שערי תורה חלק א צד

ונשאר בחזקה קמייתא, ואם נימא כן שפיר מהני החזקה דאוקי כמו שהי' מקדם לולי דבריהם ועל זה לא שייך לומר דב' כמאה דהא מסלקינן דבריהם מחמת שמכחישים זא"ז ונשאר החזקה ושאני מגו דבע"כ צריכין אנו לבוא לדבריהם כדי שיאמינו במגו ועל זה שייך סברת התוס' תרי כמאה, או דיש לומד דהכחשה בעדים אלים יותר דיש ספק עצום לפנינו ואיתרע החזקה על ידי הספק שהוא לפנינו, ואי אפשר לסלק דבריהם, וכמו שאמרה תורה היכי שיש שני עדים כנגד ד' לא אמרינן נסלק תרי נגד תרי ונשארו תרי עדים כיון ששני עדים מכחישים הארבעה בכלל כמו כן היכי שיש חזקה המסייע לעדים וכת אחת מכחישים לעדים ולחזקה לא מסלקינן ולא מהני החזקה כי החזקה הוא כאלו הי' עוד עדים המסייעים ותרי כמאה, ובזה נחלקו למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מהני מן התורה החזקה סובר דלא מסלקינן דבריהם, ומאן דסובר דמן התורה לא הוי ספק שמועיל החזקה כי מן התורה מסלקינן דבריהם רק חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה באסורין, ועיין בתוס' במס' בבא בתרא דף ל"ב ע"ב ד"ה והילכתא שכתבו בת"ות כמאן דליתנהו דמי, והארכתי בזה במקומו, וא"כ יש להבין לשיטת רוב הפוסקים כמו שפסק בש"ע סימן קמ"א סעיף י"ח בספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט ודאי, ומכ"ש לשיטת הטור כפי הבנת ב"י אפי' לאחר זמן כיון שאמר כתבו הוי ודאי גט לרבנן דרשב"ג ונכלל בכלל ספק אפי' ספק הכחשה דשני כיתות עדים ואמאי כמו דאמרינן דלא מהני חזקה, ה"ה הוכחה, ומה בכך שיש הוכחה שהי' מאבד א"ע לדעת כיון שהי' לאלתר, הא הוכחה זו לא עדיף מעדים ותרי כמאה וליהוי ספק מגורשת ומכ"ש דקשה לשיטת הטור דסובר דהוי ודאי גט אפי' לאחר זמן ואפי' לשיטת רוב הפוסקים בתרי ותרי ספיקא דרבנן מ"מ כיון שחכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה מאן מפיס שלא החמירו גם בהוכחה, מיהו לשיטה זו אפשר לומר לפי מ"ש לעיל להוכיח דהוכחה עדיף אפי' מרובא ומכ"ש דעדיף מחזקה, יש לומר דלא החמירו בת"ות נגד הוכחה אף שהחמירו שלא לסמוך על חזקה, ויש להביא ראיה לזה, לפי מאי דאי' במס' עירובין דף ל"ו ע"ב בתירץ רבא מוכח שם להדי' דסובר היכי דיש שני חזקות גם בתרי ותרי אזלינן בתר החזקות אפי' להקל, והיינו דרבא אזיל לשיטתו דסובר במס' יבמות דף ל"א ת"ות ספיקא דרבנן והוא רק חומרא דרבנן יש לומר דלא החמירו רק בחדא חזקה ולא בתרי, וא"כ לשיטת נודע ביהודא במהדורא קמא בחלק א"העז סימן מ"ג שהוכיח דרובא עדיף אפי' משני חזקות, נשמע ממילא דלא החמירו למ"ד ת"ות ספיקא דרבנן נגד דובא דעדיף אפי' מב' חזקות וה"ה דלא החמירו בהוכחה דעדיף אפי' מרובא, (ונשמע מכאן כלל חדש אף שהחמירו שלא לסמוך על חזקה מ"מ לא החמירו נגד רובא או הוכחה