שערי תורה חלק א עט

כתב הר"ן בשם רמב"ן במס' גיטין בקצרה כמש"ל שכתב כן להדי' בע"מ שלא ימחה לא שייך לברירה וכל דבריו נרמזים שם ולפ"ז אפשר לומר לפי הכלל הנ"ל היכי שתלי' במחשבה לא שייך כלל לברירה יש לישב די"ל ראי' לשיטת הפוסקים שהבאתי בפרטים הקודמים כמו דפיגול הוא בלב ה"ה פיסול חוץ היכי שמחשב בלב הוי מחשבה ופסולה השחיטה ומיירי ששחט בפנינו ולא ראינו שהוציא בשפתיו בשעת שחיטה רק דאמרינן הוכיח סופו דבכה"ג לכ"ע יש ברירה כיון שאין צריך אמירה והא דנסתפקו חכמים הוא מטעם דמוכח שלא הי' לו מתחילה אותו דיעה כיון שלא אמר להדי' כמו שאמר לבסוף וע"ז מביא ראי' מסוגי' דרשב"ג ורבנן כמש"ל בפרט א' באריכות אבל לפוסקים המובא בתב"ש סימן ד' סק"א שפיגול לא הוי בלב וה"ה בחוץ ובע"כ צ"ל כמ"ש תב"ש דמה דאי' שחט ואח"כ חישב היינו ששחט שלא בפנינו וחשב לזרוק בפנינו (והאי חישב היינו דיבור) ואמרינן מסתמא מא בשעת שחיטה נמי פירש כך יע"ש א"כ אנו דנין אם אמר בתחילה כך והוי כמו התם שאנו דנין כמו שאמר עכשיו הן כמו כן הי' אומר מעיקרא וה"ה אם כמו שאמר עכשיו כמו כן הי' אומר מעיקרא ודמי לפלוגתא אי יש ברירה אי אין ברירה ותו אפי' לפוסקים דהוי בלב ל"ד כלל לע"מ שישתוק דאין אנו דנין על מחשבתו איך הי' אז כי אף אם מחשבתו הי' שאינו רוצה כיון שלא מחה קיימין הקידושין ועיקר הטעם שמן הסתם שותק ואינו אומר משא"כ הכא צריכין אנו לדון איך מחשבתו הי' בעת שחיטה ונימא כמו שעכשיו בשעה שאמר לזרוק הי' מחשבתו לע"ז כמו כן הי' בשעת שחיטה אזי למ"ד אין ברירה לא אמרינן הוברר הדבר שדיעה שיש לו עכשיו הי' לו מתחילתו ובגוף קו' הנ"ל על מתני' הנ"ל כתב בספר פ"י לתרץ ע"פ מ"ש תוס' במס' גיטין דף כ"ה ד"ה ר' יהודא דוקא בדבר שאין סופו להתברר קיי"ל בדאורייתא אין ברירה משא"כ הכא בדבר שסופו להתברר כגון הכא שהתנה בפירוש אפשר דקיי"ל יש ברירה כסתם מתני' דהכא יע"ש וכבר קדמני בזה בס' ים של שלמה במס' בבא קמא בפרק ה' סימן ל"ב בפסק ברירה וע"ע בפרק ב' ס"ק י"ז ובס"ק י"ח וא"כ ה"ה י"ל דדבר עומד להתברר אם יחשב ויאמר שיזרק לע"ז או לא יחשב כמו כל ישראל שאין להם אותו מחשבה ובכה"ג לכ"ע אמרינן יש בדירה ואולם מוכח במס' גיטין שם דרב משרשי אינו מחלק בין עומד להתברר רק שרש"ל כתב דרבא גופא סבר לחלק בין עומד להתברר כו' וברייתא דר' שמעון הריני בועלך כו' אתי' אפי' כר' יוסי משום שהדבר עומד להתברר אם ירצה אם לא ירצה והשיב לו תשובה לפי דבריו ע"ש בדף מ"ו ע"א וא"כ אף שכן הלכה לפי דברי תוס' ורש"ל עכ"פ לא הי' הדבר ברור בעיני חכמי תלמוד חילוק הנ"ל דהא ר' משרשי' אינו מחלק וא"כ קמה הקו במקומה לר' משרשי' ועכ"פ הו"ל לש"ס לפלפל בזה כי לאו מילתא דפשיטא הוא וצ"ע ויען כי דיני ברירה ארוכים ועמוקים ויש לפלפל הרבה בזה ואין מקומו בחיבור זה לכן קצרתי ולא באתי רק לעורר לב המעיין

