שערי תורה חלק א צה

אלא הערמה דאסיק למילתא ואמר והינן לפניך, אבל כל שלא אמר בפירוש אע"פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב לי' אלא כי היכי דליתהני המודר אפ"ה הוי מתנה יע"ש, ולכן כ"ע מודו בנ"ד כיון דהוא כדיבור שעוסק ומדבר משא"כ התם, ואולם ללישנא ב' דאנן קיי"ל כוותי' דאפי' אמר יבוא אבא ויאכל אסור נחלקו הפוסקי' בכוונתם, רמב"ם בפרק ז' מהלכות נדרים ה' ט"ו עם רשב"א המובא בר"ן דעת רשב"א דוקא כשאמר כן בשעת מתנה אסור אבל לאחר מיכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי, אבל רמב"ם כתב אפי' לאחר שעה אסור ואינו מתנה, כי ז"ל רמב"ם נתן לאחד מתנה ואמר לו הרי סעודה זו נתונה לך במתנה ויבוא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמנו הרי זה אסור, ולא עוד אלא אפי' נתן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבוא פלוני ויאכל עמנו אם הוכיח סופו ע"ת שלא נתן לו אלא ע"מ שיבוא פלוני ויאכל אסור כגון שהי' סעודה גדולה והוא רוצה שיבוא אביו או רבו וכיו"ב לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנותו לו וכן כל כיו"ב עכ"ל, א"כ להרמב"ם הפירוש הוכיח סופו ע"ת לא קאי על דיבור מ"מ נראה דהכא כ"ע מודו כמ"ש בש"ות צמח צדק סי' מ"ה כיון דאיכא סעודה איכא הוכחה שמתחילה נתכוין למה שאמר בסוף שיבוא אבא לאכול, אבל אי ליכא הוכחה מתחילה כגון דהוי סעודה קטנה לא אמרינן הוכיח סופו ע"ת יע"ש וכיו"ב כתבו הפוסקי' במס' גיטין דף ס"ו הבאתי בפרטים הקודמים דהיכי דאיכא הוכחא מתחילה כגון שאמר כתבו דאיכא קצת הוכחה דתחילה מצרפינן להוכחה דסופו כדאי' בחולין דף ל"ט ע"ב בש"ס וברש"י שם ומידי עיינתי בזה אמרתי לברר בדרך אגב הסוגי' זה שיש להתבונן בסוגי' זו דהנה בטעמא דמילתא במה שנחלקו הלשונות הנ"ל אליבא דרבא מבואר היטב ברשב"א ור"ן לישנא קמא סובר היכי דאמר והינן לפניך הוי תנאי גמור, אבל אם א"ל ויבוא אבא מדעתך הוא דא"ל ולאו תנאה הוא ומתנה גמורה הוא אלא דאי בעי עביד הכי, וכדאי' בפרק יו"ט ההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלני' ולינסוב ברתאי דאמר רבא ד' מאות זוז שקיל ברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב, ולישנא בתרא סובר אפי' יבוא אבא ויאכל אסור משום דסעודה מוכחת וניהו דבעלמא ויבוא לאו תנאי הוא הכא שאני דאנן סהדי הוא שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הלכך סעודתו מוכחת עליו דמה דאמר ויבוא אבא דתנאי קאמר יע"ש א"כ משמע להדי' דהענין תלוי' בזה, היכי שמחויב המקבל מתנה לקיים מה שהתנה ואם לא קיים התנאי בטילה המתנה אסור, כי הנאה שקיבל הוא מבעל דבר המדיר והיכי שמתנה נגמרת אף כשלא מקיים התנאי מותר לקבל הנאה כי אינו מקבל הנאה ממדיר כי אם ממקבל מתנה ודמי לרישא שנותן לאחר לשם מתנה והלה מותר, וכן מבואר להדי' בחידושי רשב"א שם וז"ל והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דוקא כשאמר בשעת מתנה