שערי תורה חלק א צג

מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית בשבת והראה לו אביו באזנו ונתיירא מאביו והלך ואיבד עצמו לדעת בבור, ושאלו את ר' עקיבא ואמר אין מונעין ממנו כל דבר ועיין בר"אש בפרק אלו מגלחין סימן צ"ה. ופשוט ממה דאי' ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל כו' בע"כ לא ר"ל שראו שהפיל א"ע במתכוין דבכה"ג אפי' לא אמר מקודם לכן כלל הוי מאבד עצמו לדעת רק שמיירי שראו העליה שעלה ולא ראה הנפילה אף שיש לחוש שמא הרוח דחפתו מ"מ כיון שאמר שקודם לכן שרוצה להמית א"ע הוא בחזקת המאבד עצמו לדעת והיינו דדייק לשון ה"ז בחזקת דלשון חזקה לא שייך כי אם בספק כמ"ש רש"י במס' חולין דף ט' ע"א ד"ה ונימא דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו יע"ש וכן מבואר להדי' בבית יוסף ביו"ד סימן שמ"ה בשם רמב"ן בתורת האדם אפי' לא ראו מפיל אותו כיון שאמר חזקה לדעת עשה, ולכאורה קשה דהא מכאן מוכח דבעינן דוקא אמירה, אבל לא מהני הוכחה ורגלים לדבר דהא לא מהני אפי' גילוי דעת כמ"ש הב"ח בשם רמב"ן הובא בש"ך סק"ג שאינו בחזקת מאבד עצמו לדעת רק כשאומר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות, אבל אם לא אמר ואפיל עצמי אף שאמר שעולה לראש הגג לא הוי בחזקת מאבד עצמו לדעת אף שיש הוכחה ובע"כ משום חזקת כשרות וחזקה שאין אדם מאבד א"ע ואמאי אית' בתוספת' וירושלמי הנ"ל בספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו מכח הוכחה דכתבו אמרינן שהפיל א"ע ולשיטת הטור אפי' לאחר זמן וצריך לומר דלאו כל הוכחת שווין והוכחה דהכא שאמר כתבו אלים טפי וכיו"ב כתבו הפוסקים בעניני אומדנא דמוכח דלאו כל הוכחת שווין והדבר נמסר לחכמי התלמוד הם בחנו בשכלם הקודש איזה הוכחה אלימא

