שערי ישר חלק א קא

שרוצים לפרש דפקידה היינו תשמיש, ובשבועות מוכיח דסמוך לוסתה מדאורייתא מוהזהרתם את בני ישראל וכו', ועוד דמוקי לה ביוצא בדרך לדבר הרשות וא"כ אפילו למ"ד וסתות דרבנן א"כ סמוך לוסתה נמי מ"מ למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות. עכ"ל. הרי מפורש בדבריהם דלמ"ד, וסתות דרבנן גם סמוך לוסתה דרבנן, ולפמש"כ י"ל דג"כ תלוי זה בזה כיון דהוא דבר רחוק קצת למיחש שמא תראה בשעת ביאה אינו ראוי לחוש רק למ"ד דהוי דאורייתא דחשבינן זה כרוב מעליא שתראה ביום זה אבל למ"ד דרבנן דאינו רוב מעליא אין ראוי לחוש שנראה בשעת ביאה רק ברוב שעות היום כנלענ"ד בענין זה: פרק ט

אמנם במה דמסקינן בש"ס בגיטין דלהכי אסורה בתרומה באומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי משום דשמא ימות חיישינן הטעם בזה כמו שפי' רש"י ז"ל בזה"ל אבל לשמא ימות מיד חיישינן דלא מרעא לה לחזקה בהכי. עכ"ל. וזה הטעם שייך רק על חזקת חי דלא מהני על ספק בלהבא אבל חזקת היתר לתרומה או חזקת אשת איש שאנו מסופקים על שעה שעל עכשי' שמא כבר נאסרה ומשתנה מחזקתה הרי זה ככל חזקות דעלמא, ולמה אסרינן לה בתרומה מיד, ואף שדין של עכשי' תלוי במקרה של עתיד בכ"ז על עיקר הדין של עכשי' יש להעמיד על חזקת היתר או חזקת אשת איש כמו דמוכח מדברי התוס' פ' השולח ד' ל"ג בד"ה ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' שכתבו בשם ר"ת לתרץ קושית ר"ש שהקשה היכי מחייבינן לעולם מיתה אשת איש שזנתה והא התראת ספק הוא דשמא ישלח לה גט ויבטלנו דאז יופקעו הקדושין למפרע ותירץ ר"ת וז"ל ואומר ר"ת דכי האי גוונא לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא וכו' ועוד דמוקמינן אחזקתה שהיא עכשי' נשואה דאל"כ נזיר שהי' שותה יין ומטמא אמאי לוקה דאם אמר לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת והא התראת ספק היא שמא ישאל על נזירותו עכ"ל, הרי מפורש מדברי ר"ת דגם על הספק של עתיד אם רק אנו מסופקים על שנוי חזקה של עכשי' אנו מוקמינן הדבר על חזקתו, וכן מוכח מהא דאיתא במשנה סוף נדה טבלה ביום של אחרי' ושמשה ה"ז תרבות רעה ומגען ובעילתן תלויין, ומשמע דליכא איסור תורה רק תרבות רעה משום כיון דעבדה שימור ביום של אחרי' ומקצת היום ככולו מותרת לבעלה ולטהרות אף שאם תראה אח"ז ביום זה תסתור הנקיים למפרע מוקים לה אחזקת טהרתה של עכשי' רק רבנן אסרו שלא יבוא לידי איסור, ועי' תוס' ד' ס"ז בהא דאמר ר' שמעון אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק ופי' התוס' שם דר"ש אוסר גם הטבילה מחמת הוכחת הלשון ומהך משנה דתרבות רעה ולא הוכיחו מזה דאם קאי אאיסור תשמיש הוי ספק של תורה ולמה אמר אבל אמרו חכמים ובאמת איכא מפרשים דמפרשי דר"ש אוסר רק התשמיש ולא הטבילה כמש"כ הר"ן להדיא בפ"ב דשבועות בה' נדה דר"ש אוסר התשמיש לחוד הרי דמה"ת מותר גם תשמיש וכמו שהביא הר"ן דברי התו"כ יעו"ש ולפי"ז קשה אמאי אסורה לאכול בתרומה מאי שנא שמא ימות משמא תראה או הספיקות של בטול הגט ושאלת חכם בנזיר

ונראה לענ"ד לתרץ בזה עפ"י הקדם שני כללים, דהנה בדיני חזקות מצינו דלא בכל הספיקות מוקמינן אחזקה דהנה בגמ' יבמות ד' קי"ג איתא דלר"א דס"ל דחרש הוי ספק שוטה חייבים אשם תלוי על אשתו דלא בעי חתיכה משתי חתיכות יעו"ש דלכאורה קשה למה לא מהני בזה חזקת פנוי' דהוי חזקה ככל חזקה דעלמא, וראיתי בפנ"י בגיטין בסוגיא דשמא מת שהקשה בזה ומתרץ שם דכיון שקדשה איתרע חזקת פנוי' וכן מתרץ שם במגרש שיחול שעה אחת קודם מיתתו יעו"ש, והנה דבריו נגד שיטת התוס' שהביא ראי' מדבריהם שהוא מש"כ בכתובות ד' כ"ג דאמרינן שם ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דלא תנשא ואם נשאת לא תצא והקשו שם בתוס' אמאי לא תנשא לכתחילה דהוי לן לאוקמה אחזקה, ותרצו כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אם קרוב לו או קרוב לה וכיון דודאי זרק לה קדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה יעו"ש, הרי מפורש דזה רק חומרא מדרבנן לכתחילה דהרי אם נשאת לא תצא, וכן כתבו התוס' בקדושין ד' ע"ט לענין נערה ביומא דמישלם שית דאם קדשה אבי' בדרך שמוקמינן לה בחזקת פנוי' יעו"ש וכן מוכח מכמה סוגיות דמוקמינן בכה"ג אחזקה, וע"כ נלענ"ד דמשו"ה באשת חרש חייבים לר"א באשם תלוי ולא מוקמינן אחזקת פנוי' דחזקה לא מהני אלא היכא דמכרעת את עצם הספק, או היכא שהדבר שנולד הספק בו ליתא בעולם או שאין נוגע לדינא לדון עלי' ועכשי' נוגע לדבר המתילד ממנו מהני חזקה לדבר הנולד אף שלא הוכרע עצם הספק, אבל באשת חרש לר"א שדינו לעולם בספק ומשו"ה אין חזקת פנוי' מכרעת כלום כיון שעצם הספק לא הוכרע כלום ונשאר לענין דינא בדין ספק משו"ה גם הדברים המתילדים ממנו הם בדין ספק, וכן מצאתי כעין זה בחי' הריטב"א למס' קדושין ד' ע"ט דז"ל וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזיל בתר חזקת טהרות וכו' ואיכא למימר כיון דודאי נגע בהם אין להם שוב חזקה וכו' וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע