שערי תורה חלק א פא

הסוברים כפי הכוונה פשוטית דחכמים דקסרי אסרו בהנאה מספק משים דלרשב"ג ודאי אסור בהנאה והם נסתפקו בהלכה קשה הא בע"כ גם לרשב"ג מותר בהנאה אף לר"י דקיי"ל כותי' ישנו לשחיטה כו' ניהו דמוכח מסופו שהי' מחשב בעת השחיטה הא לא מוכח אימת הי' מחשב ודלמא הי' מחשב במיעוט בתרא ובע"כ גם לרשב"ג הוא ספק ומשום ספק אסור באכילה ומותר בהנאה דמוקמינן על חזקתו ולענין אכילה הי' בחזקת איסור ולענין הנאה הי' בחזקת היתר ואמאי אסרו בהנאה מספק כיון דלרשב"ג גופא מותר בהנאה אע"כ לשיטתם אפי' חשב במיעוט בתרא הוי מחשבה הפוסלת ולפ"ז י"ל לרבינו ירוחם שסובר שמותר בהנאה י"ל דהוכחתו הי' אפי' לר"י בע"כ הפי' בברייתא כן דס"ל דבמיעוט בתרא ליכא פסול במחשבה והי' קשה לי' קו' הנ"ל לכן הוכיח שבאמת לא אסרו רק באכילה דלרשב"ג גופא הוא רק ספק ולענין אכילה אסור ולענין הנאה מותר

יח שוב ראיתי מ"ש לעיל להביא ראי' לרבינו ירוחם מדברי ר"ל ורבא יש לדחות לפמ"ש תוס' במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה וכי כיון דעיקר שחיטתן אינו אלא לצורך דם וחלב ומש"ה מסיק ואמר בגמר זביחה ולא קאמר בזביחה עצמה יע"ש ומשמע דלא כרש"י ד"ה תרמינך וא"כ י"ל שמן הסתם כוונתו רק לצורך דם וחלב והא ראי' שעכשיו חשב לזרוק דם מסתמא מוכח שבשעת שחיטה חושב מחשבה זו ג"כ בסוף השחיטה לצורך דם ואין אנו צריכין לדוחק הנ"ל דנחלקו ר"ל ור"י בפי' הברייתא מיהו מה שכתבתי לפשוט ספק של פ"מ הוא בתקפו כמובן ולפ"ז יש לדחות מ"ש הפליתי בסימן ד' ס"ק א' ותב"ש שם ס"ק ג' דאמרינן הוכיח מעבודה לעבודה כמו שעכשיו חשב ע"מ לזרוק כ"כ אמרינן הוכיח סע"ת שחישב שהשחיטה גופא תהי' לע"ז יע"ש דאם כדבריהם בשחיטה גופא לא מוכח אם הי' כוונתו בתחילת השחיטה או באמצע או בסופו והדק"ל על רבא לש לשיטת הסוברים דהוי ספק זבחי מתים הא בע"כ גם לרשב"ג מותרת בהנאה שאולי לא חשב בסוף השחיטה כיון שבשעת השחיטה לא הי' כוונתו לדם רק שהשחיטה גופא הי' עבודה אצלו הספיקות שקולים וכמובן (ויש לפקפק בענין להקטיר חלב ואולם בגמ' איתא ולהקטיר ובטוש"ע ס"ה איתא או והבן מה שיש לפלפל בזה)

