שערי תורה חלק א פט

להמוחזק דמה שנחלקו האחרונים זלה"ה על תוס' כתובות דף ט' משום דס"ס הוא מטעם רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב והיינו דוקא להוציא מן המוחזק כמ"ש תוס' ב"ב דף כ"ג ע"ב וא"כ הכא דס"ס הוא לסייע לחזקה שתהי' מותרת ליבם כמו שהיתה בחזקת היתר מהני ס"ס ולא דמי למשא"לס דלא מהני רובא דהוא נגד חזקת אשת איש וכן בנידון הנ"ל הוא נגד חזקת אשת איש כמ"ש בעצמו שם בתירוץ ב' ותו המעיין באחרונים זלה"ה יראה בכמה דוכתי סוברים אפי' בדבר שבערוה מהני ס"ס ובפרט לשיטת הבית שמואל שכתב בסימן נ"ג ובכמה דוכתי כשיטת תוס' שמוציאין ממון על ידי ספק ספיקא ואולם לשיטת הב"י בספרו הארוך וכסף משנה ולח"מ הנ"ל בפרט יו"ד היכי שידוע שהמית א"ע אפי' לאחר זמן אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, א"ש האי דינא היכי שיש ספק, אם המית א"ע אפי' לאחר זמן הוי ספק גט דליכא ספק ספיקא, דנגד ספק שמא המית א"ע ובאותו זמן שאמר כתבו לא הי' בדעתו להמית א"ע הוא נגד הוכחה ולא מבעי' לפוסקים המובא ביו"ד בכללי ס"ס דלא אמרינן ספק ספיקא נגד חזקה וה"ה נגד הוכחה ואפי' להחולקים יש לומר דהוכחה עדיף מחזקה, כמו שהוכחתי בחיבורי בכמה דוכתי ביבמות דף קט"ו ע"ב דהוכחה עדיף מרובא ומכ"ש מחזקה, והטעם הוכחה הנראה לנו ע"פי דעת תורה הוי בגדר אנן סהדי וכיו"ב דעת מוהרי"ק סימן ע"ב ותשובת מוהר"י טראני דחזקה דאתי' מכח סברא כיון שהשכל מחייב להך חזקה עדיף אפי' מרובא ומהני להוציא ממון וה"ה הוכחה דהוכיח סופו כו' וגם כיון דאמר כתבו אלים הוכחה ולא מהני ס"ס נגד הוכחה דהוכיח סופו כו' דאין זה בגדר ספק ותו יש לומר כמ"ש בספר פרי מגדים ביו"ד סימן ק"י בשפתי דעת ס"ק כ"ח דוקא כששני ספיקות הם נגד חזקה יש לומר כיון דספק ספיקא הוא מטעם רוב עדיף מחזקה, אבל אם ספק אחד הוא נגד חזקה יש לומר כ"ע מודו דספק זה כמאן דליתא דמי כיון דסותר חזקה יע"ש כי דבר גדול דיבר החכם זלה"ה דפח"ח וכן מסתבר כיון דבעינן שספיקות יהי' שקולין וחזקה הוא כוודאי לא הוי ספק, וא"כ הכא אף אי נימא דהוכחה דהוכיח סופו כו' הוא רק כעין חזקה מ"מ לא הוי רק ספק שמא באותו זמן לא הי' דעתו להמית נגד הוכחה, דע"י הוכחה דהוכיח כו' מוכח שהי' מדעתו גם מעיקרא כשאמר כתבו כן אבל ספק ב' שמא הרוח דחפתו אינו כלל נגד הוכחה דהוכיח כו' דאנן אמרינן כמו שהי' דעתו עכשיו כן הי' מעיקרא בשעה שאמר כתבו שלא להמית א"ע ומה שאמר כתבו כוונתו הי' לשחוק כמו בבריא וא"ש, אבל לדברי מחבר וב"ש שהרכיבו שני ענינים יחד שסוברים אף כשידוע שהמית א"ע בעינן לאלתר ולאחר זמן לא אמרינן הוכיח כו' הדק"ל אמאי בספק נפל מעצמו ולא נפל לאלתר הוי ספק מגורשת הא איכא ס"ס מעליא שאינו נגד הוכחה דהוכיח סופו כו' כיון שהוא לאחר זמן, ועיין בלחם משנה בפ"ב מהלכות גירושין הלכה ה' בסופו שכתב היכי דאיכא ספק ספיקא הגט בטל לגמרי, ואולם לפמ"ש בפרט יו"ד ס"ק כ"ו א"ש ואומר לענ"ד בכוונת המחבר לכן סובר בסעיף י"ח אף כשהמית א"ע בודאי בעינן מיד לאחר שיעור כתיבה ונתינה, וחזר ממ"ש בספרו הארוך בב"י היינו מטעם שכתבתי שם כיון דהוא דבר שבערוה ילפינן מממון שבעינן מוכח טובא להוציא מחזקתו, ולכן בעינן שהמית א"ע מיד שמוכח ממעשיו וממה שבודאי המית א"ע שכוונתו הי' בשעה שאומר כתבו לגרשה ולכן המתין כדי שיוכלו לכתוב ולגרשה, והיכי שלא הי' מיד אף שודאי המית א"ע והוא בגדר אומדנא דמוכח ולא הוי דברים שבלב מ"מ כיון דלאו מוכח טובא דאולי כיון שהוא לאחר זמן נשתנה דעתו ילפינן דבר דבר מממון דל"מ שיהי' ודאי גט דמן התורה ל"מ בכה"ג אומדנא דמוכח כמו דל"מ מן התורה בממון ואולם כיון דבכל מקום החמירו בדבר שבערוה יותר מבממון החמירו ג"כ היכי שידוע שהמית א"ע אף שהוא לאחר זמן דהוי ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת, ומה שדקדק המחבר בסעיף י"ז וכתב מיד כוונתו בכה"ג הוי הגט כשר:

ואם הוא לאחר זמן כיון דלא הוי אומדנא דמוכח טובא יש לה דין ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת ובסעיף זה כתב המחבר רק ב' דינים היכי שודאי הפיל א"ע והי' מיד הוי הגט כשר ואפי' לכתחילה מותרת לשוק, והיכי שודאי דחפו הרוח לא הוי הגט כלל, אבל היכי שודאי הפיל ולא הי' מיד הוי ספק מגורשת ונלמד מסעיף י"ח שאפילו בספק נפל מעצמו הוי ספק כשהוא לאחר זמן מכ"ש בודאי הפיל לאחר זמן, ושפיר כתב הב"ש דלא הוי ס"ס בספק נפל מעצמו כיון דהוא נגד הוכחה דהוכיח סופו כו' דעכ"פ הוי אומדנא דמוכח אפי' בנפל לאחר זמן, ובזה מיושב מה שהקשתי בפרט הקדום בס"ק כ"ח לשיטת מחבר דלא אמרינן הוכיח סופו כי אם כשנפל לאלתר האיך מדמי הש"ס שם האי דשחטה ואח"כ חישב להאי דגיטין יע"ש דכבר מוסכם בפוסקים בכמה דוכתי דבזה. נשתנה דין איסורין מדבר שבערוה וממון דבדבר שבערוה וממון אי אפשר להוציא מחזקתו כי אם בהוכחה ברורה טובא עד שיהי' בגדר אנן סהדי כי גז"הכ שבעינן עדים וראי' ברורה ואומדנא דמוכח טובא הוי כאנן סהדי כמ"ש הפוסקים אבל באיסורא אפי' להתיר האיסור סגי בהוכחה לבד ולא בעינן הוכחה טובא כמ"ש הטורי זהב ביו"ד סימן צ"ח סע"ק ב' כיו"ב בעינן מסל"ת ומכ"ש לאיסור וא"כ שפיר מביא ראי' וא"ש

