שערי תורה חלק א פ

כשר וגם רובא דרוב בני ישראל כשרים שהוא חזקה דאתי' מכח רובא דז"א דשפיר מדמי הש"ס זה לזה דלפי מ"ש שם להקשות אמאי לא אמרו היתר הא בכל מקום חזקה קמייתא עדיף מחזקה דהשתא וכתבתי שם לתרץ דהכא עדיף החזקה דהשתא כיון דאי אפשר להגביל לחזקה קמייתא זמן והי' בטעות ויצא מן הכלל שיש לנו בכל מקום ואולם איכא הוכחה בתחילה המסייע שלא הי' לו אותו מחשבה בעת ששחט כיון שלא הוציא בשפתיו ומהאי טעמא סוברים חכמים דרשב"ג שבהמה מותרת ורשב"ג סובר כיון שיש אמתלא על שתיקתו כמ"ש שם היי אמתלא וממילא אזלינן בתר חזקה דהשתא כמ"ש שם באריכות וא"כ שפיר קאמר רבינא כמו התם ע"י אמתלא אמרינן שהוכחה דהשתא דהיינו הוכיח סופו כו' עדיף מהוכחה דמעיקרא כיון שיש לנו אמתלא להוכחה דמעיקרא ה"ה עדיף הוכחה דסופו דהיינו חזקה דהשתא כיון שיש לנו אמתלא להוכחה דמעיקרא וא"ש: ונכון בפשיטות

פרט ז יבואר פסק הלכה בשחט ואח"כ חישב

טז הרי"ף השמיט ולא הביא כלל ברייתא דקסרי והר"אש הביא בסתם וז"ל שחטה ואח"כ חישב על' זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר יע"ש וברמזים בס"ק י"ב כתב הרי זה ספק ובטור סימן ד' כתב להדיא ה"ז ספק זבחי מתים וברמב"ם פרק ב' מהלכות שחיטה ה' י"ו כתב וז"ל שחטה ואח"כ חישב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז ה"ז אסורה מספק שמא הוכיח סופו ע"ת ובמחשבה כזו שחט וע"ש סתם דבריו ולא כתב כלל אי אסירה בהנאה מספק ואולם נלמד ממ"ש בהלכה ט"ו בהשוחט לזרוק דמה כתב ג"כ ה"ז אסורה והתם בע"כ הפירוש דאסור גם בהנאה דסובר כר' יוחנן וא"כ כתב לשון אסורה אפילו על הנאה ה"ה הפירוש ג"כ שאסורה בהנאה מספק ורבינו ירוחם סובר שמותר בהנאה שכתב וז"ל אם שחטה ואח"כ חישב כלומר שזרק דמה לע"ז אסור' והבהמה מותרת בהנאה דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת כך פשוט ומוכרח בפרק ב' דחולין וכן בתוספתא בפירוש אם שחטה ואח"כ זרק דמה יע"ש הוסיף אפי' שזרק ממש מ"מ מותרת בהנאה וראיתי בפליתי ובתב"ש שכיוונו לדבר אחד די"ל הטעם דכיון דאיכא ספק ולענין איסור אכילה איכא ספק בשחיטה דבהמה בחזקת איסור עומדת ודלמא הי' מחשבתו לע"ז בשעה ששחט אבל לענין הנאה הבהמה בחזקת היתר עומדת וכיון שיש ספק אמרינן אוקי אחזקה ובחזקת היתר עומדת וע"ש וכן עלה במחשבה לפני ואולם לפ"ז יש להבין מ"ט דפוסקים הסוברים דאסורה בהנאה ולכאורה אפ"ל דס"ל כרש"י דפירש בחולין דף ט' בהמה בחיי' בחזקת איסור אמ"ה והקשו התוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א ד"ה בחזקת דא"כ למה לי עד שיודע במה נשחטה דכיון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים ולכן פירשו דהיא בחזקת שאינו זבוחה ואולם הרשב"א במס' חולין שם מיישב שיטת רש"י כיון דמעיקרא בחזקת איסור אמ"ה עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור וכיו"ב כתבו תוס' במס' כתובת דף ע"ה ד"ה ספק ועיין ש"ות מוהרי"מט חלק א' סימן פ"ב וא"כ ה"ה י"ל כיון שהי' בחזקת איסור לענין איסור אכילה מחזקינן מאיסור אכילה לאיסור אחר אבל באמת לא דמי זה לזה כלל דהתם הבהמה לא הי' מעולם בחזקת היתר לענין איסור אכילה לכן מחזיקין מאיסור זה לאיסור אחר משא"כ הכא הבהמה בחיי' הי' בחזקת היתר הנאה שהיינו נהנין מחלבה וגבינות ועכשיו שנולד הספק אם נאסרה שפי' י"ל לענין היתר הנאה היא בחזקתה בודאי לא אלים בכה"ג לומר שמחזיקין מאיסור לאיסור אחר להוציא מחזקת היתר וכ"כ לא דמי למ"ש רשב"א ביבמות דף ל' ע"ב שמעולם לא הי' שם החזקת היתר לחול דבשעה שהי' בחזקת היתר לשוק הי' עלה איסור א"א ועיין תוס' ד"ה אשה ובחי' רמב"ן שם וכן ל"ד למ"ש תוס' בכתובת דף ע"ה הנ"ל להמעיין שם וזהו ברור לכן נראה כשיטת הטור וסיעתו דס"ל כמ"ש בכללי חזקות בשם אחרונים ומכללם הכנ"הג ותב"ש שכתבו בספיקא דדינא לא מוקמינן על חזקה וכן מצאתי סברא זו בפרי מגדים או דסבר כמ"ש רש"ל בפ' השוחט סימן כ' שלא הי' ספק אצל חכמי דקסרי

