שערי תורה חלק א עו

לא אמרינן הוכיח כו' וקצת קשה למה כתב הב"ח, וסיעתו ששחט מתחילה בפירוש הא בברכה לבד סגי ודוחק לומר שכן הוא כוונתם, וא"כ לפ"ז לולי דברי תב"ש לק"מ קו' הנ"ל כיון דאיירי ששחט בפנינו ושחט בלא ברכה איתרע חזקתו וי"ל בכה"ג אין נאמן אף הבעלים דיש בזה הוכחה כיון שלא בירך שהיה מחשב ואיתרע נאמנות שלו אבל לתב"ש דמיירי ששחט שלא בפנינו ואין אנו יודעים כלל הדק"ל הא אפשר בשאלה לשאול אח פיו ודוחק לוקמי בגוונא רחוקה ששכח בזמן מועט מה שהי' בדעתו ואין לומר דהכא כיון שאנו דנין על השוחט עצמו אינו נאמן להעיד על עצמו דהא נ"מ אם השחיטה אסורה יהי' אסור לאכול אח"כ משחיטתו, ז"א הא איתא בש"ע סימן א' סעי' י"ג טבח שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא הרי אף נגד עצמו נאמן אף לפי דברי העד אם הי' מאמינים לו אפי' בפעם אחת נפסל כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ב' ס"ק י"א וספק הוכחה לא עדיף מע"א המכחישו ואם ע"א אמר שהי' מומר אינו נאמן (ועיין ש"ות מוהרי"ט צהלון סי' י"ז שנסתפק אי אומדנא דמוכח עדיף מע"א או ע"א עדיף ומכאן מוכח והבן) ולכאורה י"ל דמיירי מאומר שחשב בשעת השחיט' ורוצה לאסור הבהמה אכ"ע ואף דחזר אח"כ לא נאסר רק על עצמו מטעם שוי' נפשי' חתיכה דאסורה שא"י לחזור בלי אמתלא אבל נגד כ"מ אי לא אמרינן הוכיח סופו ע"ת אינו נאמן אפי' כשעומד בדיבורו דאמרינן לי' לדבריך עכ"ום אתה דהוי מומר לע"א ואין עדות לעכ"ום וכדאי' במס' יבמות דף מ"ז ע"א בא' שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי שנאמן לפסול את עצמו ואין נאמן לפסול הבנים וקאמר ר"נ ב"י הטעם דאמרינן ליה לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי וכיוצא בזה כתב בתשו' רמ"א סי' ס"ו הובא בטורי זהב י"ד סי' קכ"ז ס"ק ז' אבל ז"א דבכה"ג בבהמה שלו להפסיד את עצמו אפי' עכו"ם נאמן כדאי' במס' יבמות דף קכ"ב ע"א והובא בר"אש בפ' אלו מגלחין סי' ל"ב בנכרי שהי' מוכר פירות ואמר של ערלה הן סובר רשב"ג דאינו נאמן דלא נתכוין אלא להשביח מקחו ורבי סובר דנאמן להחמיר אבל לא להקל ומבואר בש"ך י"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"א דקיי"ל כה כר' מחבירו כיון שהוא בידו לאסרו ומשמע להדיא מסוף דברי הש"ך דמיירי אפי' במתכוין להעיד נאמן בשל עצמו ועיין בי"ד סי' ט"ז ש"ך ס"ק כ"ג וא"כ הכא כיון שהבהמה שלו כשרוצה להפסיד ממונו נאמן במגו אפי' אם הוא נכרי אע"כ מוכח כפי הבנה פשוטי שרשב"ג סובר דהוי ודאי זבחי מתים דאיכא ודאי הוכחה ולרשב"ג אפי' כשטוען שלא כיון א"נ נגד הוכחה ודלא כהבנת הפליתי ולדידן דהוא ספק אולי הלכה כרשב"ג אפילו שטוען שלא כיון אינו נאמן דאולי הלכה כרשב"ג דסובר שאינו נאמן דחשו לכבודו כן נלענ"ד בדרך פלפול

פרט ג יבואר היכי דשחט כפירוש לשם מצות שחיטה ואח"כ חישב לזרוק דם לע"ז אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו

ט בברייתא איתא שחטה ואח"כ חישב עליה כו' וכן נקיט הרמב"ם ור"אש וטור ומחבר סימן ד' כתבו שחט סתם כו' ודייק הב"ח וש"ך היכי ששחט מתחילה בפירוש לשם מצות שחיטה אפי' זרק או הקטיר אחר השחיטה לע"ז לא פסול ולא אמרינן בכה"ג הוכיח וכו' וטו"ז בס"ק ב' חולק ע"ז די"ל הוכיח כו' אולי דעתו היה שכן הוא המצוה לפי הטעות שלו יע"ש וראיתי בספר כ"ופ שם ס"ק א' שכתב שלא הבין כוונת הטור וסיעתו דמה בכך מ"מ הוא חשב לזרוק א"כ חזינן דעתו הי' שלא לשחוט לע"ז רק לזרוק הי' אז דעתו והוכיח סופו ע"ת וא"כ מה יועיל ששחט בפירוש לשם שחיטה לבטל מחשבת סופו כך הי' מחשבתו בתחילה ולכן העלה לפוסקים דפיגול הוא בלבו ה"ה בחוץ דילפינן חוץ מבפנים יש לפקפק על דין הנ"ל מה בכך דשחיט לשם מצות שחיטה דלמא הי' אז מחשבתו על זריקה יע"ש ולענ"ד לק"מ דהנה המעיין בכריתי ופליתי ובת"ש יראה שנחלקו בדין דעת תב"ש לפוסקים דפגול ל"מ בלב ה"ה פיסול חוץ ל"מ בלב אפי' כששחט ומחשב לשם ע"ז לא מהני בלב אבל בפליתי ס"ק א' כתב בפשיטות אף לתוס' דפיגול לא הוי במחשבה ומיני' לחוץ הני מילי במחשב בשחיטה לזרוק דם לע"ז ע"ז צריך דיבור דהא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן חוץ מפנים וכמו התם צריך דיבור כן בחוץ וה"מ במחשב מעבודה לעבודה אבל השוחט וחושב בעת השחיטה ששוחט בהמה לע"ז זהו עיקר השחיטה לע"ז בזה לכ"ע אין צריך דיבור דהא היא היא דעושה מעשה גמור וזה לא ילפינן חוץ מפנים כלל ואין צריך דיבור דהא היא עיקר עבודה לע"ז יע"ש שכתב כן לפשיטות וברור בעיניו ומה שהקשה תב"ש מאי קו' הא קדשים אינם פוסלים כ"א בדיבור לק"מ היינו משום דעיקר פיגול הוא מעבודה לעבודה ובכה"ג גם בחוץ בעינן דיבור מיהו קשה לפי זה דמשמע להדיא בש"ס דף ל"ט ע"א בקו' הש"ס לר"ל דקו' הוא מפסולי מחשבה כמ"ש רש"י בד"ה פנים דקתני מחשבה פוסלת בקדשים ולא קתני מפגלת כו' יע"ש ומחשבה הפוסלת בקדשים הוא באותו עבודה דלא פליגי ר"י ור"ל רק אי מחשבין מעבודה לעבודה ומשמע להדיא לפוסקים דפיגול לא מהני במחשבה ה"ה כל מחשבה הפוסלת בקדשים לא מהני במחשבה כמבואר להמעיין במשנה למלך בפ"ד מהלכו' פסולי מוקדשין וא"כ בזה קמה ראי' התב"ש ומאי קו' הוא הא התם אפי' באותו עבודה בעי דיבור והכא באותו עבודה נפסל במחשבה ועוד יט לעיין לדברי הפליתי הא הטעם לפוסקים דבעינן בפיגול דיבור כמ"ש בפרט א' משום דדברים שבלב לא הוי דברים היכי דלא מוכח לכל וא"כ ה"ה כששחט בהמה וחשב בשעת שחיטה לע"ז אמאי פסולה הא הוי דברים שבלב כיון דסתם ישראל הוא בחזקת כשרות ולא מוכח לכל כוונתו וכיון דבכל התורה קיי"ל דברים שבלב לא הוי דברים (חוץ מקצת דברים המפורשים) מנלן דכאן הוי דברים דלמא היינו דווקא היכי שאמר בפירוש (ועיין בת"ש שכתב דנראה מרש"י בע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה תרמינך דבמחשבה בעלמא תפסל אף שרש"י כתב במס' מנחות דף ג' דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו שהוציא בשפתיו וצ"ע)

