שערי תורה חלק א צב

כמו דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו אמרינן הוכיח תחילתו על סופו דכיון שאומר כתבו, ורוב בני אדם אין מקדימין פורענות לנפשם, וגם אין כוונתם לצחוק רק שהי' לנו הוכחה המתנגד לרובא מדלא פירש ואמר תנו עכשיו שאפשר לישב הרוב שלא יהי' מתנגד מיישבינן כמ"ש בפרט ח' היכי דרוב והוכחה סותרים זא"ז אם אפשר ליישב מיישבינן. כמו בעדים המכחישין זא"ז שמיישבינן דבריהם יע"ש וה"ה כיון שיש לנו ספק אולי הפיל א"ע ראוי לומר שמוכח שבסופו הי' מפיל א"ע בידים והי' לו אותו מחשבה גם בשעה שאמר כתבו והי' טרוד אז ולא גמר דיבורו, נמצא עיקר הוכחה בא מכח רוב שאין מקדימין פורענות לנפשי', וגם רוב אין מצחקין בנשותיהם בענינים כאלו, ואולם כשהמית א"ע לאלתר הוי כודאי הפיל דיש הוכחה ברורה מזה גופא ממה שנפל לאלתר שהי' בכיון שצמצם הזמן כדי שיוכלו לכתוב הגט וליתנו לידה כמש"ל ואיכא תרווייהו הוכיח תחילתו על סופו והוכיח סופו על תחילתו והוי גט בודאי, אבל בשנפל לאחר זמן סובר רשב"ג דליכא הוכחה דסופו על תחילתו רק הוכחה דהוכיח תחילתו על סופו והיינו כיון שאמר כתבו ואין דרך להשטות וגם שאין דרך ליקח גט ולהקדים פורענות רק בבריא יש הוכחה המתנגד, והכא יש לנו טעם לסתור הוכחה המתנגד ולומר שהי' בכלל רוב הטרודים אמרינן שהפיל א"ע בידים והי' טרוד אז במחשבה, אבל לית לנו עכשיו שום הוכחה רק מתחילתו ולא בא הוכחה רק מחמת רוב, כי אי אפשר לומר דאנן סהדי שהי' טרוד אז הא לא בדור שהי' טרוד וע"ז גופא אנו דנין כיון דלא שייך הוכיח סופו על תחילתו, ומה שאנו אומרים הוכיח תחילתו על סופו הוא מכח רוב, ומעתה באנו למחלוקת ר' מאיר וחכמים לר' מאיר דסובר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מצרפינן מיעוט בני אדם שכוונתם לצחק בעלמא, או להקדים פורענות לחזקת איסור לעלמא שהיתה בחזקת זקוקה ליבם והוי פלגא ופלגא וממילא הוי ספק מגורשת אבל לחכמים דלא אמרינן סמוך כו' ולפוסקים החולקים על ר"ת וסוברים דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפי' להחמיר הוי ודאי מגורשת ותוס' במס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב ובחולין דף י"א ע"ב ד"ה לר' מאיר מפלפלו אי רשב"ג סובר סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר וכתבו וז"ל והא דאמר רשב"ג כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא ספיקא אפי' בנפל מן הגג אע"ג דרובם אינם נפלים משום דלא יבואו להקל בערוה החמורה והצריכוהו חליצה במת בתוך ל' יום ולא רצו לסמוך על הרוב ולהתירה לשוק יע"ש וא"כ לפ"ז יש לי ליישב קו' הנ"ל בשיטת הטור ור"אש במאי פליגי חכמים ורשב"ג אמאי יהי' סברות הפוכות ולפמ"ש א"ש חכמים אזלו לשיטתם דאפי' בדבר שבערוה אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף ואין צריך אפי' חליצה לכן בספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו אפי' לאחר זמן הוי גט ודאי ומותרת לשוק ואין צריכה אפי' חליצה דאמרינן שהי' מן הרוב ועדיף מחזקת איסור, אבל רשב"ג לשיטתו דסובר סמוך כו' להצריך חליצה (וכן נראה דסובר בעלמא ג"כ סמוך כו' להחמיר) לכן סובר דוקא אם לאלתר נפל הוי כודאי נפל מכח הוכחה שהי' לאלתר, אבל לאחר זמן ליכא הוכחה דסופו כ"א הוכחה שתחילתו והוא מכח רובא ואמרינן סמוך כו' והוי פלגא ופלגא ולכן היא ספק מגורשת שמא הרוח דחפתו וחולצת ולא מתייבמת ויש לומר שלכן דייק שאני אומר שמא הרוח דחפתו י"ל שהוא לשיטתו דסובר סמוך מיעוטא לחזקה וא"ש ולפ"ז מיושב שיטת הטור דביו"ד סימן שי"ו פסק דחלב פוטר ובע"כ סובר דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא לכן סובר כאן כחכמים, ואף דפסק כרשב"ג בכל ששהא כו' כדאי' בסי' קס"ד משמע בדבר שבערוה החמירו לומר סמוך כו' ז"א דלאו כל דבר שבערוה שווין כמ"ש בתשובת מוהר"א ששון סימן רי"ד דוקא בהך רובא לא רצו לסמוך משום דשייך לעז דפיהק ומת אבל באידך רובא סמכינן כדאי' בפ' בתרא דיבמות יע"ש וא"כ שפיר פוסק כחכמים ורשב"ג באמת סובר בכל מקום סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר לכן מחלק בין לאלתר ולאחר זמן אבל לחכמים אפי' בלאחר זמן הוי גט ודאי דלא אמרינן סמוך כו' להחמיר אפי' בדבר שבערוה ונכון בדרך פלפול אבל הוא רחוק ממרכז האמת ומחוורתא כדשנינן מעיקרא ולא כתבתיה רק להגדיל תורה ולהאדירה

