שערי ישר חלק א קג

חזקה דכיון דעל עצם המקרה ליכא חזקה דשמא ימות חיישינן וכיון דעצם המקרה נשאר בספק אלא תלוי בזה אם המקרה העתידה גורמת הדין למפרע בפועל דאז הספק הנולד על הדבר של עכשי' הוא כמו שנולד הספק בו, בעצמו ומועילה חזקה על דבר זה אף שעצם הספק לא הוכרע אבל אם עצמות המקרה העתידה אינה פועלת למפרע רק בתולדה נוגע הדין למפרע אז לא מהני חזקה על הדבר המתילד כמו שנתבאר לעיל מה שחלקנו בין ספק של אשת חרש לבין ספיקא דדינא לשיטת הר"ן דסובר דמהני חזקה משום די"ל דספיקא דדינא הוא עצם הספק על כל מעשה שהי' ובכה"ג לא בעינן שיוכרע כל הספק וכמש"כ, וכמו דמצינו בלא בדק בסימנים שספק זה לענין איסור נבילה ולענין טומאת נבילה שסובר חד מ"ד דלענין איסור אסור ודאי משום חזקת איסור ולענין טומאה הוי ספק דליכא חזקה ע"ז הרי דעצם הספק אם נשחטה כראוי לא הוכרע ומ"מ אם יש פרט בזה דאפשר להעמידו על חזקתו מוקמינן לי' משום דהאיסור והיתר תלוי בעצם הספק של השחיטה דהשחיטה גורמת ההיתר, אבל באשת חרש אין פקחות של המקדש גורם איסור על האשה ואין שטותו גורם היתר רק בתולדה נוגע לענין של הקדושין:

ועתה יתבאר לנו מה דיש לחלק ענין זה של מגרש ומתנה שיחול שעה אחת קודם מיתתו לענין של התרת חכם בנזיר וסתירת נקיים ע"י ראית דם וכדומה דהנה דין התרות נדרים ע"י שאלת חכם אין התרת חכם כמברר הדבר ומגיד להשואל שכבר הי' בטל הנדר למפרע אלא שהתרתו גורמת את עצם ההיתר כמו שביאר הרא"ש בפ' הנודר מן המבושל דברי הירושלמי, דז"ל ואלו נדרים מה את עביד להון בדבר שיש לו מתירין או אין לו מתירין מסתברא מי עבדינן כדבר שיש לו מתירין התני תמן חכם עוקר את הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעוקר מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי כדבר שיש לו מתירין אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי הי' אסור עד עתה ואעפ"י שעוקרו מעיקרא, מ"מ הי' אסור עד היום הילכך חשוב דבר שיש לו מתירין. עכ"ל. ומשו"ה כשאנו דנים עתה בנזיר לספק שמא ישאל על נזירותו ותתבטל הנזירות אנו מסופקים בעתיד שמא יהי' מקרה שתגרום ביטול הענין מה שהוא במציאות עכשיו והוי כמו שהי' לנו ספק עכשי' אם בטלה הנזירות או לא דמוקמינן על חזקת נזירותו כ"כ בכה"ג אף שהספק עכשי' בא ע"י ספק של מקרה בעתיד באופן שעל העתיד ליכא דין חזקה ולא הוכרע עצם הספק, אבל מה שנוגע לדון בשל עכשי' שפיר מוקמינן על חזקתו כיון שספק זה של עכשי' אינו רק כמתילד מחמת מקרה עתידה אלא הוא דבר שעצמות המקרה העתידה גורמת שהתרת החכם תסתור הנזירות למפרע, וכן לענין דין נקיים מה שתראה ביום שביעי לספירה שהראי' סותרת את הנקיים למפרע בודאי שהסתירה באה ע"י גוף המקרה של ראית הדם ומשו"ה כיון דמתחילת היום כבר טהורה היא כשטבלה ביום שביעי שכבר איכא ז' נקיים ע"י דין מקצת היום ואנו חוששים שמא תראה ותסתור יש לנו לאוקמה על חזקתה חזקת טהרה אף שאין לנו חזקה על, עצם המקרה העתידה לבוא אבל ספק של עכשי' הוא מחמת הדין שמקרה העתידה גורמת ופועלת ובכה"ג לא בעינן שיוכרע עצם הספק כיון שמה שאנו דנים אין דין הבא בתולדה, אבל במגרש שעה אחת קודם מיתתו דהתם אין המקרה העתידה פועלת לחלות הגירושין כלום דמיתתו אינה גורמת כלום לחלות הגירושין בשעה מוקדמת רק שע"י המיתה יתברר מתי היתה השעה שאז חלין הגירושין וכשאנו דנים עכשי' שמא עתה היא שעה קודם מיתתו שמא ימות לאחר חצי שעה ואנו דנים לאוקמה האשה על חזקתה חזקת אשת איש או היתר לתרומה בכה"ג לא מהני חזקה כמו דלא מהני חזקת פנוי' בספק קדושין של אשת חרש לר"א דהרי גם הכא ספק של האשה הוא רק כמתילד מן המקרה העתידה שאין איסורה והיתרה באים מחמת מיתתו בעתיד רק המיתה פועלת לסמן ולברר את זמן של השעה הקודמת שאז חלין הגירושין ועצם הספק לא הוכרע דשמא ימות חיישינן ועל הדברים הבאים בתולדה לא מהני חזקה שדינם נגרר ונמשך אחר עצם הספק כנ"ל. וכן בשני לוגים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דסברי ר"י ור"ש דאסור לשתות שמא יבקע הנוד התם ג"כ אין שבירת הנוד גורם הדין כלום למפרע. אמנם שם בלא"ה החזקה הוא להיפוך דאיכא חזקת טבל:

וכן נראה לי בהא דתירץ ר"ת על קושית הר"ש האיך מחייבינן לעולם אשת איש במיתה שמא ישלח לה גט ויבטל ויופקעו הקדושין למפרע וכתב שהטעם בזה משום דמוקמינן לה בחזקת נשואה, התם ג"כ המעשה של בטול הגט גורמת הפקעת קדושין למפרע, דכשהפקיעו חכמים הקדושין וכן המקדש שתלה בדעתם הפקיעו בתנאי של הבטול, וכמו דין התנאים שאדם מתנה ותולה תנאו באיזה מקרה דמוכח עפ"י ראיות חזקות שהמקרה העתידה פועלת וגורמת הדין למפרע כ"כ הוא בתנאי שעשו חכמים, ונביא לדוגמא איזה פרטים מדיני התנאים, דהנה שיטת הרא"ש הובא באהע"ז בטור ס"ס קמ"ג דבמגרש על תנאי מעכשי' יכול לבטל את התנאי וביאר שיטתו בתשו' דהוא כדין אתי דבור ומבטל דבור שהענין כל זמן שהמקרה הגורמת את הדין טרם באה, יכול האדם לבטל שלא תגרום המקרה העתידה וככל עושה קנין לאחר ל' יום דיכול לחזור שלא יחול הקנין, והביא שיטת הרמב"ם