ויבוא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבוא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתו קאמר לי' אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנה נגמרת לזה אבל בנתן סתם ואח"כ פייס ממנו סיקרא לאביו ויאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שבטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפ"ה מותר דמ"מ מחמת כשנתן לזה מתנה גמורה, ואילו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפ"ה תהי' מתנתו קיימת כו' ותמהני על רמב"ם ז"ל שאוסר אפילו אמר לו כן לאחר מתנה יע"ש, וע"כ לפ"ז לל"ק אפי' היכי שא"ל אלא שיבוא אבא נראה דתלי' במחלוקת דר' מאיר וחכמים בקידושין דף ס"ב ובכ"מ אי אמרינן מכלל הן נשמע לאו, ולר' מאיר דרוב הפוסקי' סוברים כוותי' דבעינן תנאי כפול והיכי דלא התנה תנאי כפול תנאי בטל ומעשה קיים, וכיון דלא אמר לו שבאם לא יבוא אביו לא תהי' המתנה חל אזי הברירה בידו שלא ליתן לאביו, ומה שנתן אח"כ הוי כנותן מדעתו ואף דאי' במס' מבועות דף ל"ו ע"ב דבאיסורא אית לי' לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ול"ב תנאי כפול שאני הכא חדא דאנו דנין גם לענין ממון אם חל המתנה ואף שהוא נ"מ לענין איסורא הוי איסורא דאית בי' ממונא דבעינן תנאי כפול, ותו כבר כתבו תוס' שם בד"ה ה"ג דמוכח בדף י"ג דאפי' בנדר לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דליכא אלא איסורא גרידא דדוקא באיסור חמור כגון שתויי יין ופרוע ראש דבמיתה וכן בשבועה דאיסור חמור הוא אבל בעלמא באיסור קל לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן יע"ש וא"כ קשה אמאי אי' במתני' ובגמ' האי דינא בסתם הא במחלוקת שנוי' (ודוחק לומר כיון דהמדיר התנה על תנאי שיתן לאביו אף שהברירה ביד המקבל שלא ליתן מ"מ כיון שאמר בלשון שמחויב ליתן לפי כוונתו הוי כאילו קיבל הנאה ממדיר דזה אינו סברא כלל כמובן) ולכאורה י"ל לפי לשון המפרש שכתב בד"ה לא חנא דמשמע דהכי אמר לי' והינן נתונין לפניך אלא על מנת שיבוא כו' ולדעת כמה פוסקים קיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואין צריך כללי תנאים כמ"ש רמב"ם בפרק ששי מאישות הלכה י"ז א"ש ואולם התוס' חולקים על זה כמ"ש ה"המ שם, וגם בע"כ לשון המפרש לאו דוקא דהא לא קאמר להדי' על מנת ואולם ללישנא ב' לק"מ כיון דהוי הוכחה ע"י סעודה יש לומר כמ"ש תוס' בקדושין דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים דיש דברים שאין צריכין תנאי כפול אלא גילוי מלתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד יע"ש יש לומר דה"ה כיון דיש הוכחה א"צ תנאי כפול וסגי בגילוי מילתא בעלמא, וכן סובר רבא גופא במס' קדושין דף ו' ע"ב גבי הילך אתרוג זה ע"מ שתחזרהו לי נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא הקשו תוס' ד"ה לא אמאי לא יצא הא לא הי' תנאי כפול, ותירצו דאיכא תנאי דלא בעי ת"כ כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו ועיין ב"ש בסי' כ"ט סק"א שכתב דהוי אומדנא דמוכח דנותן לו ע"מ שיחזרהו כי הוא נמי צריך לאתרוג שלו הרי היכי דיש הוכחה א"צ תנאי כפול אבל ללישנא קמא דרבא דלית לי' הוכחה דסעודה קשה מה לי אם אמר אלא, או אם אמר שיבוא, הא גם באלא, הברירה ביד המקבל שלא ליתן. מיהו קו' זו יש ליישב בפשיטות דיש לומר גם ללישנא קמא סובר רבא דסעודה הוי הוכחה לענין שא"צ תנאי כפול היכי שהתנה להדי' אלא רק היכי שאמר ויבוא דמשמעות הלשון משמע מדעתו, אזלינן בתר משמעות הלשון, ולא אלים כל כך הוכחה דסעודה דנימא דמאי קאמר ויבוא היא תנאי גמור שתולה המתנה בתנאי כיון שלשון סותר הוכחה ודוקא היכי שלשון מסייע להוכחה מהני הוכחה שלא יצטרך לכפול התנאי, ולישנא ב' סובר דאלים כל כך הוכחה דסעודה אף שאמר ויבוא דכוונתו הי' לתנאי גמור כמ"ש הר"ן

אמנם קשה דמשמע בש"ס דהאי טעמא דסעודתו מוכחת עליו לא מהני רק היכי שאמר ויבוא אבל אם אמר אלא שיבוא אפי' בלאו האי טעמא אסור, ונ"מ לרמב"ם דבעינן סעודה גדולה ולרשב"א ור"ן דבעינן סעודת נשואין, היינו דוקא היכי ויבוא אבא ויאכל לל"ב בעינן הוכחה דסעודה, אבל היכי שאמר אלא אפי' סעודה קטנה או שאר סעודה אסור דדיבור בעצמו שאומר אלא מוכח שלא הקנה לגמרי הא כיון דליכא הוכחה דסעודה בעי תנאי כפול, מיהו ראיתי ברמב"ם וש"ע סי' רכ"א סעיף ט' שכתבו הדין באומר ויבוא כו' וכתבו דבעינן סעודה גדולה ולא כתב הדין באומר אלא, דהא כ"מ טובא לדינא דבכה"ג אפי' בסעודה קטנה אסור משמע קצת דסוברים דגם באומר אלא ללישנא בתרא בעינן סעודה מוכיח עליו ואפשר לומר דהוא מה"ט כיון דבעינן תנאי כפול (מיהו צ"ע לרמב"ם לשיטתו לפי סברתו שאסור אפי' לאחר שעה והבן) וא"כ יצא לנו דין חדש לפוסקי' דל"ב תנאי כפול בממון כדאי' ברמב"ם בפרק ב' מזכי' ומתנה הלכה ח' שכן דעת רבותיו (ועיין ב"ש בסי' ל"ח סק"ו ובש"ע ח"מ סי' רמ"א סעי' י"ב) אזי היכי שאומר אלא שיבוא אבא אפי' בסעודה קטנה אסור כיון דל"ב תנאי כפול המתנה בטילה ממילא אסור דהא נהנה מן המדיר, וא"כ ק' על הש"ע שנמשך בסי' רכ"א אחר רמב"ם הא יש לומר דרמב"ם לשיטת דסובר גם בדיני ממונות בעינן ת"כ דהלכה לגמרי כר' מאיר לכן גם באומר אלא בעינן הוכחה דסעודה גדולה אבל ש"ע בא"העז סי' ל"ח סעי' ד' חושש לדעת הפוסקי' שסוברי' דל"ב בתנאי ד' דברים אלא במקום דאתי מנייהו חומרא ולא היכי דאתי מנייהו קולא וכתב הב"ש בסק"ו משום דסובר דלא קיי"ל כר"מ דצריך ת"כ אלא בגיטין וקידושין חיישינן לחומרא אבל הלכה כחכמים יע"ש, וא"כ הכא דאי נימא דצריך תנאי כפול יצמח קולא שיהי' המודר מותר ליהנות בסעודה קטנה היכי שאמר אלא, ראוי לילך להחמיר דלא בעי תנאי כפול ומוכרח המקבל לקיים תנאי ואסור ליהנות אפי' בסעודה קטנה והו"ל לש"ע להביא דין זה היכי שאמר אלא שיבוא אבא הוי תנאי גמור ואסור אפילו בסעודה קטנה וצ"ע, ותו קשה על רמ"א מדוע השמיטו דעת רשב"א שסובר דוקא כשאומר בשעת מתנה ויבוא אבל לאחר מיכן מותר ליהנות, והובא ג"כ בר"ן