פרט יב יבואר ביאור דברי תוס' וירושלמי בספק נפל מעצמו אם לאלתר נפל הוי ודאי גט וכמה חילוקי דינים

לז איכא למידק לשיטת התוס' וירושלמי כפי הבנת רוב הפוסקים בספק נפל מעצמו אם לאלתר הוי ודאי גט, ולשיטת הטור וסיעתו כפי הבנת בית יוסף כמ"ש בפרט הקודם אפי' נפל לאחר זמן הוי ודאי גט, ואמרינן שמעצמו נפל בכיון, הא כללא הוא בכולא תלמודא, דאלים טובא חזקת כשרות ולדעת כמה גדולי ראשונים זלה"ה במס' כתובות דף כ"ב אלים אפי' מחזקת ממון ועיין במשנה למלך בפרק ו' מהלכות עדות הלכה ז' והטעם כמ"ש בכללי חזקות מלבד שיש לו חזקה עצמית שלא נולד בעל עבירה כמו כל חזקת קמייתא אף גם יש לו חזקה דאתי' מכח רובא שרוב בני ישראל הם בשרים כמ"ש פני יהושע במס' גיטין דף י"ז ע"א, ומ"ש בפ"י שלית לי' חזקה עצמית הוכחתי מכמה סוגי' הש"ס שלא כדבריו, וכיון דהוא איסור חמור לאבד עצמו לדעת יש לומר אוקי גברא בחזקת כשרות מן הסתם הפילו הרוח וגם יש חזקה המכרעת כמ"ש הלחם משנה בפרק ב' מהלכות גירושין כי איזה בן דעת יהי' הורג א"ע וכיון דיש כמה חזקות, חזקות כשרות וחזקה שמן הסתם אין אדם הורג א"ע וחזקת איסור לשוק אמאי הקילו חכמים כל כך לומר שהוא ודאי גט משום הוכחה דאמר כתבו הא בבריא שאמר כתבו אמרינן שרצה לשחק בה נימא ג"כ בהאי גברא שבאותו זמן רצה לשחק בה ולא הי' בדעתו להמית א"ע ואח"כ דחפתו הרוח, ואמאי מקלינן כ"כ בדבר שבערוה ואם אתה אומר שלא יצא מחזקת כשרות רק שנשתטה ויצא מדעת ולכן הורג א"כ פשיטא דקשה אמאי מגורשת כיון שהיה שוטה בשעה שגירש וצריך שיהי' שפוי בשעת הכתיבה והנתינה ומכ"ש בשעה שצוה לכתוב כמ"ש הב"ש בסימן קכ"א ס"ק ה', וא"כ כיון דעיקר טעמא דאמרינן בשעה שאומר כתבו הי' בדעתו להפיל א"ע אי נימא בדכה"ג יש לו דין שוטה לא משכחת וכלל דין דרשב"ג אפי' בודאי כפל מעצמו, ובע"כ לא מחזקינן בכה"ג בחזקת שוטה, ועיין במס' חגיגה דף ג' ע"ב ובטוש"ע ח"מ סימן ל"ה וברמב"ם בפרק ט' מעדות וביו"ד סימן א' ואף דקיי"ל בסי' קכ"א סעיף ג' בעיתים חלים בעיתים שוטה כשהוא חלים הוא כפיקח, וב"ש כתב בסימן קמ"א ס"ק כ"ו דהא דכותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה היינו דצריך בדיקה אם הוא שפוי בדעתו, א"כ הוא פקח בשעת כתיבה ונתינה, מ"מ כיון שאנו סומכין על אמירתו שאומר כתבו, וכיון דאתה אומר שאותו דיעה הי' לו להפיל א"ע גם באותו זמן א"כ הי' שיטה בעת הצווי לכתוב ותו היכי דכתבו ונתנו לה קודם שהפיל עצמו הוי גט כדאי' בסימן קמ"א סעיף י"ו אף שלא הי' בדיקה כלל, ובע"כ משום מחשבה זו לא הי' בחזקת שוטה ותו הא האי גברא הי' בחזקת פיקח עיין בס' טורי אבן במס' חגיגה וא"כ מה"ת נימא שהפיל א"ע בידים ואפשר לומר לשיטת רמב"ם וסיעתו כיון שנפל לאלתר וכפי פירושי הנ"ל בפרטים הקודמים שיצמצם זמן הכתיבה והנתינה יש הוכחה ברורה ואלימא שעשה כן בכיון כדי שיוכל לגרשה והוכחה כזו הוי בגדר אנן סהדי שעדיף מרובא כמש"ל ואפי' מכמה חזקות ולשיטת הטור אפי' לאחר זמן יש לומר כיון שאמר כתבו ואתי' מכח רובא כמ"ש בפרט הקדום, ולפמ"ש בתשו' נ"בי חלק א"העז סימן מ"ג דרובא עדיף אף מב' חזקות וה"ה נגד שלשה ובע"כ רובא אלים כא"ס אך דבר זה לא ברור כי בתשובת הריב"ש סי' שע"ט כתב דלא עדיף מב' חזקות וצ"ע

לח ודע מידי עיוני בענין זה נתתי אל לבי לעיין מה שנוגע לענין זה במס' אבל רבתי בפרק ב' והוא במס' שמחות, ובפוסקי' ראיתי קצת ענינים שראוי להעיר אליהם אמרתי לבארם, דאי' שם בהלכה א' המאבד את עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר איזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה בראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג אל ראש האילן ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן וכפל ומת ה"ז בחזקת המאבד עצמו לדעת וכל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר: מצאוהו חנוק ותלוי בראש אילן הרוג ומושלך על גבי הסייף ה"ז בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעין ממנו כל דבר.