ועוד ראיתי מ"ש לעיל להנחה פשוטה לר"ל דסובר דאין לשחיטה אלא לבסוף לא נפסל במחשבת ע"ז רק בגמר שחיטה הוא מחלוקת בין הראשונים זלה"ה האמת שדעת רש"י במס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ובע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה תרמינך נראה כן להדי' ואולם בס' שיטה מקובצת במס' ב"ק שם הביא דעת הראב"ד והמאירי זלה"ה שפי' בדברי ר"ל וז"ל אין שחיטה אלא בסיף פירש דבר שאינו נאסר כי אם בשביל שחיטה כגון חולין שנשחטה בעזרה שאינן נאסרין אלא מפני שם שחיטה כדאמרינן כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך בריחוק מקום אתה זובח וא"א זובח בקרוב מקום אינו נאסר עד גמר שחיטה אבל שאינו נאסר בשביל שם שחיטה אלא מפני איסור אחר אפילו בכל דהו כמי כגון שוחט לע"ז דאמרינן לעיל כיון ששחט בה פורתא אוסרה כו' וכן הדין לשוחט בחוץ שאינו נאסר אלא בשביל שם שחיטה יע"ש שכ"כ בשם הראב"ד ואח"כ כ"כ בשם הרב המאירי שכתב כן להדי' בשוחט לע"ז כיון שאסורו משום דבר אחר מודה ר"ל כיון שהתחיל לשוחטה נאסרה בהנאה וכן לענין פיסול מחשבה בקדשים גם ר"ל מודה דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ואף מחשבה שבתחילת השחיטה פוסלת וזהו להדי' דלא כרש"י הנ"ל וכן נראה דעת התוס' בב"ק דף ע"א ע"ב דמקשה הש"ס לר"מ דמחייב ד' וה' בגנב וטבח לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט בה פורתא אוסרה ואידך איסורי הנאה ולאו דמרי' קטבח ופירש"י דקס"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן ותוס' בר"ה כיון כתבו אפי' למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרה בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה וכפי הנראה לכן תוס' במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה וכי ניידו מטעמא דרש"י דרש"י כתב לכן אמר ר"ל בגמר זביחה הוא עובדה דסובר אין לשחיטה אלא לבסוף ותוס' כתבו טעם אחר והרגיש בזה בס' לחם סתרים יע"ש מ"ש לתרץ ולפמ"ש מובן בפשיטות דלשיטתם אפי' לר"ל נאסר בפורתא קמא

ודע דקשה למה הוצרך רבא במס' ב"ק לתרץ באומר בגמר זביחה הוא עובדה הא ר"מ אליבא דרבא סובר להדי' בזבחים דף ל' ע"א ובפסחים דף ס"ג אין שחיטה אלא לבסוף ולמה הוצרך לפרש ולומר בגמר זביחה הוא עובדה הא אפי' שחט לע"ז מתחילתו לא הוי מחשבה לאסור כי אם בסוף דילפינן חוץ מפנים וצ"ע לכאורה וא"כ נסתר הוכחה הנ"ל לרבינו ירוחם די"ל החולקים על רבינו ירוחם סוברים הפי' לר"ל כשיטות תוס' וראב"ד והמאיר זלה"ה

יט אמנם נלענ"ד לומר טעם מספיק לשיטת רבינו ירוחם דלכאורה קשה לטעם שכתבו הפליתי ותב"ש משום דלעניין הנאה איכא חזקת היתר לפי שיטת אחרונים שכתבו שהחמירו חכמים שלא לסמוך על החזקה כמ"ש בכללי חזקות אבל לענ"ד י"ל הטעם בפשיטות לפמ"ש תוס' במס' ב"ק דף ע"ב ע"ב בד"ה דאי דנסתפקו אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התירה אף דבאכילה ודאי אסירה מן התורה ובס' שערי המלך בפ' חמישי מהלכות אשות ה"א כתב שנחלקו בזה לרמב"ם בפרק ז' מהל' ע"ז ה"ב נראה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה ורשב"א בע"ז סובר דאסור בהנאה מדרבנן וכ"כ הגאון בעל מגיה למשנה למלך בפרק השמישי מהלכות יסודי התורה הלכה ח' בשם רשב"א בקידושין דף נ"ז וא"כ הטעם פשוט די"ל רי"ו סובר דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדרבנן וחכמים היו מסופקים כמאן הלכה לכן לענין אכילה דהוי ס"דא אזלינן לחומרא ולענין הנאה דהוי ספיקא דרבנן הקילו דאפי' ספיקא דפלוגתא כמאן קיי"ל לא הוי ספק חסרון חכמה והוי ספק מעלי' ובדאוריי' לחומר' ובדרבנן לקולא וא"ש בפשיטות שוב נדפס ספר קטן מכבוד הרב הגאון המובהק מוהר"ר דוד דייטש נ"י וראיתי שכתב כן והנאני

