שערי תורה חלק א פז

בעלמא להגדיל תורה, וכל מה שכתבתי בענינים הללו הוא רק כנושא ונותן בהלכה ולא להורות כי ענינים אלו עמוקים והם כהררים התלוים בשערה, שלא מבואר היטב בראשונים זלה"ה

כח ודע דקשה לי לשיטת המחבר בש"ע בסעיף י"ז שסובר אפי' בידוע שמעצמו נפל, אם נפל לאחר זמן לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וחיישינן שמא בזמן שאמר כתבו לא הי' בדעתו להמית א"ע ובעינן דוקא שיעשה המעשה מיד מסוגי' דחולין דף ל"ט בשחטה ואחר כך חישב עליה זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרו איסור והיתר, ורצה ר' שיזבי לומר מרשב"ג דגיטין ואח"כ אמר רבינא רשב"ג דהכותב נכסים וזיכה ע"י אחר והתם בשחיטה משמע להדיא אפי' כשחישב או זרק לאחר כמה ימים כל זמן שהדם וחלב קיימין יש לומר הוכיח סופו על תחילתו דהא סתמא אית' בברייתא וכ"כ להדי' בס' תבואת שור סימן ד' סע"ק ה' כיון שמדמה לזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ומשמע מסתימת הש"ס כל זמן שלא באתה המתנה לידו ובבואה לידו אפי' למחר וליומא אחרינא צווח אמרינן הוכיח כו' ולכן כתב כל זמן שהדם או חלב קיים בידו והוא אומר שדעתו לזרקו או להקטיר לע"ז חיישינן למפרע על השחיטה יעיי"ש הא לפי פירוש רבינו המחבר דרשב"ג לית לי' הוכיח סופו כו' רק היכי שנפל לאלתר היאך אמר ר' שיזבי דלא אמרו להתיר משום כבודו משמע אפי' חישב לאחר זמן הא בכה"ג גם רשב"ג מודה דלא אמרי' הוכיח כו' ונראה ליישב, דהנה כבר הבאתי בכלל הקדום שהקשה רשב"א ור"ן לר' שיזבי אמאי לא אמרו איסור הא חכמים לא פליגי על רשב"ג ולפמ"ש י"ל דר' שיזבי הבין הפי' בברייתא דמעשה הי' שחישב לאחר זמן ועיין בכסף משנה בפרק שביעי מהלכות נדרים הלכה ט"ו בסופו מבואר היכי דאית' הלשון אח"כ לא הוי מידי והכא אירע בש"ס שחטה ואח"כ חישב, ואם הי' מיד לא הי' ספק אי הוכיח כו' והי' הדין דאסורה רק שהמעשה שחשב לאחר זמן והי' מסופקים בכוונת רשב"ג גופא במאי דאמר אם מעצמו נפל ה"ז גט, אי ר"ל אפי' לאחר זמן כיון שידוע שנפל, ודוקא לענין ספק יש חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן וא"כ גם הכא אמרינן הוכיח כו' או דגם בידוע שנפל בעינן לאלתר ג"כ ולאחר זמן לא אמרינן שמחשבה שהי' אח"כ הי' מתחילה דדעת האדם משתנה לזמן רב ואף שדרך אדם לעמוד בדיעה אחת בזמן מועט מ"מ לזמן מרובה יש לומר שאז נשתנה דעתו כאשר השכל וחוש מסכים לזה שאין דרך אדם להיות הפכפך בזמן מועט אבל ברבות הזמן לאחר ישוב הדעת שמתיישב נשתנה דעתו וא"ש מיהו כל זה הוא דרך פלפול ומשמעות הסוגי' ופי' רש"י וכל הראשונים לא משמע כן וצ"ע

פרט יא יבואר היכי דיש ספק מעצמו נפל ספק רוח דחפתו שיש חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן, והיכי דנפל לאלתר אמרינן שמעצמו נפל והוכיח סופו כו' והוי גט ונאמרו הרכה חילוקי דינים בראשונים זלה"ה ויבואר בס"ד שיטתם

כט שיטה א' שיטת הר"אש זלה"ה כמו שמובא בפסקיו, לאחר שהביא לשון הש"ס כתב וז"ל תוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת כותבין גט ונותנין כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט, אם הרוח דחפתו אינו גט, ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין גט שאני אומר מעצמו נפל, ואם לאחר זמן כפל אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפתו ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו מהו נשמענא מהדא דרשב"ג אומר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט, וההוא על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט (ומ"ש בש"ס דפוס זולצבאך אך ספק הוא ט"ס כדמוכח להמעיין) והרמב"ם זלה"ה כתב בפרק ב' מהל' גירושין ספק הפיל עצמו ספק הרוח דחפתו הרי זה ספק גט עד שיודע בודאי שהרוח דחפתו והגיה עליו הראב"ד זלה"ה ואומר אני זהו הספק להקל על פי ירושלמי שהבאתי עכ"ל (והנה ספרי המפורשים על הר"אש ס' עטרת פז שחיבר אאמו"ז הגאון זצ"ל וספר קרבן נתנאל אינם תחת ידי לעיין מה שכתבו בכוונתו) והמעיין יראה בפשיטות שדעתו להלכה הוא כך דין א) היכי שידוע שהפיל את עצמו אפי' נפל לאחר זמן כותבין גט, דהא אינו מחלק בהאי דינא בין נפל לאלתר ובין נפל לאחר זמן דין ב) היכי שיש ספק אם מעצמו נפל, אם לאלתר נפל כותבין גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט, רק בזה יש ספק בכוונתו כי מלשון תוספתא דאי' אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפתו יש לומר דעכ"פ הוי גט ספק. ומלשון ירושלמי דאי' ואם לאחר זמן נפל אינו גט, כפי שפי' הב"י משמע דלא הוי גט כלל, ועיין ב"ש סימן קמ"א ס"ק כ"ד