פרט ו יבואר ביאור דברי רבינא במה דמדמה להכותב נכסים כו' וישוב קושי' תוס' בד"ה כי

טו תוס' בד"ה כי כתבו לבאר מה דאיבעי' לן במס' ב"מ דף ו' ע"א תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח מבעי' בין לרשב"ג ובין לרבנן עיי"ש:

ולולי דבריהם יש לישב הסוגי' באופן אחר דלכאורה יש להבין מ"ט דת"ק דאמרינן מדשתק קנהו ניהו דלא ס"ל דהוי ברור שמוכיח סופו ע"ת כי דעות האדם משתנות כמש"ל בפרט ה' בשם הרמב"ן ור"ן עכ"פ מידי ספיקא לח נפקא דלמא הי' דעתו כן וסמך על אמתלא דכי לא אתי לידי מאי אצווח מדוע נקיל באיסור תורה שיאכלו בתרומה דמשמע אפי' תרומה דאורייתא הא העבד הי' בחזקת איסור לתרומה איך נוכל להוציא מחזקה בספק ודוחק לומר דסובר תרומה בזמן הזה דרבנן דכל כי האי הו"ל להש"ס לפרושי ועיין בתשובת מוהרי"ק שורש קנ"ה שכתב להדי' דאפי' תרומה דאוריי' אוכלין וכמו דמורה סתימת לשון הש"ס:

ונראה לענ"ד הכוונה דהנה אנן קיי"ל במתנה זכין לאדם שלא בפניו והטעם דאנן סהדי דסתם אדם חפץ במתנה כיון דזכות הוא לו וכדאי' במס' ב"ב דף קנ"ו ע"ב דזכין לגדול ומ"ש בסמ"ע סימן קצ"ה ס"ק י"א דבריו תמוהין כמ"ש בס' קצות החושן שם ס"ק ג' דדוקא היכי דמוחה בפירוש אין מזכין לו בע"כ אבל מן הסתם הוי מתנה זכות אף דשונא מתנות יחי' וא"כ בזה מובן פלוגתי' דחכמים ורשב"ג דהכא בשעה שזיכה לו ע"י אחר ושתק הי' לנו הוכחה שהוא בחזקת סתם אדם שניחא להו במתנה ולכן שותק ומהאי טעמא ס"ל לחכמים דלא מהני הוכחה שיש לנו בסופו לומר שמוכח בתחילתו כי הוכחה דמעיקרא עדיף מחמת ששתק מסתמא הוא בכלל רובא דעלמא שחפיצים במתנה ולא חשו לשונא כו' ואף שכ' רשב"ם במס' ב"ב דף קל"ח שיש קצת חוב שאינו רוצה לזון את עבדו וכמ"ש מוהרי"ק שורש קנ"ה מ"מ מוכח בכמה דוכתי בש"ס דזכין לאדם היכי שזכות מרובה מחוב ועיין תוס' כתובות דף י"א ע"א ד"ה מטבילין והיינו כיון שזכות הוא יותר מהחוב מן הסתם ניחא לי' בזכות המרובה ורשב"ג סובר דהוכחה דהוכיח סופו ע"ת עדיף מהוכחה שיש לנו מתחילתו במה ששותק והיינו דמדמה רבינא כי סובר הוכחה דהוכיח סופו ע"ת שיש לנו בשחט ואח"כ חישב נגד חזקה שיש לשוחט חזקת כשרות מחמת רובא דרוב בני ישראל כשרים דומה לנידון דרשב"ג כמו דסובר דהוכחה דהוכיח סופו וכו' דוחה הוכחה שהי' לנו בתחילתו כמו כן דוחה הוכחה דהוכיח סופו כו' לחזקת כשרות דהא כמו שהי' לנו בהאי גברא חזקה חזקת כשרות וראוי לומר עכשיו לאחר שחיטה איתרע והוכחה שמוכח מסופו שהי' בתחילתו ג"כ רשע כמו כן יש שם בכותב מתנה הוכחה מתחילתו שמן הסתם הי' מקבל ברצון הטוב ועכשיו נשתנה דעתו ומ"ה סובר רשב"ג דאמרינן הוכיח סופו ע"ת לגרוע חזקת קמייתא שהי' לנו בשוחט שהוא בכלל רוב כשרים וזה פשוט:

וכבר בארנו בכלל הקדום בשם הר"ן המובא בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ שם דאבעי' הוא אי אנן סהדי מאי דתפיס כל אחד דידי' הוא וכל אחד מוחזק בפלגא או דגם מעיקרא הי' הטלית בספק ולא הי' אנן סהדי יע"ש וא"כ י"ל בסגנון זה האבעי' הוא בין לרבנן ובין לרשב"ג לרבנן האיבעי' אף דסוברים כאן דלא אמרינן הוכיח כו' משום דהי' לנו הוכחה אלימא מעיקרא שמן הסתם הוא בכלל רוב בני אדם שניחא להו במתנה וסותר הוכחה זו להוכחה דהוכיח סופו ע"ת אבל בתקפה אחד בפנינו י"ל דמודו בצווח לבסוף דאמרינן הוכיח סופו ע"ת שלא הודה לו וסמך על האמתלא דחזי לי' רבנן כי ליכא הוכחה שהודה שמן הסתם חפץ בטלית ולא הודה, ואף די"ל אולי מחמת חומר השבועה הודה מ"מ ליכא הוכחה שהודה כי אולי האמת אתו או שתרוייהו בהדדי אגבוהו כדאי' שם וסמך על אמתלא דחזי לי' רבנן וליכא הוכחה ברורה נגד הוכחה דבסופו וי"ל דבעי נמי לרשב"ג מי נימא דוקא התם בהכותב כו' ס"ל דהוכיח סופו כו' דכיון דאינו מתנגד לחזקת ממון כי אדרבא ההוכחה מסייע להיורשים שהם מוחזקים בנכסים לכן עדיף נגד הוכחה דמעיקרא אבל לא מהני הוכחה נגד חזקת ממון להוציא מן המוחזק עכשיו וכמו דס"ל לרבנן דר' אחא במס' ב"ב דף צ"ב ע"א דלא מהני הוכחה להוציא ממון וה"ה לא אמרינן אנן סהדי מאי דתפיס כל אחד הי' שלו, וא"כ לא הי' לזה שצווח עכשיו חזקת מרא קמא בפלגא דטלית ול"מ הוכחה דהוכיח סופו כו' להוציא מן התופס ולכן אמרינן שאודויי אודי לי' או דלמא דאמרינן אנן סהדי מאי דתפיס כל אח' דידי' הוא כו' וממילא אמרינן הוכיח סופו ע"ת ולא אודי' לי' והאי דשתק סבר הא קא חזי לי' רבנן כיון דהוכחה הוא לסייע למוחזק שהי' לו חזמ"ק בפלגא שהי' מוחזק מעיקרא כי אין להתופס רק מעלת התפיסה והוכחה וחזקת מרא קמא עדיף מתופס כמ"ש בכלל תפיסה ובכללי חזקות ובכמה דוכתי בחיבורו וא"ש ואין לומר אכתי מנלן לרבינא דרשב"ג סובר דהוכחה דהוכיח כו' עדיף מהוכחה שהי' לנו מתחילה דלמא סובר דשקולין הם וסליק הוכחה נגד הוכחה והוי ספק אי הי' דעתו מתחילה למה שאמר עכשיו או שחזר ובכל ספק נשאר הדבר בחזקתו וכיון שהיורשים הם מוחזקים בנכסים כמו דמשמע להדי' שלא הי' רק מסירת השטר והנכסים והעבדים עדיין תחת רשותם אין מוציאין אותם מחזקתם וכ"כ לענין תרומה נשאר בחזקתו שהי' אסור לאכול בתרומה וא"כ כשאנו דנין לענין ממון איכא נגד הוכחה דמעיקרא הוכחה דהוכיח סופו וחזקת ממון והוי חדא במקום תרתי דלאו כלום הוא ולענין איסור תרומה הוי ג"כ הוכחה דמעיקרא נגד הוכחה דסופו וחזקת איסור לאכילת תרומה חדא במקום תרתי משא"כ הכא בשחט ואח"כ חישב כתבתי לעיל בפרט א' דהוי תרתי לגבי תרתי דנגד הרי איתרע לפניך והבהמה בחזקת איסור איכא חזקת קמייתא ששוחט הי'