כ וראיתי ברש"ל בפרק השוחט סימן כ' שהביא דברי רי"ו והסכים עמי ועיין בס' בכור שור מה שפי' בכוונתו ומה שנראה מדבריו שם דחכמים דקסרי לא קאמרו כלל לא נלענ"ד דהיאך אפשר לומר כשיבוא השואל למורה הוראה שלא יאמר כלל הוראה רק כפשוטו שלא אמרו איסור ברור והיתר ברור ואמרו לשואל שאסור מספק לשיטת רמב"ם וסיעתו שנסתפקו וכן מורה לשון ה"המ בפ"ד מזכי ולשיטת רי"ו ויש"ש אמרו שאסור באכילה משום כבודו דרשב"ג וכן מוכח להמעיין בשיטת רמב"ם וסיעתו דלכן הוי ספק כמו שהי' ספק לחכמי קסרי שפסקו שאסור מספק קיי"ל דחכמים דקסרי ומה שהקשה רש"ל שם על הטור לא הבנתי דלדבריו יותר הו"ל להקשות על ר"אש שהביא סתם מעשה דקסרי ולא ביאר שהוא מותר בהנאה ומשמע בסתם שהיא ספק אף שפוסק כרבנן ואולם לענ"ד נראה בפשיטות דר"אש וטור הבינו דרבנן דקסרי אף שס"ל כרבנן מ"מ משום כבודו דרשב"ג הניחו בספק ופסקו הלכה שיהי' דין ספק זבחי מתים ודוקא לענין נידון דידן החמירו משום חומר ע"ז

ודע דנראה לשיטת רי"ו שבהמה אסורה באכילה ומותרת בהנאה צריך המורה לומר הטעם כדי שלא יהי' מלתא דתמי' וכתרתי דסתרי כיון דחשש הוא שמא שחט לע"ז מוכרח לומר הטעם שלענין אכילה איכא חזקת איסור ולענין הנאה איכא חזקת היתר כמ"ש כ"ופ ותב"ש ולרש"ל יאמר הטעם משים כבודו דרשב"ג וראי' לזה מ"ש הגהות מיימוני בפ"ה מהל' ת"ת הלכה ו' הובא ביו"ד סימן רמ"ב סעיף י' ועיין במס' עירובין דף ע"ו ע"א בתו' ד"ה התם ורש"י ד"ה לא מנכרא ופסחים דף י' ע"א וכתיבת דף כ"ז ומשנה למלך בפ"ב מהלכות חמץ ומנה הלכה א' ד"ה והנה והגהות מרדכי בפ' אוחזין בהגהות השניות סימן תמ"ב אבל כשאומר לשואל טעם המתקבל מבואר ביו"ד סימן רמ"ב ש"ך ס"ק י"ז שמותר

פרט ח יבואר דין הוכיח סופו ע"ת לענין דבר שבערוה: כגון בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל ומת כשנפל מעצמו הוי גט דאמרי' הוכיח כו' ואפי' רבנן דרשב"ג מודו בנידון דידן

כא גרסינן במס' גיטין דף ס"ו ע"א הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט, מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח כו' ה"ז גט ומעשה נמי כו' וכן קיי"ל להלכה כמ"ש הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפ"ב מהלכות גירושין הלכה י"ג וטוש"ע א"העז סימן קמ"א סי"ו: ומבואר בחי' רמב"ן רשב"א ור"ן אפי' רבנן דרשב"ג דפליגי בהכותב נכסיו כו' וסברו דלא אמרינן הוכיח מודו הכא כיון שאמר