יז ולכאורה עלה בדעתי להוכיח כשיטת רבינו ירוחם דהנה בב"ק דף ע"ב ע"א פליגי אמוראים רשב"ל משום לוי סבא אמר אינה לשחיטה אלא לבסוף פירש"י אין שחיטה נקראת אלא לבסוף ונ"מ לענין המחשב בקדשים חוץ למקומם או חוץ לזמנם או מחשב שלא לשמן אינה מחשבה אלא א"כ חישב בשעת סוף שחיטה ור"י אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פירש"י וכל כמה דחשיב הוי מחשבה וכן אי' במס' חולין דף כ"ט ע"ב וא"כ פשוט לרשב"ל וללוי סבא לדידן דקיי"ל כר"י דילפינן חוץ מפנים אזי לא נפסול כשמחשב לע"ז כ"א כשמחשב לבסוף ואפי' לר"ל גופא שלא יליף חוץ מפנים מ"מ לענין זה איתא להדי' במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב לשיטתו לא נפסל כי אם כשמחשב לבסוף שמוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ופי' רש"י בד"ה תרמינך דלהכי נקיט גמר זביחה דסובר ר"ל דאין לשחיטה אלא לבסוף ף והמעיין במס' זבחים דף ל' ע"א ופסחים דף ס"ג ע"א משמע דרבא סובר אין לשחיטה אלא לבסוף וחולק בזה על אביי וכ' בתוס' ד"ה סימן אף דרבא סובר ביבמות דף ל"ו דבכל הש"ס הלכה כר"י שאני הכא מדקאמר לה ר"ל משום לוי סבא ועיין בר"ן במס' חולין בחי' בדף כ"ט שכתב שבעל הלכות פסק כר"ל וכ"כ היש"ש בפרק ב' דחולין סימן ו' כיון דהלכה כרבא ואולם רמב"ם בפ"ד משחיטה הי"ב ובפ"ח מפסולי מוקדשין הלכה י"ח פוסק כר"י (ועיין בכ"מ ודבריו צ"ע קצת) וצ"ל בכוונתו כמ"ש בש"ות מוהרי"ק שורש קל"ז ס"ק ב' ומוהרש"א במס' קידושין דף נ"ב ע"א תוס' ד"ה ביע"ל וא"כ קשה לרבא אמאי איתא בברייתא שחט ואח"כ חישב ה"ז ספק זבחי מתים והיינו שאסור בהנאה מספק דלמא הלכה כרשב"ג הא אפי' לרשב"ג דסובר הוכיח בע"כ מותרת בהנאה דניהו שמוכח שהי' מחשב בשעת שחיטה אבל אינו מוכח אימת הי' המחשבה אי בתחילת השחיטה אי בסופו דאטו מוכח מסופו שהי' מחשב כל משך השחיטה ודלמא הי' מחשב בתחילת השחיטה או באמצע ולא בסופו ובע"כ צ"ל לרשב"ג כיון שמוכח שבע"כ הי' מחשב בשעת שחיטה ואף דיש ספק אימת מ"מ אסורה באכילה דהוי ספק בשחיטה וקמה בחזקת איסור אבל לענין הנאה כיון שהי' בחזקת היתר הנאה בע"כ גם לרשב"ג מותרת וממילא הפירוש שלא אמרי איסור והיתר רק לענין אכילה וא"כ אף דקיי"ל כר"י כמ"ש