שערי תורה חלק א עז

ששוחט לצרכו ולא לשם כוונה כלל באופן שאין לפרש דיבורו לע"ז יע"ש כן בכה"ג אף אם הי' בלבו לזרוק לע"ז לא מהני דברים בלבו לסתור דברים שבפיו כיון שבפי' דיבר ששחט לשם שמים לגמרי ולא לזרוק לע"ז ואף לפוסקים דפיגול הוי בלב וה"ה בפיסול חוץ היינו היכי שאינו סותר לדיבור החיצון וא"ש ולק"מ

י אמנם לכאורה סברת רשב"א הנ"ל במחלוקת קמאי זלה"ה נישנית דבמס' פסחים דף ל"א ע"ב איתא חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער אמר ר"ח וצריך שיבטל בלבו וכת' הר"ן שם וז"ל ואיכא מאן דפריש דלבו ל"ד אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים יע"ש ועיין בר"ן פסחים דף ב' ע"א ובב"י א"ח סימן תל"א ובכמה דוכתי נתבאר שהוא מחלוקת בזה אי מהני ביטול חמץ בלב הרי אף שדברי' שבלב אינם סותרים למעשה ולדיבור החיצון לא הוי דברים ואולי אפשר לומר כוונת רשב"א דעכ"פ בעינן שיעשה מעשה ובתרומה אף בשעה שחשב לא עשה כלום מ"מ אח"כ תורם תרומה על מחשבתו ובנזיר עושה אחר כך הנזירות על מחשבתו וכן בנדרים נדר בפיו ומחשבה שבלב מבאר הדיבור החיצון דבכל הני דחשיב רשב"א שם דמועיל דברים שבלב הוי מחשבה רק פירוש על דיבור החיצון אבל היכי שהוא רק מחשבה לבד לא יועיל מחשבה שיחול ולא הוי דברים והמעיין יראה שהוא חילוק נכון ומדוייק בלשון רשב"א זלה"ה אמנם קשה לי ע"ז דהא חזינן במס' קידושין דף נ' ע"א חקר בש"ס למצוא ראי' דלא הוי דברים אלמא מצד הסברא אין לומר כן ועיקר הראי' הוא מאומר לשלוחו הבא לי מן החלון אע"פ שאמר בעל הבית לא הי' בלבי אלא על זה כיון שהביא לו מזה בע"ה מעיל משום דדברים שבלב לאו דברים ובע"כ לשיטת רשב"א מחשבתו סותרת לדיבורו דאל"כ הוי דברים שבלב דברים כמו שמביא ראי' כנ"ל והיינו ע"כ כיון שאמר סתם הביא לי מן החלון ולא ביאר מאיזה כיס דיבורו היה על איזה שירצה וכן כתב להדיא בש"ות הריב"ש סימן קצ"ה באורך וא"כ מנלן לפוסקים הנ"ל לומר דדברים שבלב גרידא היכי דליכא דיבור כלל לא הוי דברים דלמא דוקא היכי דסותר הדיבור החיצון לא הוי דברים כי על זה יש לנו ראי' ממעילה והיכי דלא סותר נשאר על סברא חיצונה דהוי דברים וקשה על הפוסקים דל"מ ביטול חמץ בלב וצ"ע ואין כאן מקומו ויבואר בע"ה בכלל דברים שבלב בחלק ב' ולא באתי רק לישב שיטות הטור בסימן ד' להסיר תלונות הפליתי כי לענ"ד נכון בפשיטות

פרט ד יבואר אי אמרי' מגו נגד הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו

יא בספר כ"ופ סימן ד' ס"ק ב' כתב שיש להסתפק אם אין עדים שחשיב לזריקה רק הוא אומר שחשב כן והוא אומר שלא חשב כן בשעת שחיטה אם נאמן במגו דלא חשבתי כללו או נימא כיון דהוכיח סופו על תחילתו הוי כמגו במקום חזקה והניח בצ"ע

ולכאורה יש להוכיח דלא מהני מגו דהנה ר' שיזבי אמר דלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג בגיטין דאמר הוכיח כו' שאם מעצמו נפל ה"ז גט והקשה הרשב"א ור"ן בחידושם א"כ אמאי לא אמרו איסור דהא ליכא מאן דפליג על רשב"ג ותי' משום כבוד עצמן דלא נ"ל לדמות להתם דשאני הכא דישראל בדיל מע"ז ואע"ג דשמענא דחשיב השתא הוכיח כו' לא אמרינן דלמא יצר אלבישה השתא א"נ איכא למימר ה"ה דהוי מצי לאקשויי אי הכי אמאי לא אמרו איסורא אלא דלא חש לאקשוי יע"ש והרואה יראה כמה טרחו רבותינו הקדושים ליישב הסוגי' שלא יהיה מוקשה ולכאורה יש ליישב הסוגי' על נכון די"ל ר' שיזבי הי' מדייק לשון הברייתא דאיתא שחט ואח"כ חישב וסתם חישב היינו בלב ואף שמצינו פירושו בפה מ"מ מן הסתם מורה שהי' בלב וא"כ אי אפשר לידע כוונתו רק שהוא בעצמו אמר כן שחשב לזרוק דלפמ"ש ב"י דעת רוב פוסקי' שחשב לזרוק ולא זרק וא"כ יש להבין כיון דבע"כ מיירי בבהמתו דאין יכול לאסור בבהמות חבירו כדאי' בדף מ"ח ובסימן ד' ואם אמר שחשב מעיקרא פשיטא שבעלים נאמנים על שלהם לאסור אכ"ע אפי' לדבריו שהוא נכרי כי עע"ז דינם כעכ"ום כמ"ם בפרט ב' (ודוחק לומר ששכח מה הי' כוונתו כיון דהוא בזמן מועט), ובע"כ צ"ל דמיירי שבאמת אמר שלא חישב בשעת שחיטה רק בשעת זריקה ומ"מ אינו נאמן כיון דכ"ע סוברים דאמרינן הוכיח סופו ע"ת וכמו דלא אמרינן מגו במקום חזקה ה"ה מגו במקום הוכחה וכבר בארנו בפרט א' אף דאמרינן הוכיח סופו ע"ת מ"מ לא אמרינן שמחשבה שהי' בשעת שחיטה הוי כדיבור ומכ"ש דלא שייך לומר הוכיח ממחשבה דסופו ע"ת בשעת שחיטה שהי' דיבור כי ע"ז לא מוכח וכמ"ש בס' פליתי ס"ק א' רק שמחשבה שבסופו מוכח שבתחילתו הי' ג"כ מחשבה כמו עכשיו וא"כ הכא כיון שבאמת שחט בפנינו ולא אמר כלל ואח"כ אמר שהי' לו מחשבה בפנינו לאחר שחיטה לזרוק ולא חישב בשעת שחיטה ושואל הדין אם הבהמה מותרת אף שמוכח ממחשבה שבסוף לפי דבריו שבתחילה הי' ג"כ מחשבה מ"מ אי בעינן שיוציא בשפתיו כמו בפיגול לא מהני ומעתה י"ל דר' שיזבי פי' שהי' מסופקים אי בקרבן הוי פיגול בלב וכיון דילפינן חוץ מבפנים ואמרינן הוכיח סופו ע"ת כמו שחשב עכשיו כן חישב בשעת השחיטה ופסולה השחיטה או דפיגול בעינן בפה וילפינן חוץ מבפנים וכשירה השחיטה ולכן לא אמרו איסור אף דכ"ע סוברים כרשב"ג ואין לומר לדברינו למה נסתפקו בשחט ואח"כ חישב הו"ל להסתפק בשחט גופא היכי ששחט במחשבה לע"ז אי הוי מחשבה ונאסרה מלבד די"ל דמעשה שהי' כך הי' אף גם י"ל בודאי אם בא לפנינו ואמר ששחט במחשבה זו הוי ג"כ ספק רק קמ"ל רבותא אף בשחט סתם ואח"כ חשב דבע"כ אי אפשר לצייר כי אם כשהי' אומר שלא חשב מעיקרא וסד"א שיהי' נאמן במגו קמ"ל דלא אמרינן מגו נגד הוכחה והוי ספק זבחי מתים מכח ספק הנ"ל כיון שמוכח מסופו שבתחילתו היה כן בלבו והוי ספק אי נפסל בלב וא"ש ולק"מ קו' הרשב"א ור"ן

