שערי תורה חלק א צז

אפשר לנסך בלא הגבהה, ורב סובר כמ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן סובר דאפשר לנסך בלא הגבהה דהא אין צורך לניסוך הגבהה, וכן מצאתי בחידושי מוהר"ם שיף שכתב כן בכוונת תוס' והנאני, הגם שתוס' במס' חולין חולקים על רש"י ידוע שהרבה בעלי תוס' היו, וא"כ בזה מיושב קו' א' של רש"י דשפיר מקשה הש"ס על ר' נחמן ממתני' דמנסך כיון דהקו' הוא לרב דאמר מנסך ממש קשה מסיפא דמתני' דאי' במזיד חייב לשלם הא קים לי' בדרבה מיני' ובע"כ צריך לומר כדר' ירמי' מדאגבהה קני' לענין תשלומין ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ובע"כ הגבהה לאו צורך ניסוך הוא דאפשר לנסך בלא הגבהה ואי יסבור רב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי אם ע"י הגבהה שקונה שיהי' שלו הוי הגבהה צורך ניסוך ואמאי חייב לשלם נימא קלב"מ, וע"ז משני שפיר דאית לי' שותפות בגווי' ול"ק קו' ב' של תוס' דהכי פירושו לעולם דסובר רב אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי אם ע"י הגבהה שקונה ומ"מ חייב לשלם דלא הוי צורך ניסוך דכיון דיש לו שותפות בלא הגבהה יכול לאסור חלק חבירו מטעם תערובות א"כ לא הוי צורך ניסוך. ומ"מ לא הוי מדמע דהא ס"ס הגביהו וקנאה שנעשה הכל שלו ואינו מדמע שעכשיו לא אסור מטעם תערובות והכל הוא שלו, מ"מ לא הוי צורך ניסוך וא"ש ולק"מ. ואולם כ"ז הוא דרך פלפול מלבד שרחוק לומר שכיוונו לסברת מוהר"ם שיף כי לא נזכר שום רמז, אף גם גוף סברתו אינו מן המובן דניהו לענין איסור לא מצי לנסך בלא הגבהה, מ"מ לענין שיהי' מומר ולענין חיוב מיתה אף שהדבר לא נאסר מ"מ חייב מיתה מידי דהוי אמשתחוה לההר דהר מותר ועובדו בסייף ועיין תוס' חולין דף ל"ט ע"א ד"ה ר"ל אף לר"ל בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז שאין הבהמה נאסרת דאין מחשבין מעבודה לעבודה מ"מ חייב מיתה ועיין בתוס' שם בדף מ' ע"א ד"ה לפני וא"כ כיון שאנו דנין חיוב מיתה קשה לשמואל אמאי קאמר מנסך קלב"מ, הא משעת הגבהה קני' לתשלומין והגבהה זו לא הי' לצורך מיתה דבלא"ה כשהי' מנסך חייב מיתה ולא בא החיוב מיתה ותשלומין בבת אחת ומה בכך דצורך הגבהה לענין לאסור הדבר יהי' צורך ניסוך לענין קלב"מ דדוקא היכי דצורך להגבהה לענין חיוב מיתה שייך לומר דחיוב מיתה וחיוב תשלומין בא בבא אחת דהא אי אפשר לחייב מיתה כ"א על ידי הגבהה שאז חל עליו התשלומין ג"כ וזהו פשוט, לכן אכתי דברי תוס' בתירוצים סתומין ובביאור דבריהם הארכתי בס"ד בכללי גרמי והיזק שאינו ניכר ואולם בגוף קו' תוס' על רב נראה בפשיטות כמ"ש בחידושי רשב"א שם וז"ל אי נמי הכא אפילו בשהגביהו שלא על מנת לקנות עכ"ל, ונראה כוונתו דהתם בר' נחוני' בגונב חלבו כו' יש הוכחה שנטל ע"מ לגנוב ואדעתא דהכי הגביה, משא"כ הכא יש לכו ספק אולי לא הגביה ע"מ לגזול ולקנות ומספיקא פטור לשלם כיון שמנסך מוחזק בממון