שערי תורה חלק א צ

הכל על נכון בס"ד דהנה ברמב"ן ורשב"א ור"ן כתבו אע"פי שנישנית המשנה בלשון יחיד לא פליגי רבנן עלה, ורשב"ג הכא לאו לטעמי' אזיל דאמר בהכותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף צווח דהוכיח סופו על תחילתו דהתם פליגי רבנן עלה והכא מודו כיון שאמר כתבו כדאי' בחולין דף ל"ט יע"ש ואולם יש לומר לולי דבריהם לפי מה דאי' במס' ב"ב דף קמ"ו דר' נחמן מוקי מתני' דשכ"מ כר' שמעון בן מנסיא, ורב ששת מוקי כר' שמעון שזורי ואי' ר"נ מ"ט לא מוקי כר"ש שזורי שאני התם דאמר כתבו וא"כ רב ששת בע"כ לית לי' לחלק בין כתבו ללא אמר כתבו וכמו שסבר ר' שיזבי במס' חולין שם וה"ה בבריא כו' דדמי למסוכן (וגם בלשון הש"ס יש לומר דהוא רק דיחוי בעלמא כדמשמע הלשון דלמא, אמר בלשון ספק ולא אמר שאני התם) ובע"כ לרב ששת ולר' שיזבי הפי' במתני' דרק רשב"ג סובר כן דאזיל לשיטתו וחכמים פליגי עליה ולא אמרינן הוכיח סופו ע"ת ולפי זה יש נ"מ לדינא בין ר' נחמן ורב ששת דאף דכתבו רוב הפוסקים דהלכה כרשב"ג במשנתנו כיון דאין הלכה כמותו בברייתא כתב בנמוקי יוסף בפ' איזהו נשך הביאו בס' הליכות עולם לרבינו מוהרי"ק זלה"ה בדף פ"ו ע"ב היכי דמשמע דעיקר דברי רשב"ג בברייתא אע"פי שנזכר במשנה נפקא מכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו יע"ש וא"כ לשיטת ר' נחמן דלא תלי' בדין הנזכר בברייתא דהכותב נכסיו (ועיין ברשב"ם בב"ב דף קל"ח ע"א) וגם חכמים מודו פשיטא דהלכה כרשב"ג במתני' דגיטין אבל לר' ששת ורב שיזבי דאין חילוק בין כתבו ללא אמר כתבו ורשב"ג אזיל לטעמי' כיון דעיקר דברי רשב"ג הוא לטעמא בברייתא יש לומר דאין הלכה כרשב"ג ואף דיש לחלק שאני נידון דנמוקי יוסף דעיקר דין של רשב"ג היינו אותו נידון ממש הנזכר בברייתא משא"כ הכא כיון שהוא בענין אחר, אבל אין סברא לחלק כיון שסוף סוף הדין הנזכר במשנה תלי' בדין המוזכר בברייתא ותו הא בלא"ה כתב שם נמוקי יוסף דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ וגם כי רבו הפוסקים הסוברים דליתא להאי כללא אפי' במשנה כמ"ש בס' הליכות עולם בשם הרי"ף בס"פ גט פשוט, וגם לפמ"ש הר"ן בפ' שני דייני גזירות הובא בס' יבין שמועה לענין הלכה קיי"ל כרבנן דכתובת אשה מדבריהם ואע"ג דאמר ר"י הלכה כרשב"ג במשנתינו לא סמכינן אהאי כללא וכ"כ הרי"ף בפ' גט פשוט יע"ש וא"כ הרמב"ם דפסק בפרק יו"ד מאישות הלכה ז' דכתובה דרבנן בע"כ לית לי' האי כללא ועמ"ש אאמ"ו הגאון נרו בספר תורת חסד ונראה לרב ששת בדין דבריא שנפל מן הגג נחלקו חכמים ורשב"ג ואזלו לשיטתייהו ולפסק הלכה כמו שפסקינן שם בהכותב כו' ה"ה ואנן קיי"ל הלכה כרב ששת באיסורי וכר' נחמן בדיני ובאיסורא דאית בי' ממונא נחלקו הראשונים זלה"ה הובא בר"ן נדרים דף פ"ח ביו"ד בענין הכלל הלכה כרב באיסורא וכשמואל בדינא היכי שנוגע לאיסורא וממונא כמאן קיי"ל, דעת