שערי תורה חלק א פח

הפיל עצמו לים ה"ז גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיוודע לך בודאי שהרוח דחפתו עכ"ל וכתב ע"ז הראב"ד זה הספק בירושלמי מצא אותו ושם אמרו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר שעה אין זה גט יע"ש: וכוונתו כמ"ש הלחם משנה דהוי לי' לפרושי דלאחר זמן אינו גט והנה רשב"א המובא בכ"מ תמה ג"כ על רמב"ם מתוספתא דאי' ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ותימא האיך פסק הרמב"ם הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא ט"ס יש בחיבורו וחסר ממנו אם מיד נפל הרי זה גט כדברי התוספתא אח"ז מצאתי בהגהת ראב"ד שהגיה על כך ואמר זה ספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל ה"ז גט אם לאחר זמן נפל אינו גט והדין על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספ' הרוח דחפתו ה"ז גט יע"ש ותירץ הכ"מ כוונת הרמב"ם דמיירי בנפל לאלתר ואהורג עצמו מיד דנקיט ברישא סמיך, ואולם ע"ז תמה הלח"מ דהך מיד דכתב רמב"ם במאי עסקינן אי ידעינן דמעצמו נפל אפי' לזמן מרובה הוי גט כמ"ש הבית יוסף בעצמו בביאורו לירושלמי, ואי מיירי בלא ידעינן אלא סתם וכיון דהוי מיד הוי ספק ולכך הוי גט א"כ למה כתב אח"כ הדין ספק דחפתו הא היינו חלוקה דמיד שכתב מקודם יע"ש ובאמת הוא תימה רבתי ומ"ש הק"ע בזה לא הבנתי כלל, והנה לפי תי' הכסף משנה השמיט רמב"ם הך דינא בספק הפיל א"ע בלאחר זמן אי הוי ספק גט כדמשמע מלשון התוספתא דאי' שמא הרוח דחפתו, או כדמשמע מלשון ירושלמי שאמר אם לאחר זמן נפל אינו גט כלל כמ"ש הלח"מ וקשה לתי' הכסף משנה אמאי השמיט הרמב"ם הך חלוקה ואפשר לומר שגם הראב"ד בהשגתו אינו משיג על רמב"ם דהו"ל לבאר שהוא על אתר די"ל שסמך ארישא כמ"ש בכ"מ, ואולי סובר באמת גם בודאי הפיל עצמו בעינן מיד כמ"ש בש"ע בסעיף י"ו רק דהוי קשה לי' כיון שהמקור הדין בירושלמי שמבאר כן הפי' בתוספתא שגוף התוספת שהי' לפני ירושלמי לא נתבאר היטב הכוונה רק מתוך דבריו הו"ל לבאר כל חילוקים שאם הוא לאחר שעה אינו גט, ובע"כ או שהי' לפני ירושלמי כתוב להדי' אם לאחר שעה אין זה גט, או אף שהי' כתוב אם לאחר שעה אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו הבין ג"כ דאינו גט כיון שהי' בחזקת זקוקה ליבם כשיש ספק מוקמינן על חזקה אפי' בדבר שבערוה ואינו גט כלל ומותרת ליבם וכל זה פשוט