אולי בשעה שהגביה לא נטלו ע"מ לגזול ולקנות כמ"ש רש"י בד"ה דאגבהה ולא חל התשלומין כ"א בשעה שמנסך דאז החיובים באין כאחד, דדוחק לפרש כוונת רשב"א שמיירי שידעינן שהגביה שלא ע"מ לקנות דרחוק לצייר כי אם באופן רחוק ואף כי הלשון קצת דחוק בכוונת רשב"א מ"מ ההכרח לומר כן ואף אי לא כיון כן רשב"א מ"מ יש לומר כן בביאור הסוגי', ואולם יש להבין מאי טעמא דרב כיון שיש לנו ספק אם הגביה ע"מ לגזלו אמאי חייב לשלם הא כלל גדול בדין המע"ה ומספיקא אי אפשר להוציא ממון אפי' מישראל מומר, ונראה לפי מ"ש בפרטים הקודמים שמוכח בחולין דף ל"ט ע"ב בשחט ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"ז אם אדם עושה מעשה רע שכיון לע"ז ויש לנו ספק אם הי' לו מחשבה זו קודם לכן נחלקו רשב"ג ורבנן לרבנן לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולרשב"ג אמרינן הוכיח סופו כו' ולרבנן דקסרי בפי' הרמב"ם וסיעתו הי' מסופקים בהלכה אי אמרינן הוכיח כו' ולשיטת רבינו ירוחם ורש"ל גם חכמים סוברים כחכמים דרשב"ג דלא אמרינן הוכיח כו' רק משום כבוד רשב"ג לא אמרו דבר, וא"כ בנ"ד דיש ספק אם נטלה ע"מ לנסך ותיכף בשעת הגבהה כיון לנסך לע"ז או דנטלה ע"מ לגזלה כמ"ש רש"י ולא ע"מ לנסך, או שנטלה ע"מ להחזירה ואח"כ תקפו יצרו דע"ז וניסכו, לרבנן לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והשתא הוא דאיתרע ובשעת הגבהה לא נטלה ע"מ לנסך ולא לגזלו, ולרשב"ג אמרינן הוכיח סופו ע"ת שנטלו ע"מ לנסך ולדידן לשיטת רמב"ם הוי ספיקא דדינא ונראה ברור אי נטלה ע"מ לנסך הוי כמו נטלה ע"מ לשלוח בו יד דלא דמי לנטלה על מנת לאבדה דמשמע בירושלמי הובא בתוס' בבא קמא דף נ"ו דפטור אפילו על בהמה כמ"ש הש"ך בח"מ סי' רצ"א ס"ק א' דהתם לא רצה לעשות לצרכו אבל אם נטלה לעשות צרכו הוי כמו נטלה ע"מ לשלוח יד לצרכו דמבואר בש"ע ח"מ סי' רצ"ב סעי' א' דמחייב משעת נטילה אם הוא דבר המחסרו כמבואר שם, וכיון דכתבו תוס' בד"ה מנסך דחייב בהיזק שאינו ניכר כאילו הוי היזק ניכר והיכי שהי' היזק ניכר הוי דבר המחסרו א"כ חייב משעת נטילה, וא"כ יש לומר דהכא מיירי בשומר יין של חבירו והיכי שנטלה ע"מ לנסך הוי כמו נטלה ע"מ לשלוח בו יד, דחייב משעת נטילה וליכא רק חד ספק אולי נטלה ע"מ להחזירה (עיין במס' ב"מ דף כ"ו ע"ב) רק עכשיו תקפו עליו יצרו דע"ז וא"כ יש ספק ספיקא להוציא מן המוחזק חדא אולי נטלה ע"מ לגזלה, ואת"ל דלא נטלה ע"מ לגזלה דלמא נטלה ע"מ לנסך דחייב ג"כ לשלם ולמוחזק ליכא רק חד ספק אולי נטלה ע"מ להחזירה, ותוס' כתבו במס' כתובות דף ט' ד"ה אי דע"י ס"ס מוציאין ממון מן המוחזק ובתשובת אחרונים וכן בספר פני יהושע שדו נרגא בהך פסקא והעלו דתליא במחלוקת לרב דהולכין בממון אחר רוב ה"ה ע"י ס"ס שהוא מטעם רוב ולשמואל לא מהני ס"ס, כי ס"ס הוא מטעם רוב דספק אחד משווי פלגא ופלגא ואידך גורם שיהי' רוב לכן רב לשיטתו