שערי תורה חלק א פד

לאיסור ולא להיתר ר' חנינא בשם ר' חסדא זאת אומרת לא חשו אין תאמר חשו הי' להם להורות לאיסור ופי' בקרבן העדה דלא חמו לדרשב"ג אלא מפני כבודו דאל"כ הי' להם לאסור בפירוש שלא יבואו לידי מכשול ר' יוסי בשם ר"ח זאת אומרת שחשו אין תימר לא חשו לא הי' להן להורות פי' בק"ע וז"ל לא הי' להן להורות בתמי' הא חכמים פליגי עלי' ולא הי' להן לחוש לכבודו דרשב"ג ולהורות כרבנן א"ו מסתברא להן דברי רשב"ג לכן חשו יע"ש ושם בירושלמי לא נזכר כלל האי דכותב נכסיו כו' המובא במס' חולין בתלמוד בבלי ובע"כ כוונת הירושלמי למתני' דגיטין כמו שעלה ע"ד הש"ס בחולין שם וכ"כ בס' ק"ע דבע"כ סברו דרבנן סוברים דלא אמרינן הוכיח סופו כו' אף שאומר כתבו, ויש ליישב בזה קו' רשב"א ור"ן על ר' שיזבי בחולין שם מיהו בש"ס בבלי אי' במס' חולין דר"ח אמר שחשו לכבודן דחכמים ור' אליעזר וגם אי' שם הטעם משום כתבו מוכח כמו שהבינו רמב"ן ורשב"א ור"ן הנזכר בפרט ח' שהבינו דכ"ע מודו הכא לרשב"ג דאמרינן הוכיח כו' כיון שאמר כתבו, ובאמת ק"ק לשיטת ירושלמי דקאי על מתני' הא קיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו כדאי' בסנהדרין דף ל"א ולרבינא דקאי אברייתא ל"ק כמ"ש רשב"ם במס' ב"ב דף קל"ח ובע"כ צ"ל דר"ח לית לי' האי כללא ועמ"ש אאמ"ו הגאון נרו בהאי כללא בספר תורת חסד

אמנם בגוף דברי ירושלמי צריך ביאור דלפי פירוש קרבן העדה קשה דהנה ממשמעות הלשון לא אמרו כו' משמע שלא אמרו איסור ברור והיתר ברור ופסקו להשואל שהוא ספק איסורי דאוריית' ואזלינן לחומרא וכן נראה שהבין הרב המגיד בפרק ד' מזכי' הלכה ג' שכתב אם הם נסתפקו מי יכריע ועיין ביו"ד סימן ד' בטו"ז ס"ק ב' כי דוחק לומר שלא רצו להורות כלל דבע"כ הדיין מחויב להורות להשואל הלכה למעשה שאי אפשר להסתלק מהוראה וגם דוחק לומר ששדרו לחכם אחר כעין האי דמס' חולין דף מ"ד ע"ב דא"כ הי' לו להזכיר בברייתא וא"כ מאי קאמר ר' חנינא אין תאמר חשו הי' להם להורות איסור דילמא באמת חשו שהי' מסופקים ופסקו שהוא אסור מטעם ספק הוי ספק זבחי מתים ושוב לא יבואו העולם לידי מכשול ונלענ"ד בזה דהנה לפי תלמוד בבלי במס' חולין דקאי אהאי דהכותב כו' כבר נתבאר בשם ה"המ שרמ"בם הבין הפי' שחכמים הי' מסופקים להלכה כמאן ואולם הרש"ל בס' יש"ש במס' חולין כתב שהרי"ף והר"אש ורי"ו הבינו שידעו חכמים דקסרי דהלכה כרבנן וכן משמע הלשון במס' חולין שם דהול"ל לא אמרו א"וה משום דמספקא להו אי הלכה כרשב"ג אי כרבנן אלא משום כבודו כו' ר"ל שהם הי' יודעין הלכה כאחד מהן אלא שחשו לכבודו ומה שאמר על שניהן משום דאנו לא ידעינן בודאי בשל מי סברו שכן הלכה ובשל מי חששו לכבודו על כן אומר על כולם חששו בכבודן ופסקו להחמיר מחמת ספק הלכה ולא פגעו בכבוד אחד מהן וא"כ מן הסתם הלכה כרבנן יע"ש וא"כ ה"ה לשיטת ירושלמי דקאי על מתני' דבריא שאמר כו' י"ל בשלשה פנים