לא שיטה ג' שיטת הרמב"ם כפי שהי' לפני הר"אש שכתב וז"ל והרמב"ם כתב ספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח הרי זה ספק גט עד שידוע בודאי שהרוח דחפתו והגיה עליו הראב"ד ואני אומר זה הספק להקל ע"פי ירושלמי שהבאתי יע"ש ומ"ש שהבאתי נראה שהם דברי הר"אש כי בראב"ד מבואר לשון ירושלמי. וכוונת השגה כמ"ש בלח"מ בממ"נ במה מיירי הרמב"ם אי לאלתר נפל הוי ודאי גט, ואי לאחר זמן אינו גט כלל, ותי' בב"י ובכ"מ דגם לגי' זו יש לפרש מ"ש ספק גט היינו שלא נפל מיד רק לאחר זמן דמה שאמרו בתוספת' ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין היינו משום דמספקא לן וכדקתני סיפא שאני אומר שמא הרוח דחפתו אבל כשנפל מיד בכל גווני הוי גט יע"ש ותמה ע"ז הלחם משנה דמירושלמי שאומר אם לאחר זמן נפל אינו גט משמע להדי' דאינה מגורשת כלל וזהו כוונת ראב"ד בקו' בממ"נ כנ"ל גם קשה לתי' ב"י הא הרמב"ם לא מיירי כשלא נפל מיד שלא נזכר רמז לזה אדרבה משמע דקאי ארישא שכתב והרג עצמו מיד, ודוחק לומר דכשהוא מיד לא הוי בגדר ספק דודאי נפל מעצמו ולא מיקרי ספק השקול רק כשהוא לאחר זמן וראיתי בס' לחם משנה שכתב כוונה אחרת ברמב"ם דשני חלוקות יש בדבר האחת סתם דלא ידעינן אי מעצמו אי מחמת הרוח, ועל הא אמרינן אם הי' על אתר תלינן דהוי מעצמו ואי לאחר זמן תלינן דמחמת רוח ויש עוד חלוקה דהוי ספיקא אפי' שיהי' לאחר זמן כגון שראינו בו שעלה לגג ונראה לנו שהפיל עצמו ובא הרוח ודחפתו ויש פנים לכאן ולכאן, ולא ידענו תוכן הדבר וזהו הספק ששאלו בירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ופשוט לי' בירושלמי מההוא דעל אתר דהוי ספק מדרך הסתם א"כ למדנו לספק זה אפי' שיהי' לאחר זמן, ותדע לך דעל זה ספק שאלו בירושלמי דשם אמרו הדא אמרה ספק כו' ואי ההוא ספיקא הוי על אתר א"כ האיך קאמר הדא אמרה דמשמע מהך דעל אתר יוציא לן דין אחר דומה לזה הא הוא הוא א"ו דירושלמי בא ללמד על ספק זה ועם זה יתיישבו דברי רבינו במה שאמר תחילה והרג עצמו מיד היינו על אתר ומן הסתם אמרינן שמעצמו נפל ומה שאמר אחרי כן ספק מעצמו היינו הספק האחר שאמרו בירושלמי יע"ש, ולענ"ד גם תי' זה ליתא חדא שאין דרך רמב"ם להשמיט עיקר דין המפורש במתני' שלפי דבריו לא ביאר היכי שידוע שמעצמו נפל רק שנלמד מכח כ"ש ואין זה דרך רבינו זלה"ה כיון שפשטות לשון המשנה הוא בידוע שנפל, ותו לשונו לא משמע כפי' שמשמע להדי' שמיירי שידוע שנפל שכתב כגון שהשליך כו' דוק בלשונו גם דין שחידש הלח"מ היכי שיש ספק לנו הנראה לעינים אפי' נפל לאחר זמן הוי ודאי גט לאד גירסא ברמב"ם, לא נראה כלל, דהאיך אפשר ללמוד מספק נפל על אתר דהתם מחמת שנפל לאלתר יש הוכחה שהפיל א"ע כמ"ש כל הפוסקים ובררתי לעיל בפרט הקדום הטעם אבל כשיש ספק לאחר זמן מה"ת נימא שודאי הפיל א"ע שיהי' גט ודאי ומותרת לכ"ע כיון שהי' בחזקת איסור לשוק אמאי נפקיע מספיקא מחזקה והוא זלה"ה בעצמו כתב אח"כ שהוא רחוק לומר שיהי' אדם הורג א"ע אא"כ כשהוא לאלתר שיש הוכחה, ויפה כתב הקרבן עדה שדברי הלח"מ אינם מבוררין רק שסתם הדבר אולי כיון לזה וכן משמע להדי' בפוסקים בכל מיני ספיקות אם הוא לאחר זמן עכ"פ לא הוי ודאי גט, ומ"ש ראי' לדבריו נתיישב