש"כ בש"ש, אבל בפרטות צריך ביאור רחב דהנה זה ודאי דלא מחזקינן ריעותא מגברא לגברא או מחפץ לחפץ אחר כ"כ אם אנו דנים על איזה מקום אם נתחדש בו איזה דבר של טומאה או איסור והסבה הגורמת לנו להסתפק בזה הוא ע"י שראינו התחדשות טומאה או איסור במקום אחר על זה קיי"ל דאין מחזיקין ממקום למקום וענין זה שייך בדבר המטמא את סביביו במגע וכדומה או דבר האוסר את סביביו ע"י פליטת איסור ואנו דנים על החפצים שהיו שם במקום חדש שלא ראונו ריעותא היינו כמו במת שאנו רואים במקום זה שהוא מת עכשי' ואנו דנים אם הי' כבר מת במקום אחר שהי' שם בזמן הקודם ואנו דנים לענין הטהרות שהיו סביב איש זה במקום ההוא אז נקטינן דאין לנו להוסיף טומאה במקום שלא ראינו ריעותא וכ"כ לענין איסור שאנו דנים על ההיתר שהי' במקום אחר בקדירה זו וממקום זה כבר סלקוהו ומצאנו עכשי' בקדירה דבר שיוכל לאסור את ההיתר אין אנו מחזיקים להוסיף איסור גם במקום אחר שלא ראינו ריעותא שם

וזה הענין דוקא במת וכדומה דעל עצם המת עיין שום נפ"מ לדון עלי' דמאי נפ"מ אם מת עכשי' או כבר הי' מת ועיקר הספק נוגע לדינא רק על הטהרות שהיו במקום אחר שנגעו באיש זה ואנו דנים אם הי' מת מכבר להוסיף טומאה במקום אחר אז נקטינן דשנוי המקומות הם כדברים נפרדים שאין ריעותא של אחד גורם דין ספק על חבירו. אבל באשה