א' שהי' מסופקים כמאן קיי"ל אי כחכמים אי כרשב"ג ב' שידעו דהלכה כרשב"ג במשנתנו וחשו לכבוד חכמים ג' דלית להו האי כללא דרשב"ג במשנתנו וידעו דהלכה כחכמים ומשום כבודו דרשב"ג החמירו ועשאו לספק והנה הש"ך כתב ביו"ד סימן רמ"ב בהגהות א"וה ס"ק ט' כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפי' בשל עכו"ם ואפי' במקום שאין הפסד מפני שעל פי רוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע"פי שלפי הנראה לא יבוא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבוא קולא עד אחד מאה דברים לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא במה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחויבין להחמיר וכ"ש אם המור' מתיר בשעת הדחק וכיו"ב שיאמר לו כן יע"ש ועיין במס' נידה דף ז' ע"ב וע"ע בש"ות שמן רקח חלק ראשון סי' ל"ז ול"ח ול"ט מ"ש שם כבוד אאמ"ו הגאון נרו דברים נחמדים ועיין בבית יוסף יו"ד סי' קט"ו מ"ש בשם ירושלמי כשם שאסור להתיר את איסור כך אסור לאסור את המותר ועיין בס' מנחת יעקב כלל ע"ח ס"ק ב' א"כ מחויב המורה ליזהר בהוראתיו שלא יצמיח מכשול על ידו אף לעתיד והיכי דאסור מחמת ספק ויש לו דין ספק מחויב לומר שהוא ספק ואולם אם יש גווני אף דאסור מחמת ספק מ"מ יש לו דין ודאי מחמת חוקת התורה כשיש ספק הדבר נשאר על חזקה חזקת קמייתא והוא כודאי איסור מחויב לומר שהוא ודאי איסור אף שנאסר רק מחמת ספק לשיטת הפוסקים ביו"ד סימן ק"י דלא אמרינן ספק ספיקא נגד חזקה ואם יאמר שהוא ספק יכול לבוא לידי מכשול כשיצמח אח"כ ספק אחר ויסמוך השואל על ס"ס והיינו כשיבוא לחכם אחר ויאמר לו שנאסר מחמת ספק ובאמת הוי נגד חזקה ולא מהני ס"ס לכן מחויב המורה הוראה לומר שיש לו דין ודאי איסור שלא מהני אף כשיצמיח אח"כ עוד ספק ובהאי דשחט ואח"כ חישב או זרק כשיש ספק הוי ספק בשחיטה כמ"ש הפוסקים וקמה הבהמה בחזקת איסור עכ"פ לענין איסור אכילה וכפי הלשון לא אמרו לא לאיסור כו' משמע להדי' שלא אמרו שאסור בודאי מחמת חזקה דאם אמרו כן הרי אמרו איסור ברור כי חזקה בכל מקום הוא כודאי ולכן א"א לומר שאמרו להשואל מחמת ספק שיש לנו נאסר כודאי איסור מחמת חזקה הרי אמרו ודאי איסור ג"כ והו"ל לומר כן בברייתא שאמרו שאסור מחמת ספק כודאי ומלשון הברייתא משמע להדי' שלא אמרו כלל שהי' לו דין ודאי איסור ואולם בע"כ אמרו להשואל בב' פנים הנ"ל או שהדבר ספק לנו כמאן קיי"ל ומחמת ספק נאסור או מחמת כבוד אחד מהם אין אנו רוצים לפסוק דין ברור ונשאר הדבר בספק שיהי' לו דין ספק שנאסר ויש לומר בפירושי' שנחלקו הפוסקים נחלקו אמוראים ר' חנינא בשם ר"ח אומר אמר זאת אומרת לא חשו ר"ל לדרשב"ג דאמר הוכיח כו' רק משום כבודו ולכן עשו כדין שלא אמרו איסור בדור ואמרו להדי' שמחמת כבודו אסרו הבהמה ולא יצמיח מכשול ע"י חומרא דאולי יבוא קולא אחר מאה דברים כיון שאמרו כן להדי' אין תאמר חשו