וצ"ע לדינא ויבואר אי"ה במקומו) אמנם למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא שהטעם דלא עדיף החזקה מעדים ותרי כמאה בודאי אפי' מאה חזקות לא מהני דלא עדיפי ממאה כיתות עדים וה"ה הוכחה או רובא, וא"כ קשה לריטב"א במס' קידושין דף ס"ו ותוס' רי"ד שם, וש"פ הסוברים להלכה תרי ותרי ספיקא דאורייתא האיך מפרשין התוס' וירושלמי הנ"ל שמוכח מסתימת דבריהם בכל מיני ספק הוי ודאי גט כשנפל לאלתר, ונכלל אפי' ספק דת"ות, והוא לכאורה תמיה רבתי, ולכאורה לשיטת הכסף משנה ולחם משנה שהבאתי לעיל וכן נראה מסתימת רוב הפוסקים היכי שידוע שהפיל א"ע אפי' נפל לאחר זמן הוי גט, יש לומר דבר חדש, לפי מה שכתבתי בכלל מגו במקום אנן סהדי אף דשני עדים נאמנים בכל מקום, מ"מ היכי שמכחישים דבר אשר הגבילו חכמינו ז"ל מכח עומק בינתם ושכלם הקדוש אינם נאמנים, וראי' לזה ממ"ש רשב"א בתשו' סימן צ"ח בודאי טריפה שאינה חיה יב"ח אף שבאו עדים והעידו שראו חי אמרינן סהדי שיקרא נינהו, (ועיין בש"ך יו"ד סימן נ"ד ס"ק מ"ח שכתב טעם אחר בשם רשב"א ואין כאן מקומו) וכן מוכח בכתובות דף ט"ז ע"ב אי כל הנישאות בתולה יש להם קול כי אתי עדים מאי הוי פי' רש"י כיון בחזקה יש קול הרבה הי' יודעים ואף דהוא רק חזקה בעלמא מ"מ כיון שחכמים חקרו ע"פי עוצם בינתם ושכלם שכן הוא אין נאמנים נגד דעת תורה, ועיין כיו"ב במס' בכורות דף כ"ח ע"א ומצאתי בש"ות חכם צבי סימן ע"ז, שהעיר בזה וא"כ ה"ה כיון שחכמים הכריעו בשכלם הקדוש ע"פי דעת תורה כשהוא לאלתר ודאי מח מעצמו א"כ הכריעו כן ע"פי דעת התורה, שראוי להתירה לעלמא ולהוציאה מחזקת איסור אפשר לומר אפי' אם ליכא רק כת אחת המכחישים ואומרים שלא מת מעצמו רק שרוח דחפתו אינם נאמנים להכחיש דברי חכמים ואמרינן הני סהדי שיקרא נינהו, ומכ"ש היכי שיש עדים המסייעים לדברי חכמים מה שהכריעו ע"פי דת של תורה, ובע"כ מה דנקיט בירושלמי ספק נפל מעצמו אינו שהוא ספק ע"פי התורה רק מחמת שלא ראו העולם שנפל נקרא בלשון העולם ספק ובאמת כיון שחכמים הכריעו כיון שהוא לאלתר הוי ודאי גט כי בודאי נפל מעצמו נעשה הענין כודאי, וכמו שאם עדים מעידין להכחיש דין אחד מדיני התורה אינם נאמנים ואמרינן הני סהדי שיקרא נינהו כי בודאי לא ראו הפך מה שהכריעו התורה וחכמינו זלה"ה ה"נ א"נ להכחיש מה שהכריעו חכמים שהיכי שנפל ולא ראינו הנפילה אם הוא לאלתר בודאי המית את עצמו, ומה דנקרא בלשון ספק מחמת שלא ראינו הנפילה נקרא בלשון העולם בלשון ספק אבל לפי חוקת התורה הוי כראינו בעינינו שנפל מעצמו, וא"כ בע"כ לא יצוייר ספק נפל בהכחשת העדים דאפי' אם ליכא עדים המסייעים לדברי חכמים אינם נאמנים המכחישים, ואולם לשיטת רמב"ם וש"ע סעיף י"ז שכתב אפי' בידוע שהפיל א"ע בעינן שנפל מיד בע"כ ליתא לדברינו