אמנם ראיתי ברמב"ם בפרק א' מהלכות אבל הלכה י"א שכתב וז"ל איזהו המאבד עצמו לדעת לא שעלה לגג ונפל ומת אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראהו שהי' עולה מיד דרך כעס או שהי' מיצר וכפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראהו חונק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי זה בחזקת כל המתים עכ"ל הוסיף רבינו שעלה מיד דרך כעס, משמע להדיא שסובר היכי שלא עלה מיד לאחר אמירה אף שאמר מתחילה יש לומר עביד אינש דגזים ולא עביד ואח"כ חזר מדעתו ומוקמינן אותו שהי' בחזקת כשרות וגם בחזקת פיקח כמו רובא דעלמא רק שנאנס ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהו איכא מהא דאי' במס' שבועות דף מ"ו ע"א אמר ר' נחמן האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזל ואיקטל לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' אלמא עביד אינש דגזים ולא עביד וכ' רש"י וז"ל דגזים לעשות דבר שגעון ואינו עושה יע"ש ועיין בתוס' מס' בבא קמא דף צ"א ע"ב ד"ה כל, וכן פסקו כל הפוסקים, אלמא בדבר שהוא מילתא דתמי' ושגעון אמרינן דגזים ואמר ולא עביד, ולכאורה קשה על רמב"ם מנלן לחדש דין חדש כיון דבלשון מס' שמחות אית' בסתם יש לומר אפי' לאחר זמן כיון שאמר מתחילה הוא בחזקת מאבד עצמו לדעת, ומהאי דשבועות בקל יש לדחות כמבואר להמעיין היטב, ואפשר לומר שרמב"ם מדמה להאי דתוספתא וירושלמי בספק נפל מעצמו ספק רוח דוחקא לאלתר הוי גט, אבל אם לא נפל לאלתר הוי ספק כמ"ש מחבר בסעיף י"ח וה"ה כשלא נפל לאלתר לאחר אמירתו איכא ספק ומוקמינן בחזקת שלא איבד את עצמו בחזקת כשרות ודוקא בדבר שבערוה החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה, אבל לא דמי דהתם לא אמר מתחילה להדי' שיתנו גט לאשתו רק שאמר כתבו, משא"כ הכא שאמר להדי' שרוצה להפיל א"ע ראוי לומר הוכיח תחילתו על סופו ונראה לומר דרמב"ם סובר האי דינא דהוכיח תחילתו על סופו דומה להוכיח סופו על תחילתו דעיקר הטעם דלא חיישינן לשינוי דעת שמסתמא עומד בדעת אחת, וא"כ רמב"ם לשיטתו דפסק בפ"ד מזכי' דחכמי קסרי הי' מסופקים אי הלכה כחכמים דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת או כרשב"ג ולכן כ' בפ"ב מה"ג כמ"ש בש"ע סימן קמ"א סעיף י"ז בבריא שאמר כתבו גט לאשתי אף שב דאי הפיל א"ע אחר אמירתו בעינן דוקא שהרג א"ע מיד לאחר אמירתו כמ"ש בפרט י"א הטעם לכן בעינן מיד שאז מוכח כיון שצמצם הזמן שבע"כ הי' דעתו מתחילה לכך אבל לאחר זמן יש לחוש לשינוי דעת והוי ספק וה"ה בעינן הוכחה ברורה שלא נשתנה דעתו כגון שעלה מיד דרך כעס, אבל בלא"ה כיון דיש ספק אי נשתנה דעתו אחר כך או לא דכמו שיש ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"ה איכא ספק אי אמרינן הוכיח תחילתו על סופו ומספיקא מוקמינן בחזקת כשרות ובחזקת שאינם מאבדין עצמו לדעת, וחפשתי אם ש"פ הראשונים נמשכו אחר דעת רמב"ם בענין זה, וראיתי שהטור בסימן שמ"ה שונה מלשון רמב"ם וכתב וז"ל ואיזה מאבד עצמו לדעת לא שעלה באילן ונפל ומת דאיכא למימר שמא נאנס ונפל אלא שאמר ראו שאני עולה באילן ונופל ומת אבל ראהו חונק באילן זהו המאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעין ממנו כל דבר ע"ש א"כ לא כתב שעלה מיד דרך כעס, ואולם ממה שכתב שאמר ראו שאני. עולה כו' משמע תיכף ומיד הלך ובב"י הביא דברי רמב"ם ולא כתב להדי' שחולק, מיהו בזה נראה שחולק כי רמב"ם כתב דרך כעס או שהי' מיצר, ובש"ע סימן שס"ה סעיף ב' כתב כלשון רמב"ם וכבר כתבתי מלשון מס' שמחות לא מוכח כדברי רמב"ם כי אף דאית' ורואין אותו כו' לא מוכח שראו שעלה מיד כי אולי ראו אחר כך, ואין לומר שהוכיח מדבעינן שראו עולה משמע שראהו עולה מיד דרך כעס, דז"א כמ"ש הב"ח בשם מוהרש"ל והובא בש"ך ס"ק ג' דאפילו אמר ראו שאני עולה כו' ולא ראהו עולה אדיבורא לחוד לא סמכינן וכתב הב"ח שכן משמע מברייתא וא"כ לא מוכח מלישנא דברייתא שבעינן מיד, דמה דאי' ורואין אותו שעלה כו' משום דבעינן שראו שעלה דבלא"ה י"ל אולי לא עלה לאילן ומת מעצמו מיתת פתאום אבל לא בעינן מיד רק מלשון הטור מוכח דסובר כרמב"ם בזה וכן מוכח דעת הב"ח שכתב וז"ל ומ"ש אלא שאומר ראו שאני עולה באילן ונפל ומת פי' שכל זה אמר בשעה שעולה זהו בחזקת מאבד עצמו לדעת דאע"פ שלא ראו אותו שהפיל עצמו כיון שאומר כך שעולה באילן ונופל ומת חזקה עשה לדעת כמו שאמר כו' יע"ש (ועיין בש"ך ס"ק ג' שמביא כן בשם רמב"ן שאמר הריני עולה לראש הגג ואפיל עצמי ואמות. אבל מלשון מחבר לא משמע כן רק שאמר שעולה לראש הגג כמו שכתב הרמב"ם) מורה משמעות לשונו שהי' מיד, וקשה על שיטת הטור כיון דהוא פסק בסימן קמ"א בספק נפל מעצמו ספק דחפתו הרוח אפי' לאחר זמן הוי ודאי גט כיון שאמר כתבו אמרינן הוכיח תחלתו על סופו וה"ה כיון שאמר מתחילה שרוצה להמית א"ע ואח"כ עלה ראוי לומר שהוכיח תחילת דיבורו על סופו שהי' מאבד עצמו וצ"ע:

שוב ראיתי שאפשר לומר בכוונת רמב"ם כיון שלא אמר הריני עולה לראש הגג ואפיל ואמות, כי הרמב"ם השמיט הלשון ואפיל ואמות, לא הוי דיבור מבורר שנימא שיהי' מוכח תחילתו על סופו כ"א כשראינו שעלה מיד דרך כעס, אבל אם באמת אמר מבורר שרוצה להמית א"ע אזי אפי' אם עלה אחר כך הוי בחזקת מאבד עצמו לדעת דהוכיח תחלתו על סופו וצ"ע

פרט יג יבואר חקירה היכי ששני כיתי עדים מכחישים זא"ז אם דחפו רוח אם מעצמו נפל אם דמי לדין הנזכר בתוס' וירושלמי ספק מעצמו נפל ספק רוח דחפתו אם לאלתר נפל הרי זה גט

לט יש לחקור דהנה מלשון תוספתא וירושלמי ופוסקים שכתבו סתם ספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו נכלל בלשון ספק כל מיני ספיקות מדכתבו בסתם ובכלל הספק הוא היכי שהי' הכחשה בין שתי כיתי עדים, כת אחת אומרת שנפל מעצמו וכת אחת אומרת שרוח הפילו, או שהי' הכחשה בין שני עדים, ולכאורה צ"ע לדינא בזה הנה בתרי ותרי הוא מחלוקה עצומה בין הראשונים זלה"ה אי הלכה דתרי ותרי ספיקא דאוריית' ומן התורה לא מהני חזקה, או דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה מהני חזקה רק חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה, ותלי' בגי' דמס' יבמות דף ל"א, והארכתי בזה במקומו וכתבתי שם, בביאור מחלוקתם לפמ"ש תוס' במס' ב"ב דף ל"א ע"ב ד"ה וזו שהקשו בשני כיתות עדים המכחישים זא"ז נהמנו לבתראי במגו בפסלי לקמאי בגזלנותא ותירצו דמגו לא יוכל לסייע יותר משני עדים ותרי כמאה, ועיין במהרש"א וכמו כן יש לומר בחזקה דחזקה לא עדיף מעדים ותרי כמאה, מיהו היכי דעדים מכחישים א"ע יש לומר בב' פנים אי דמסלקינן דבריהם כיון שמכחישים א"ע כאילו לא העידו כלל ונשאר הענין כמו שהי' מקדם וכמו בכל ספק כשיש ספק מסלקינן הספק