הרמב"ם מ"מ מדרבא נשמע לר"י דניהו דר"ל לא הוי שמיע לי' הברייתא מ"מ רבא שהי' בסוף אמוראים כבר ידע דברי ר"ל ור"י וידע מברייתא דתני' כוותי' דר"י וכיון דלרבא הפירש כן בברייתא מנלן לומר לר"י הפי' בברייתא דהוי ספק גם לענין הנאה יותר מסתבר כרי"ו וכפי' רש"ל שהי' רק לענין איסור אכילה משום כבודו דאל"כ הו"ל לש"ס לבאר כן ולהקשות על רבא מברייתא הלז דאיך אפשר לומר דאין לשחיטה אלא לבסוף אמאי הוי ספק זבחי מתים הא לענין הנאה לא הוי ספק כלל דמותרת אפי' לרשב"ג וא"כ יש ראי' לרבינו ירוחם ובזה נסתר דברי הכ"ופ בסימן א' ס"ק ב' שרצה לומר לרשב"ג הוי רק ספק אי הוכיח סופו ע"ת וכמש"ל בשמו דא"כ קשה לשיטת התורת חטאת כלל מ"ג וכמ"ש הפ"ח בסימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק ט"ו להלכה דאף בס"ס שסותר החזקה מהני להתיר כגון בספק בשחיטה והעלה כן בדעת רשב"א יע"ש א"כ קשה לרבא דאין לשחיטה אלא לבסוף אפי' לרשב"ג תהי' מותרת באכילה דהא לרשב"ג הוי ספק אי הוכיח סופו ע"ת ואיכא ס"ס ספק דלמא לא חישב כלל בשעת שחיטה והשתא הוא דאיתרע ואת"ל דחשיב דלמא לא חשיב כלל לבסוף השחיטה רק בתחילת השחיטה או באמצע ואף דהוא נגד חזקת איסור מהני ס"ס אע"כ לרשב"ג הוי ודאי הוכחה וס"ס נגד הוכחה ומכ"ש בצירוף חזקה ל"מ והעיקר כפי הבנה הפשוטי' לרשב"ג הוי ודאי וא"ש ובע"כ להסוברים דאסור בהנאה מספק ההכרח לדחוק שסוברים כיון דקיי"ל כר"י דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף שפי' י"ל גם לענין איסור הנאה לרשב"ג אסורה

וראיתי בפ"מ ביו"ד סימן ד' ס"ק ו' שמסופק אם שחט רוב שנים או רוב אחד בעוף ואח"כ חישב לע"ז מהו מי אמרינן כיון דשחט בהכשר תו אין סברא לאסור וכמ"ש רשב"א ור"ן בזרק לע"ז מהאי טעמא ה"נ כאן או דילמא כיון דלכתחילה בעינן כל השני סימנים מן התורה כנראה לכאורה מרמב"ם הלכות שחיטה וכמו דמשמע מכסף משנה ריש הלכות שחיטה הלכה א' דלהר"ם בעינן לכתחילה מן התורה כל השנים שכתב דהוי ספיקא דאורייתא וכן בחולין דף כ' גבי הבדלה נראה לכאורה כן לכן מיתסרא אף במיעוט בתרא וכתב שלא מצא גילוי לדין זה ורמז לעיין במס' ע"ז דף ל"ד ע"ב ברש"י ד"ה תרמינך שעתך יע"ש ולענ"ד יש לפשוט הספק ואומר לרמב"ם וסיעתו