שערי תורה חלק א צו

הא קיי"ל הלכה כבתראי, ומה גם שבסוף משנה כתב על דבריו לאחר שהביא דברי רשב"א החולק דאפשר דע"כ לא קאמר רבינו אלא באומר כן סמוך לנתינתו המתנה סתם אבל אי שהה קצת שרי, והכי דייק לישנא שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל"כ הול"ל לאחר שעה או אח"כ אמר לו יע"ש, ובב"י ובש"ע השמיט חילוק זה, ואפשר כיון שבש"ע כתב לשון רמב"ם כוונתו כן, וקשה על הטו"ז וש"ך שלא ביארו כן. ויותר נראה כיון שבב"י לא הביא שחזר מחילוק הלז, ובאמת לא הבנתי דבריו בממ"נ אי אמר כן תוך כדי דיבור פשיטא היינו מיד, ואי לאחר כ"ד כיון שאין יכול לחזור ממתנה כשנותן סתם בלי תנאי א"י לחזור ולהתנות תנאי מה נ"מ באמירתו שהתנה ועיי' בש"ע ח"מ סי' קצ"ה סעי' ו' וס"ז ואפשר כיון שר"ן הביא דברי רמב"ם דאפי' לאחר שעה אסור והביא דבריו לבסוף משמע דסובר כוותי' לכן פוסק כרמב"ם ור"ן שהם רבים לגבי רשב"א, אך קשה דבעינן סעודה שכתב הרמב"ם דכיון שהוא סעודה גדולה מוכחת שאינה נותנת לזה אלא בהערמה תמה הרשב"א בחידושיו דא"כ יש לנו לדעת איזה מיקרי סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפ"ה לא אמרינן מתנתו מוכחת כי היכא דלינסוב ברתא, לכן פירש סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין טורח בסעודה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנת לאחרים יע"ש וכ"כ הר"ן טעם זה, ונ"מ לשיטתם הוא חומרא אפילו בסעודה קטנה אם היא סעודת נשואין אסור והו"ל לרמ"א להביא גם דעתם שדרכו לפסוק כבתראי וצ"ע ולולי דברי רשב"א שהבין ברמב"ם שר"ל סעודה גדולה וכן הבין הלח"מ בפרק ז' מנדרים הלכה ט"ו שרמב"ם ור"ן פליגי הייתי אומר דגם רמב"ם סובר כרשב"א ור"ן, דהנה אי' במס' שבת דף י' ע"ב לא יאכל סמוך למנחה עד שיתפלל ואיתא שם לחד אוקימתא דוקא בסעודה גדולה וכתבו תוס' בד"ה בתספורת דהלכה כהאי לישנא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפילה, ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה ע"ש וכן הובא בטא"ח סי' רל"ב ס"א בהג"ה ואף דרמב"ם החמיר אפי' סעודה קטנה אסור משום שפסק כאידך לישנא, מ"מ בפירוש סעודה גדולה אינו חולק וסתם סעודה גדולה היינו סעודת נשואין וכדומה כנ"ל, וא"כ לק"מ דמ"ש רמב"ם כאן סעודה גדולה י"ל כוונתו לסעודת נשואין וסעודת אירוסין ומילה, ומטעם שכתב הר"ן שאין אדם מכין סעודות אלו שהוא צריך ליתן להמזומנים לבוא וליתן לאחר שיהי' שלו לגמרי, וממילא ל"ק קו' רשב"א דא"כ יש לנו לדעת איזה הוי סעודה גדולה שא"צ אומדנא כי סתם סעודות הללו נקראים סעודה גדולה ול"ד כלל להאי דהבו ד' מאה זוזי דהכא איכא אומדנא, ומ"ש סעודה גדולה ולא כתב סעודת נשואין י"ל שרוצה לכלול כל סעודות ששייך הטעם דאנן סהדי שאין אדם מכין ונותן לאחר והאי טעמא שייך גם בסעודת מילה ואירוסין לכן כלל הכל בקיצור הלשון. ומ"ש אח"כ וכן כל כיו"ב כוונתו היכי שיש אומדנא דמוכח שהערים או סעודת פדיון הבן וכיו"ב שמכין ליתן לאורחים, אבל היכי שנתן לו מתנה גדולה מאוכלין אף שהוא שוה סך רב והוא סעודה גדולה י"ל דמודה לרשב"א ור"ן ואולי הבין כן הר"ן לכן אף שהביא דברי רמב"ם בדין נתן סתם, לא השיג עליו בסעודה גדולה אף שר"ן פירש שהוא סעודת נשואין כיון שאפשר לומר שכן הוא דעתו, וכן נראה דעת ב"י שלא כתב שרמב"ם ורשב"א ור"ן חולקים, ומש"ה השמיטו בש"ע דעת רשב"א ור"ן כי י"ל שנכלל בדברי רמב"ם ולפ"ז יצא דין חדש לרמב"ם כל סעודות שאינם מענינים הנזכרים אף ששוה סך רב מה שנתן לו מודה רמב"ם דלא אמדינן סעודתו מוכחת עליו, ומ"מ צ"ע בזה כיון שרשב"א ולח"מ לא הבינו כן, ולא כתבתי רק בדרך משא ומתן של הלכה