ואולם לשון התוספתא הנ"ל המובא בר"אש לא נמצא כן בתוספתא שלפנינו דהכי אית' שם בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו עכ"ל:

א"כ הדין דספק מעצמו נפל כו' הנזכר לעיל לא נזכר בתוספתא, גם יש שינוי לשון כי בר"אש אי' אם לאלתר נפל, ובתוס' אי' אם מעצמו נפל ובר"אש אי' אם לאחר זמן אין כותבין ונותנין, ובתוספתא אי' כותבין ואין נותנין ור"ל שכותבין ונותנין לבעל ואם ירצה ליתן יוכל עכשיו לצוות כיון שיש בו עדיין חיות אבל אין נותנין לאשה ובאמת כפי הנראה לשון הנזכר בתוספתא שלפנינו בדברי רשב"ג אם מעצמו נפל כו' הוא טעות הדפוס וצ"ל אם לאלתר נפלי או אם על אחר נפל, וכדמוכח להמעיין בירושלמי דאל"כ אינו מובן ההמש"ך מדבריו כי אין הרישא ההיפוך מסיפא ובכסף משנה פ"ב מהלכות גירושין הביא דברי רשב"א שכתב בשם תוספתא ספק מעצמו נפל ספק הרוח כו' והעיר הגאון בעל מגיה' זצ"ל שליכא תוספתא בלשון הזה דרישא ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הוא לשון ירושלמי ומצעיתא אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וסיפא אם לאחר זמן הם דברי תוספתא דברים כהווייתן יע"ש ולכאורה מוכרח לומר כן דאם הי' כתב כן בפירוש בלשון תוספתא מאי קמבעי' להירושלמי הדין הנזכר בפירוש ואולם המעיין בלשון הר"אש כפי שהביא לשון רשב"ג אם נפל מעצמו כו' ואם הרוח דחפתו לא נשמע הדין דספק מכללא, ודוקא לפי לשון התוספתא המובא לפנינו כפי הגהתי שצריך להיות אם לאלתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל כו' שאני אומר שמא הרוח דחפתו, מובן האי דינא מכללא שבע"כ מיירי שרשב"ג בספק, אבל לפי לשון רשב"ג הנזכר בר"אש לא מוכח כלל מכללא כי מיירי בודאי הפיל א"ע לכן נראה ברור שהי' לפני הר"אש והרשב"א נוסח בתוספתא כמו שהעתיקו הלשון ספק נפל מעצמו ספק הרוח כו' וכן מבואר להדי' בר"ן שכ' וז"ל אבל בתוספתא שנינו ספק מעצמו נפל כו' יע"ש משמע להדי' שהי' כתוב כן מפורש בתוספתא שלהם, ומה שהביא הר"אש לשון ירושלמי יראה שזה גופא הי' קשה להר"אש כי לפי לשון תוספתא שהי' לפני הר"אש לא מובן כלל כוונת ירושלמי דכיון שמפורש כן להדי' בתוספתא אמאי הוצרך להוכיח מדיוקא. לכן מוכרח לומר שבע"כ הגי' בתוספתא שהי' לפני חכמי ירושלמי בדברי רשב"ג רק כלשון הזה רבן שמעון ב"ג אמר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט, ותו לא מידי ומדברים הללו הוכיחו שבע"כ מיירי בספק וכמו שפי' ב"י הכוונה וז"ל דאית לן לומר דעל אתר דאמרינן היינו כדמספקא לן אי מעצמו נפל דאי בידעינן מעצמו נפל מאי ארי' על אתר אפי' לאחר זמן ה"ז ג"ט א"כ תפשוט דספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ה"ז גט כל שנפל על אתר יע"ש וכוונת הר"אש הוא מתחילה הביא כל לשון תוספתא כמו שהי' כתוב לפניו ואח"כ הביא לשון ירושלמי שמוכח ג"כ שסובר לענין דין בזה שוה היכי שיש ספק ואם נפל לאלתר הוי גט רק שבלשון תוספתא שהי' לפני ירושלמי הי' בנוסחא אחרינא ובס' ק"הע דחק א"ע להגיה בתוספתא יע"ש ולענ"ד פשוט כמו שכתבתי ובפירוש לאלתר כבר כתבתי בפרט הקדום. והמעיין בפירוש קרבן העדה יש לטעות בכוונתו שנראה שהבין הפירוש שהוא סמוך לעלייתו לגג שלא שהא שם, אבל המעיין היטב יראה שבע"כ הפירוש שר"ל שסמוך לדיבורו שאמר כתבו, ובע"כ גם כוונתו כן להמעיין בדבריו הקודמים רק שלא דק כאן בלשונו. ולפמ"ש האי דינא בספק נפל מעצמו לאחר זמן לפי לשון תוספתא שהי' לפני הר"אש הוי ספק גט כמ"ש ב"ש בס"ק כ"ד, וכפי לשון תוספתא שהי' לפני ירושלמי אינו גט כלל, ותמהני על ב"ש שלא נחית לזה

ל שיטה ב' היא שיטת הרמב"ם לפי גי' שלפנינו וכן הי' לפני רשב"א וז"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או