להמעיין בס"ק כ"ט העולה מזה שאין לנו תי' מספיק בשיטת רמב"ם והנה המעיין בכסף משנה ובב"י נראה כפי הבנתו בפי' רמב"ם ליכא נ"מ לדינא בין גי' הרמב"ם בין גי' רשב"א, רק שיש ספק בכוונת ב"י לתי' ראשון לגי' הרשב"א האיך סובר רמב"ם בספק נפל לאחד זמן אי הוי ספק גט אי אינו גט כלל, וקצת משמע דליכא חילוק כלל בין הגירסות, ושיטת הראב"ד נראה שבזה חולק היכי שהוא ספק נפל מעצמו והוא לאחר זמן אינו גט כלל

לב והנה בש"ע סעיף י"ח כתב וז"ל ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט ואם לא נפל לאלתר ה"ז ספק יע"ש והיינו כתי' הנ"ל בכוונת רמב"ם וראיתי בב"ש ס"ק כ"ד שכתב דבלשון תוספתא משמע כן בספק ולא נפל לאלתר הוי ספק גט כמו שאמר שם אין כותבין שמא רוח דחפתו משמע מידי ספק לא נפקא ולא אמרי' דהוי ספק ספיקא שמא הרוח דחפתו ואת"ל הוא המית את עצמו שמא באותו זמן לא הי' בדעתו להמית א"ע יע"ש מרן זלה"ה קיצר ולא ביאר הטעם ולכאורה צריך ביאור הא הוי ספק ספיקא מעליא דלא הוי נגד הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו כיון שהוא לאחר זמן, ומחבר סובר בסעיף י"ז היכי שידוע שהפיל א"ע בעינן ג"כ שנפל מיד א"כ סובר בנפל לאחר זמן לא אמרי' הוכיח כו' כי אולי נשתנה דעתו ושפיר הוי ס"ס מעליא אפי' לשיטת תוס' בכתובות דף ט' והש"ך ביו"ד דבעינן שיהיו שקולין הספיקות (ועיין בספר פני יהושע בכתובות דף ט' ובש"ות הריב"ש סימן שע"ב מ"ש שם) וא"כ קשה אמאי הוי ספק ומשמע דחולצת ולא מתייבמת נימא שגט יהי' בטל לגמרי ומותרת להתייבם מטעם ס"ס ובשגם כי יש חזקה המסייע לספק ספיקא שהיתה בחזקת היתר ליבם, מיהו משום חזקה לחוד לא קשה לפי מה דמשמע בחולין דף קל"ד ע"א בספק חמור שיש בו עון מיתה החמירו חכמים שלא לסמוך על חזקה וה"ה בספק כרת כמו אשת אח שלא במקום מצוה והארכתי בזה בכלל חזקה וכיון שאפשר בחליצה החמירו חכמים אבל קשה בפשיטות מטעם ס"ס כיון שיש לו כללי ס"ס: ולכאורה יש לומר כיון דילפינן דבר דבר מממון ואין גזירה שוה למחצה כמו דסוברים כמה פוס' כמו שהסכים הש"ך בספר תקפו כהן ובח"מ ס"סי צ"א שאין מוציאין ממון על ידי ספק ספיקא ה"ה שלא מהני ספק ספיקא בדבר שבערוה (ועיין במס' ב"ב דף צ"ב וצ"ג דרשב"ג סובר דאין הולכין בממון אחר רוב וה"ה בתר ס"ס לכמה פוסקים אחרונים כמ"ש בש"ך שם) ומצאתי ראי' לדברינו ממ"ש בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דף י"ח ע"ב בד"ה בזמן שהבעל מודה בשם גליון תוס' וז"ל אין להקשות דנימא שאני הכא דהוי ספק ספיקא להתירה שמא כבר גירשה ונחזיר לה אפי' אינה שלה ואפי' לא גירשה שמא זהו גט שאבד ותתגרש עתה בחזרה זו ויש לומר כאשר אין הולכין אחר רוב כדאמרינן במים שאין להם סוף ה"ה דלא שרינן בספק ספיקא יע"ש אבל זה אינו דבנ"ד אפי' בממון מהני ספק ספיקא לסייע