הי' להם להורות איסור ר"ל שאם באמת הי' להם ספק כמאן הי' להם לומר שאסור בודאי מחמת חזקה כמו דקיי"ל בכל ספק ומלשון ברייתא משמע שלא אמרו ודאי איסור רק שאמרו שהוא ספק איסור ואם הי' אומרים שאסור מחמת חזקה כיון שחזקה בכל מקום הוא ודאי לא יוצדק הלשון לא אמרו איסור הא אמרו איסור ודאי מחמת חזקה והיינו כפי' רש"ל ובע"כ סובר שיוכל המורה להחמיר משום כבוד החכם שאוסר אף שנראה לו שהלכה כמיקל ואולם ר' יוסי סובר שלא יוכל המורה להחמיר בממון של ישראל משום כבוד החכם המחמיר היכי שנראה לו שהלכה כמיקל לכן סובר הפי' כרמב"ם שחשו וכפי' קרבן עדה הנ"ל וא"ל לדבריו כיון שחשו הי' להם לומר איסור ודאי מחמת חזקה כיון שאפשר שיבוא מכשול כשיהי' עוד ספק ז"א די"ל דר' יוסי סובר דאמרינן ס"ס נגד חזקה ולא יצמח מכשול וא"ש:

ובדרך פלפול י"ל דהנה לפי הכוונה הפשוטי' הי' אמוראים הללו מכחישים זא"ז מה שאמר ר"ח ולפי דרכינו יש לומר ששמעו מרב חסדא מימרא אחרת אשר הי' משתמע לתרי אפי אי סובר דאזלינן בספק ספיקא נגד חזקה או דסובר דלא אמרינן ומר הבין דלא אמרינן ס"ס נגד חזקה לכן הוכיח בכאן בשם ר"ח הפי' בברייתא דשחטה כו' שלא חשו ומר הבין הפי' בדבריו דאמרינן ס"ס נגד חזקה ולכן אמר בשם ר"ח שחשו ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא וכיו"ב הוא בש"ס בבלי בהרבה דוכתי והענין כך דאי' במס' חולין דף יו"ד השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר ר"ה אפי' שיבר עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ור"ח אומר כשירה שמא בעצם נפגמה בשלמא ר"ה כשמעתין אלא ר"ח מ"ט א"ל עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי מתיב רבא כו' טבל כו' ומסיק הש"ס לר"ח הטעם סכין איתרע בהמה לא איתרע וכתב מוהרש"א שמוכח לפירש"י ולחד תי' של תוס' למסקנא ר"ח מכשיר אפי' בלא שיבר עצמות תלינן בעצם המפרקת והאי תירוצם דעצם ודאי כו' לא קיימא רק טעמא דר"ח דהרי שחוטה לפניך וסכין איתרע בהמה לא איתרע יע"ש ובפירוש דסכין איתרע נחלקו, רש"י פי' כיון דלאו בגוף בהמה אתיילד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק ריעותא דסכין ומוציא מדי שחיטה דודאי עצם פוגם ע"ש ואף דרש"י נקיט הטעם משום דעצם ודאי פוגם היינו לס"ד אבל למסקנא מוכח מהאי טעמא דסכין איתרע כו' מקלינן אפי' בעצם מפרקת ותוס' כתבו בד"ה סכין דאין סברא לומר כפי' רש"י רק הכוונה דר"ל סכין איתרע ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ושמא לא נשחטה הסימנים כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא יע"ש א"כ לפי' תוס' מוכח דבע"כ סובר ר' חסדא דאמרינן ס"ס נגד חזקה דהא התם הוי ספק בשחיטה ולפי' רש"י יש לומר דסובר דלא אמרינן ס"ס נגד חזקה וא"כ מובן היטב האמוראי' הנזכרים בירושלמי שמעו מר' חסדא הדין בשוחט בסכין דכשירה מטעם דסכין איתרע כו' והבין ר' חנינא