דסובר בב"ק דהולכין בממון אחר רוב ה"ה ע"י ס"ס סובר מנסך ממש ומ"מ חייב לשלם ולא אמרינן קלב"מ דהוי ספק ספיקא להוציא ממון ושמואל לשיטתו מוכרח לומר מנסך מערב דבמנסך ממש פטור מלשלם דאולי נטלה ע"מ להחזירה ואח"כ הי' מחשב לנסך דחיובים באים כאחד ואף שיש ס"ס אין מוציאין ממון מן המוחזק וא"ש ול"ק קו' תוס', אך באמת ז"א דהא רב סובר להדיא במס' ב"מ דף מ"א ע"א שליחות יד צריכה חסרון ואפילו נטלה ע"מ לשלוח בו יד לא חייב כי אם משעה שמחסרו, ואיכא ס"ס להיפך לסייע למזיק שהוא מוחזק חדא דילמא נטלה ע"מ להחזירה ואת"ל שלא נטלה ע"מ להחזירה דילמא נטלה ע"מ לנסך דג"כ פטור מתשלומין דשליחות יד צריכה חסרון וקמה קו' תוס' ולא הרווחנו בדברינו כ"א ליישב כוונת רש"י שכתב בד"ה דאגבה ע"מ לגזלו יע"ש ולמה דייק ע"מ לגזלו ולא פירש ע"מ לנסך כי רש"י פי' כן לרב ולשיטתו היכי דנטלה ע"מ לנסך אינו חייב משעת נטילה כ"א משעה שחסרו דהא סובר שליחות יד צריכה חסרון לכן פירש על מנת לגוזלו

מג אמנם לאחר עיון קצת יש ליישב קו' תוס' ע"פי כלל דהוכיח סופו כו' דהנה אי' במס' ב"ק דף ב' ע"ב ת"ר שלשה אבות כו' אין נגיחה אלא בקרן כו' ואומר בכור כו' מאי ואומר וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ת"ש בכור כו' והאי מילף גילוי מלתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד הני מילי בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת הוא ת"ש בכור כו' וכתב רשב"א בחידושיו וז"ל אבל מחוברת אימא כולה מועדת היא קשה לי אדרבה אימא כולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע ויש לומר דאדרבה בנזקין ספיקא דידהו להחמיר כאיסורין, ועוד יש לומר דלפחות מן התלושה אי אפשר דק"ו הוא יע"ש למדנו מרבינו זלה"ה לתירץ א' דין חדש אף דקיי"ל בכל מקום כשיש ספק חומרא לתובע וקולא לנתבע מ"מ בנזקין כשיש ספק אזלינן לחומרא למזיק ואם כן הוא כשממונו הזיק מכ"ש כשהוא עצמו הזיק: וא"כ שפיר יש לומר שיש לנו ספק אם נטל על מנת לגזלה או ע"מ לנסך או ע"מ להחזירה, ואולם רב ושמואל תרווייהו סברי דהלכה כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והא דלא אמרו א"וה משום כבודו דרשב"ג כשיטת רבינו ירוחם ורש"ל, והטעם דחזקת כשרות שאינו עובד ע"ז אלים טובא כמ"ש בספר תבואות שור סי' ב' ס"ק ל"ב דאלים משאר חזקת כשרות כיון דראינו בעינינו שהי' עובד כישראל ובכה"ג לכ"ע לא אזלינן בתר השתא לומר **(הג"ה ודע דראיתי בספר הליכות עולם דף צ' ע"ב שכתב רבינו מוהרי"ק זלה"ה כלל חדש בשם בעל התרומות בהא דקיי"ל היכי דפליגי רב אחאי ורבינא הלכה כרבינא לקולא ובממון הוי קולא לנתבע לפטור למוחזק כמ"ש תוס' במס' ב"מ דף ע"א ד"ה אתמר, מ"מ במלוה ולוה כשנחלקו בממון הוי קולא למלוה משום דמעת שלוה נשתעבדו נכסיו למלוה והוי המלוה מוחזק ועיין תוס' במס' ב"ק דף ע"ט ד"ה או ומ"ש על דבריהם בס' יבין שמועה שם:)**