רבינו עמרם גאון אע"ג דפלוגתייהו נאמרו לענין איסורא דקיי"ל כרב באיסורא אפ"ה כיון דעיקר פלוגתייהו' תלי' אי אמרי' יד אשה כיד בעלה נקטינן כשמואל דהילכת' כוותי בדינ' ור"ת וראב"ד פסקו כרב משו' דעיקר פלוגתייהו נאמר באיסורא, ועיין תוס' ב"מ דף פ"ב ע"א ד"ה לא ועיין בהר"אש במס' ב"ק בפ' שור שנגח גבי וסתות ובס' הליכות עולם דף פ"ט ע"ב ורמב"ם בפרק י"ו מנדרים פסק כשמואל כשיטת הגאון הנ"ל כמ"ש הר"ן שם וא"כ בנ"ד דר' נחמן ור' ששת שנחלקו בפי' מתני' דשכ"מ שהוא דיני ממונות אף אי נימא שגם בפירוש הלכה אף מה שאינו נוגע לפסק הלכה כר' נחמן מ"מ כיון שהפי' תלוי לענין איסורא בפירושא דמתני' בהיוצא בקולר כו' לשיטת רמב"ם וסיעתו, הלכה כר' ששת ובשגם שיש לומר כיון דעיקר פלוגתייהו במקומם הוא בפירוש שאינו נ"מ להלכה אזלינן בתר הדין שנחלקו והמעיין יבין מעצמו הטעם ובע"כ הא דכתבו הפוסקים הנ"ל דהלכה כרשב"ג בבריא כו' משום דסמכו את עצמם על תי' הש"ס בחולין דף ל"ט כמ"ש הם זלה"ה ואולם הרמב"ם זלה"ה י"ל דסובר דהוא רק דיחוי בעלמא כדמשמע הלשון והוא רק לר' נחמן אמנם נראה לומר לרב ששת למעט המחלוקת בין חכמים לרשב"ג בהאי דבריא, אף דלית להו לחכמים דכה"ג הוכיח סופו על תחילתו היינו בנידון דאיירי רשב"ג שאמר סתם שנפל ואפי' לאחר זמן, לא אמרינן שכן הי' מדעתו מתחילה אף שודאי נפל כיון דליכא הוכחה ברורה כ"כ כיון ששהא לאחר הכתיבה והנתינה יש לומר דמתחילה לא הי' בדעתו להפיל א"ע וכעין שכתב הבית יוסף בש"ע והב"ש, משא"כ בהפיל עצמו מיד לאלתר מחשבתו ניכר מתוך מעשיו כמש"ל כיון שצמצם הזמן כדי שיוכלו לכתוב ולתנו לידה מוכח שבודאי מתחילה בשעה שאומר כתבו הי' בדעתו להפיל א"ע וצוה ליתן לידה ובכמה דוכתי מוכח מש"ס היכי דמחשבתו ניכר מתוך מעשיו דהוי הוכחה אלימא ואפושי פלוגת' בין חכמים לרשב"ג לא מפשינן וא"כ לפ"ז א"ש שיטת רמב"ם שאזיל לשיטתו שפוסק במלתא הנוגע לאיסורא וממונא אזלינן בתר עיקר פלוגתייהו ולא בתר הנאמר במקומו וממילא כאן הלכה כרב ששת, ובע"כ חכמים פליגי על רשב"ג, ורמב"ם אזיל לשיטתו שכתב בפ"ד מזכיה ומתנה הלכה ג' בהכותב כו' דהוא ספיקא דדינא אי הלכה כרבנן דלא אמרינן הוכיח כו' אי כרשב"ג דאמרינן הוכיח כו' לכן כתב בפ"ב מגירושין היכי שידוע לן שהפיל א"ע בעינן מיד אז הוי גט כשר דאפי' רבנן מודו דאמרינן הוכיח כו' ובספק הפיל א"ע אפי' נפל לאלתר הוי ספק גט כגי' הר"אש וטור והטעם דסובר מה דאי' בירושלמי ותוספתא דאפי' בספק נפל מעצמו אם נפל לאלתר הוי ודאי גט הוא לרשב"ג דאמרינן הוכיח כו' אף שלא הוי הוכחה ברורה דהא אפי' בלאחר זמן בודאי הפיל א"ע הוי ודאי מגורשת לכן בספק אם נפל לאלתר הוי ודאי גט אבל לחכמים בעינן הוכחה טובא אלימא והיינו שיהי' ודאי הפיל א"ע ושיהי' מיד, ובספק נפל לחכמים לא הוי גט כלל, ואולם לרשב"ג הוי ודאי גט וכיון שרמב"ם מסופק כמאן קיי"ל כמ"ש