לג אמנם אכתי קשה לשיטת מחבר ובית שמואל, דהנה במס' קידושין דף ה' ע"ב איתא ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת, אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך אינה מקודשת ומקשה רב פפא שהדיוקים סותרים א"ע טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה היא ואמרה היא א"מ הא נתן הוא ואמרה היא הוי קידושין, ומשני ה"ק נתן הוא ואמר הוא פשיטא דהוי קידושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמו שנתנה היא ואמרה היא דלא הוי קידושין ועיין בספר הליכות עולם בפרק ב' דף ל"א דתנא ה"ק דהדיוק של רישא נעשה כמו הסיפא עצמו ודינו כמוהו ותו ליכא למידק מידי שהסיפא לאו לדיוקא קתני אלא לדומי' והוי כמו חסורי מחסרא ולא חסורי מחסרא ממש שמגיה המשנה אלא ר"ל דתנא ה"ק יע"ש ועיין במס' חולין דף י"ו ע"א בתוס' ד"ה אמר ואולם בתי' בתרא אי' שם ואבע"א נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן ואנן קיי"ל כתי' בתרא שם, ולפ"ז יש להבין דכעין זה קשה כאן במתני' בדברי רשב"ג דאמר אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט:

לכאורה ג"כ הדיוקים סותרים א"ע דברישא אמר אם מעצמו נפל משמע דוקא בידוע שנפל מעצמו, אבל ספק נפל מעצמו לא הוי גט ואח"כ אמר אם הרוח דחפתו אינו גט משמע דוקא ידוע שרוח דחפתו, אבל ספק הוי גט ואולם לשיטת המחבר בספרו ב"י ולחם משנה היכי שודאי הפיל את עצמו אפי' לאחר זמן הוי גט ומיירי מתני' בכל גוני אפי' הפיל לאחר זמן יש לתרץ כאן כעין שתי' הש"ס בקידושין שם בתי' בתרא ה"נ הפי' כך אם ידוע שמעצמו נפל הוי ודאי גט, וכשיש ספק הוי ספק גט כשיטת מחבר בסעיף י"ח בספק נפל אם לא נפל לאלתר הוי ספק וכמו כן בסיפא אם ודאי רוח דחפתו לא הוי גט כלל ובספק הוי ספק גט. ולפ"ז אין אנו צריכין למ"ש הב"ש בס"ק כ"ד שלשון תוספתא מוכח בספק נפל מעצמו ולא נפל מיד הוי ספק גט ממ"ש אין כותבין שמא רוח דחפתו משמע מידי ספיקא לא נפקא, דלפמ"ש מוכח כן מגוף המתני' כי היכי דלא לסתרו הדיוקים:

אבל לפמ"ש מחבר בשולחנו הטור שגם בודאי נפל בעינן לאלתר ובע"כ מ"ש ברישא אם מעצמו נפל הוי גט היינו כשנפל לאלתר:

ובע"כ הדיוק כשספק נפל מעצמו והוא לאלתר הוי ספק גט ובאמת ז"א כדאי' בתוספתא ובש"ע סעיף י"ח בספק נפל כשהוא לאלתר הוי ג"כ ודאי גט. וא"כ אי אפשר לומר כתירץ בתרא, וגם אי אפשר לומר כתי' קמא הנ"ל שר"ל אם מעצמו נפל והיינו ודאי נפל מעצמו ה"ז גט, ואם ספק נפל מעצמו הוי כמו ודאי רוח דחפתו שאינו גט כלל, כיון דבע"כ מיירי רישא לשיטת המחבר היכי שהי' לאלתר בכה"ג גם בספק נפל הוי ג"כ ודאי גט כדאי' בתוס' ובסעיף י"ח (ותברא לא שייך כמובן כיון שנזכר דברי האומר רשב"ג) וכפי הנראה מה שחזר רבינו ב"י בספרו הקצור ממ"ש בארוך משום שכן משמע מלשון רמב"ם בפי"ב מה"ג הי"ג שלפי פירושו בכ"מ ובב"י קשה קו' הלח"מ כמ"ש דסיפא קאי אמיד שכתב ברישא הא אין דינם שווין דברישא אפי' לזמן מרובה הגט כשר לכן הבין דגם ברישא בודאי נפל בעינן מיד, והכי משמע באמת לשון רמב"ם שם. וא"כ לדידהו קשה קושי' הנ"ל כמו שמקשה הש"ס בקידושין קאי הכא דהכא נסתר התירוצים הנאמרים שם וצ"ע

לד ולולי דמסתפינא להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הי' נלענ"ד לישב שיטת רמב"ם הנ"ל בס"ק ל"א אשר הוא מוקשה כמ"ש שם ולהוכיח כגי' הר"אש ויהי' מיושב