ולולי דבריהם נראה לומר דהנה רשב"א בחידושיו לקידושין דף נ' ע"א כתב דכי אמרינן דברים שבלב אינו דברים היינו שאינם דברים לבטל מה שאומר בפיו כהאי דזבין והי' בלבו למיסק לירושלים וכאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם אבל כל שדברים שבלבו אינם מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר כל בלבי הי' כזה שהי' עובר או מחשב בתרומה שאין דברים שבלב מבטלין שום דברי' הוי דבר שבלב דברים ואין זה בכלל דברי רבא יע"ש שהוכיח בראיות, וא"כ נראה בקרבן לענין פיגול וכן בחוץ כששוחט ומחשבתו לע"ז כיון שאין דברים שבלבו סותרין לדיבורו החיצון הוי דברים מיהו לענין פיגול יש לחלק לפי מאי דאי' במס' זבחים דף מ"ו ע"ב לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם השם לשם זבח לשם זובח כו' אמר ר' יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מאלו כשר מפני שהו' תנאי ב"ד ומפורש בש"ס זבחים דף ג' ע"ב טעמו לכן תיקנו שישחוט סתם דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ועיין ברמב"ם בפרק ד מהלכו מע"ק הלכה י' וי"א שספק שצריך שיהי' מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים והנה המשנה למלך בפ' שלשה עשר מהלכות מע"ק כתב שדעת הרמב"ם ששלש מחשבות הפוסלת בקדשים הוי אפי' בלב וא"כ י"ל ה"ה מחשבות הצריכים בקדשים לכתחילה (כי בדעבד אפי' בסתם כשר כדאי' בזבחים דף ב' וברמב"ם פ"ד) סגי במחשבה ומה דאמר ר' יוסי לא לימא היינו במחשבה ועיין תוס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה קיימי אבל לתוס' וסיעתם דפיגול הוי בפה ה"ה מחשבות המכשירים בקדשים בעינן לכתחיל' בפה ובע"כ צריך לומר מה שאמר ר"י אף מי שלא הי' בלבו לאו דוקא וכיוצא בזה כתבו הפוסקים הובא בר"ן בפסחים דף ל"א עמוד ב' גבי מבטלו בלבו וכן הוא בכמה דוכתי ואם כן נראה לומר היכי שהוציא בשפתיו מחשבות המכשירים שזובח לשם הזבח ולשם השם ובודאי רצון השם שלא לפגלו והוי כדבור להדיא בכה"ג לא הוי פיגול בלב כי הדיבור הפנימי סותר לדיבור החיצון אבל אם שחט סתם שכשר הקרבן כי מחשבות המכשירים ל"ב רק לכתחילה בכה"ג הוי דברים שבלב בדברים הפוסלים דברים מיהו נראה גם במחשבות המכשירים לכתחילה ג"כ סגי בלב דהא אינו סותר לדיבור החיצון לכן כשר בלב אך יצא לנו מתוך דברינו חילוק חדש היכי שאומר להדיא משוחט לשם מצוה דהיינו לשם ה' ואחר כך אמר שפיגול בלב לא הוי דברים ואם שחט סתם ומפגל בלב הוי פיגול בלב דברים ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו ולפ"ז נראה לענין פיסול חוץ כיון שמחשבתו שבלב אינו סותר לדיבור החיצון הוי דברים ובזה מיושב קו' הפליתי דשפיר כתבו הטור וסיעתו היכי ששחט בפירוש לשם מצות שחיטה לכ"ע לא מהני דברים שבלב אף אם הי' דעתו כן מ"מ כיון שדיבור החיצון סותר כיון שאומר בפירוש ששוחט לשם למצות שחיטה ועיין בת"ש סימן ד' ס"ג שביאר שאמר לשם מצוה שצווני אלהי ישראל בתורתו ולא לשום דבר אחר או אומר