בפ"ד מזכי' לכן כתב דהוי ספק מגורשת כדין כל ספיקא דדינא וא"כ אדרבה התוספתא וירושלמי הוא ראיה לרמב"ם ולפ"ז לק"מ קו' הנ"ל מהדיוקים, דלשיטת רמב"ם אין הדיוקים סותרים א"ע, דלפמ"ש גם רמב"ם מודה לרשב"ג בודאי נפל הוי גט אפילו נפל לאחר זמן, ובספק נפל אם נפל לאלתר הוי ודאי גט ובלאחר זמן הוי ספק גט, ושפיר י"ל כעין תי' הש"ס בקידושין דהדיוק מרישא אם מעצמו נפל היינו שודאי נפל הוי ודאי גט אפי' לאחר זמן אבל בספק נפל לאחר זמן הוי ספק גט, והדיוק מסיפא הוא דוקא ודאי רוח דחפתו לא הוי גט כלל אפי' נפל לאלתר אבל בספק רוח דחפתו יש חילוק היכי דנפל לאלתר הוי ודאי גט כדאי' בתוספתא ואם נפל לאחר זמן הוי גט ספק ומ"ש רמב"ם אפי' ודאי כפל בעינן מיד היינו משום דמסופק אם הלכה כחכמים או כרשב"ג אי אפשר לומר בנפל לאחר זמן הוי גט ודאי אולי הלכה כרבנן לכן דייק בלשונו הקדוש שבעינן מיד כדי שיהי' גט ודאי ואם לא הי' מיד הוי גט ספק ואין צריך לפרש דהאי ממילא נלמד ממ"ש אח"כ ספק הפיל עצמו הוי ספק גט ולא מחלק שם בין לאלתר ובין לאחר זמן היינו משום דמספקא לי' דלמא הלכה כרשב"ג שגם לאחר זמן הוי גט ספק כפי' הכ"מ בתוספתא וממילא נלמד בודאי נפל ולאחר זמן דהוי ספק מגורשת והוא נלמד מכח כ"ש וא"ש ולק"מ על רמב"ם וכל דבריו מדוייקין, ולפ"ז מיושב סוגי' דחולין דף ל"ט שהקשו רשב"א ור"ן על ר' שיזבי אמאי לא אמרו חכמים לאיסור כיון דחכמי' דרשב"ג מודו, ולפמ"ש א"ש בפשיטות לס"ד דלא ידע החילוק שבין כתבו ההכרח לומר דחכמים פליגי וכאשר באמת סובר ר' ששת דאיזה סברא יש לחלק בין האי בבריא להאי דהכותב כו' ואין לומר אי ידע ר' שיזבי ברייתא דהכותב אמאי ל"ק בפשיטות מאותו ברייתא ז"א דניחא לי' להביא מתני' כי לדידי' מתני' וברייתא חדא הוא ומישך שייך בחברתה והיינו הך ואפשר לומר שהוכיח ר' שיזבי דבע"כ חכמים פליגי דא"א לומר דרשב"ג מיירי שמיד נפל דא"כ תיקשי שהדיוקים סותרים א"ע ובע"כ מיירי אפי' בלאחר זמן וממילא פליגי חכמים ולכן בהאי דשחטה ואח"כ חישב יש לומר שהי' לאחר זמן לא אמרו א"וה ולאחר שדחה דלמא שאני הכא דאמר כתבו אף דהו"מ לומר דהחכמים מודו עדיפא מיני' דחי דאפי' רשב"ג מודה וא"ש

לה שיטה ד' שיטת הטור בסי' קמ"א, וכן הבין בכוונת אביו הר"אש זלה"ה, שכתב ברמזים וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי אינו כלום עד שיאמר תנו, עלה אחר כך לגג ונפל ומת אם מעצמו נפל ה"ז גט, הפילו רוח אינו גט ספק אם מעצמו נפל אם לאו הוי גט עכ"ל הרי שאינו מחלק בספק בין אם נפל לאלתר בין נפל לאחר זמן, וגם בחיבורו בסימן קמ"א כתב וז"ל בריא שאמר כתבו וכתבו ונתנו לה ואח"כ המית א"ע כגון שעלה לגג ונפל ומת ה"ז גט שדעתו לומר תנו אלא שהי' בהול אבל אם עלה ודחפו הרוח ונפל ומת אינו גט, ספק אם הרוח דחפתו אם מעצמו נפל כתב הרמב"ם שהוא ספק גט עד שיוודע בודאי שהרוח דחפתו, והראב"ד השיג