יב אמנם נראה להוכיח דנאמן במגו דהא הוכחה לא עדיף מעדים או אנן סהדי ואנן קיי"ל אף דלא אמרינן מגו במקום עדים או במקום אנן סהדי מ"מ אמרינן מגו בעיקר עדים ואנן סהדי היכי שאנן סהדי בא מפיו ושייך לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר וה"ה כיון דהוכחה בא מפיו והוי מגו בעיקר הוכחה כי אילו רצה לא הי' שום הוכחה לפנינו ובכה"ג אף דהוי כחזקה וכעדים מ"מ מגו בעיקר חזקה ובעיקר עדים אמרינן וראי' לזה מהא דאיתא בש"ע ח"מ סימן ע"א סעיף א' שכתב הרמ"א היכי שנתן לוה למלוה נאמנות (שאז נוטל המלוה בלא שבועה אפי' מלוה בע"פ) דווקא שיש עדים שהאמינו עליו אבל ליכא עדים והלוה אמר שהאמינו ופרעו נאמן במגו דלא נתן לו נאמנות והקשו הסמ"ע ס"ק ה' וש"ך בס"ק ד' ממ"ש אח"כ רמ"א שאם נתן לו נאמנות ויש ללוה מגו שהיה יכול לפטור א"ע בטענות אחרו' אינו נאמן במגו נגד נאמנות ותי' דברישא הוי מגו בעיקר נאמנות דאי בעי הוי אמר לא האמנתי אבל הכא מיירי דיש עדים שהאמינהו ולא יכול לכפור הנאמנות אלא דאי בעי יכול לפטור עצמו בטענה אחרת וכן הסכים מוהרי"ט סי' ע' ודלא כתי' ב' יע"ש ומבואר בש"ך ס"ק א' היכי שהאמינו הוי כאנן סהדי דלא פרע והוי מגו במקום עדים ואפ"ה היכא שנאמנות בא מפיו ויש לו מגו בעיקר עדים דאנן סהדי בא רק מפיו ולא דמי לעובדא דנהר פקוד במס' ב"מ דף פ"א ע"ב בהאי גברא דאוגיר חמרא לחברי' וא"ל לא תלך באורחי דנהר פקוד דאיכא מיא רק באורחא דנרש אזיל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא אמר אין באורחא דנהר פקוד אזיל וליכא מיא דקיי"ל דא"נ במגו דהוי אמר באורחא דנרש הלך דהוי במקום עדים משום דאף אם הי' טוען שהלך באורחא דנרש לא הי' יכול להכחיש העדים או האנן סהדי שיש מיא בנהר פקוד דק שהי' יכול לפטור עצמו בטענה אחרת דהא יש עדים לפנינו דאיכא מיא וכיון דבין לטענת שטוען עכשיו ובין לטענת המגו איכא עדים לפנינו הוי מגו במקום עדים, משא"כ בנאמנות אם הי' טוען המגו לא הי' בנידון זה שאנו דנין עכשיו אנן סהדי ואף שאיכא אנן סהדי מי שנותן נאמנות אינו פורע בינו לבין עצמו מ"מ בנידון שלפנינו לא הי' אנן סהדי כי היה טוען שלא האמינו וה"ה אף דבעלמא היכי שחשב ואמר בפני עדים בשעת זריקה אמרינן הוכיח כו' מ"מ היכי דליכא עדים והוכחה בא מפיו נאמן במגו בעיקר הוכחה כמו דאמרינן מגו בעיקר אנן סהדי וכל כה"ג לא שייך לומר אסורא מממונא לא ילפינן דדיני מגו וענינים אלו שייך באיסורא כמו בממונא

ודע דלכאורה נראה לרש"י פליגי תנאים בזה אי אמרינן מגו בעיקר עדים דבמס' כתובו' דף י"ט ע"ב פליגי ר"מ וחכמים ר"מ סובר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וחכמים סוברים צריך לקיימו ופירש"י הטעם לר"מ דלא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמכיון שאומר כשר הי' הרי הוחזק בשטר וכי אמר פרעתי לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ע"ש ומשמע מטעם דאי פרעי' שטרא בידי מה בעי (ועיין תוס' ד"ה מודה