דהא על זה איתא שם שאם דחפתו הרוח אינו גט, ובע"כ היינו שידוע ע"פי עדים שדחפתו הרוח, א"כ מוכח שעדים נאמנים לומר שדחפתו הרוח אפי' אם נפל לאלתר, ובע"כ צריך לומר מחכמינו זלה"ה גופייהו לא עשאהו ודאי כי אם היכי שאין עדים לפנינו אמרינן מטעם הוכחה שמעצמו נפל, אבל כשיש עדים שדחפתו הרוח, הדין תורה הוא שעדים נאמנים וא"כ אינם אומרים כלל נגד דעת תורה, אך לשיטת כסף משנה ולח"מ וש"פ שסוברים דהיכי שידוע שהפיל א"ע אפי' לאחר זמן הוי גט שפיר י"ל כדברינו דמה דאי' אם הרוח דחפתו היינו שעדים מעידים על לאחר זמן שרוח דחפתו אבל לאלתר באמת אינם נאמנים, אבל באמת הוא רק בדרך פלפולא בעלמא וח"ו לסמוך על זה אף על סניף בעלמא כי ענינים אלו עמוקים וחמורים ומסתימת הפוסקים משמע להדי' היכי שעדים אומרים שרוח דחפתו נאמנים ואפי' לאלתר לא הוי גט כי בכה"ג לא עשאו חכמים לספק א"כ דברינו דחוים וקשה לשיטת פוסקים דת"ות ספיקא דאורייתא, ואולי הירושלמי לישנא קלילא נקיט ומיירי היכי שהספק הי' שלא ראינו בכה"ג סמכו חכמים על הוכחה שודאי הפיל, אבל היכי שהספק הוא ע"פי עדים אולי חכמים גופייהו עשאו לספק, אך מלשון הפוסקים שסתמו דבריהם משמע בכל מיני ספק הוי ודאי גט וצ"ע גדול בכל זה, ולא באתי רק להעיר המעיין וחלילה לסמוך על דברי אף לסניף בעלמא כי נאמרו רק לפלפולא בעלמא ודי בהערה זו

פרט יד יבואר סוגי' דמס' נדרים דף מ"ח בענין הוכיח סופו על תחילתו

מ גרסינן במס' נדרים דף מ"ח ע"א המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ומעשה בא' בבית חורין שהי' אביו נודר הנאה ממנו והי' משיא את בנו ואומר לחבירו חצר וסעודה נתונין הינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר לו אם שלי הן הרי הן מקודשין לשמים א"ל לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים כו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישם תהי' מקודשת אינה מתנה ואי' בגמ' מעשה לסתור חסורי מחסרא וה"ק ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ומעשה נמי בב"ח דהוי סופו מוכיח על תחילתו, אמר רבא ל"ש אלא דאמר לי' והינן לפניך אלא כדי שיבוא אבא, אבל א"ל שיהי' לפניך שיבוא אבא מדעתך הוא דאמר לי', ל"א אמר רבא לא תימא טעמא דאמר לי' והינן לפניך הוא דאסור, אבל א"ל הן לפניך שיבוא אבא ויאכלו מותר אלא אפי' א"ל הן לפניך יבוא אבא ויאכל אסור מ"ט סעודתו מוכיח עליו עכ"ל, ונראה פשוט דהוכיח סופו ע"ת הנזכר כאן לא דמי כלל להוכיח כו' דנחלקו רשב"ג ורבנן בהכותב כו' המובא בחולין דף ל"ט ע"ב דהכא כ"ע מודו דאמרינן מדלא הובא בש"ס דתליא במחלוקתם, וכן הפוסקי' הסוברים שם כרבנן סוברין בנ"ד דאמרינן הוכיח וכו' והטעם פשוט כי הפירוש הוא כמ"ש הר"ן שמוכיח סוף דבריו על תחילתן שאינן