מא ודע דמסוגי' זו ישי להביא ראי' לשיטת מגן אברהם בא"ח סי' תמ"ח ס"ק ה', על מה שכתב מחבר בחמץ כשנותן לעכו"ם מתנה ע"מ להחזיר לא מהני ומקורו מהג"מיי בפ"ו דשבת ות"הד שכתב משום חומרא דחמץ ל"מ ורדב"ז כתב הטעם דבל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אע"פי שנמצא שלמפרע הוי החמץ של עכ"ום מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר ישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל לאו שכבר עבר וכתב ע"ז המג"א שאפי' לדבריו דוקא שתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזרהו לי שנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזרהו לי נמצא שאין המתנה תלוי' בחזרה שאף אם לא יחזרהו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אי לא משום חומרא דחמץ יע"ש ומכאן ראי' כמו הכא דאמרינן שאם אמר הרי הן לפניך ויבוא אבא כו' לא הוי תנאי, וכן אם אמר הבו ד' מאה זוז לפלוני ולנסוב ברתי לא הוי תנאי כיון שלא אמר ע"מ וכן קיי"ל להלכה כמ"ש ברמב"ם וש"ע כשאמר הריני נותן לך מתנה ויבוא אבא כו' משום דסעודה מוכיח שהוא תנאי גמור אסור אבל בלא"ה אמרינן שתלה בדעתו וה"ה כשאמר הריני נותן לך ותחזרהו לי משמע שתולה בדעתו אמנם ראיתי בחק יעקב שם ס"ק י"ז ושערי המלך בהלכות לולב בפ"ח הלכה י' תמהו על מג"א שהוא נגד דברי רשב"א בתשו' הובא ברמ"א יו"ד סי' ש"ו בפדיון הבן אם אמר לכהן הילך מנה ע"מ שתחזרהו לי הוי מתנה משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו, אבל אם אמר הילך מנה ותחזירם לי לא הוי מתנה כלל והניחו דברי מג"א בצ"ע ולכן כ' בס' שערי המלך היכי שאמר ותחזיר החמץ לי מדינא אסור וכן באתרוג דוקא באומר ע"מ שתחזרהו לי הוי מתנה אבל באומר ותחזרהו לי לא הוי מתנה כלל ובס' דגול מרבבה תי' דברי מג"א שכוונתו ותחזרהו לי אחר הפסח נמצא שכל ימי הפסח הי' מתנה גמורה משא"כ ביו"ד סי' ש"ה באומר לכהן הילך ה' סלעים ותחזירם לי לא גמר מתנה אפי' שעה אחת ועיי' טו"ז סק"ז וש"ך סק"ח יע"ש ואם כי דפח"ח בישוב קו' האחרונים על מג"א אבל אכתי ק' על רשב"א אמאי כשאומר לכהן הילך ה' סלעים ותחזירם לי אמרינן שלא גמר מתנה אפי' שעה אחת נימא כיון שאינו בדרך תנאי וברירה בידו שלא להחזיר לו, כוונתו הי' אני נותן לך במתנה והברירה בידך להחזיר כמו באומר ויבוא אבא ובד' מאה זוזי ולנסוב ברתא כיון שלא אמר בלשון תנאי בודאי גמר בלבו ליתן לכהן לשם מתנה כיון שהברירה ביד כהן שלא להחזיר, ומיין בטו"ז ס"ק ז' שיש ליישב קצת אבל לש"ך ופרישה צ"ע לחלק הענינים ואין כאן מקמו

פרט טו יבואר ע"פי כלל דהוכיח סופו על תחילתו סוגי' דמס' גיטין דף נ"ב ע"ב

מב גרסינן במס' גיטין דף נ"ב ע"ב המטמא ומדמע ומנסך בשוגג פטור במזיד חייב אתמר רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מנסך מערב, מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך אמר לך מנסך קים לי' בדרבה מיני', ואידך כדר' ירמי' דאמר משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, והקשו בתוס' ד"ה מנסך לשמואל מ"ש מדאמרינן בכתובות דף ל"א מודה ר' נחוני' בן הקנה בגונב חלבו של חברו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב, ותירצו דשמואל סובר דהגבהה היא צורך ניסוך טפי דאי אפשר לנסך בלא הגבהה, ורב סובר דאפשר לנסך בלא הגבהה, ולכאורה דבריהם סתומים, ואמרתי כד הוינא טלי' זהו יותר מעשרים שנה בפני לומדים מופלגי תורה בק"ק פילץ, שיש ליישב דבריהם, עם עוד ב' קו' תוס' בחולין דף מ"א דאי' שם אמר ר' הונא הי' בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סי' אחד אסרה, פי' רש"י לא מבעי' עומדת דכשהגביה גביה והרב צה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסרה במעשה יע"ש סבר לה כהא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פי שאמרו המשתחוה לבהמות חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, והקשו תוס' ד"ה רבוצה דלקמן אמר ר' נחמן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומקשה הש"ס ממתני' המטמא ומדמע ומנסך בשוגג פטור במזיד חייב והוצרך לתרץ דאית לי' שותפות בגווי' ולרש"י בלא"ה לק"מ ממנסך דהא מנסך מדאגבה קניא ועיי"ש מחולקים על רש"י ועוד הקשו בדף מ"א בד"ה ת"ש דהא בע"כ קו' הש"ס לר' נחמן ממתני' דמנסך הוא לרב דאמר מנסך ממש, וא"כ מאי משני דאית לי' שותפות בגווי' הא אמרינן מ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב משום דהיינו מדמע וכיון דאית לי' שותפות בגווי' ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמעורב בשלו וא"כ אכתי היינו מדמע יע"ש. ונראה ליישב שני קו' הנ"ל דהנה בסברת תוס' הנ"ל מה דנחלקו רב ושמואל אי הגבהה צורך ניסוך, יש לומר בפשיטות לשיטת רש"י הנ"ל שמואל יש לומר דסובר כר' נחמן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כי אם על ידי הגבהה ונעשה שלו א"כ הוי הגבהה צורך ניסוך דאי