שערי תורה חלק א עה

התנאי וחשב לזרוק ממילא פסולה השחיטה כיון דשחיטה הוי עבודה וא"כ היכי שלא ידעינן שחשב בשעת שחיטה על תנאי זה ואח"כ חשב ע"מ לזרוק והיינו שהוציא בפיו אי אמרינן הוכיח סופו ע"ת י"ל הפי' כך שאותו מחשבה זו הי' בשעת שחיטה שיהי' מחשב אח"כ לע"ז והי' תנאי בלבו וכוונתו בשחיטה הי' לזה שיהי' מחשב אח"כ וקיים באמת התנאי ולפ"ז י"ל ראי' לפוסקים דפיגול הוי בלב וה"ה פיסול חוץ הוי בלב ובאמת מיירי הברייתא שהי' בפנינו בשעת שחיטה ג"כ ולא הוציא בפיו, ואח"כ חישב ע"מ לזרוק והאי מחשבה הוא דיבור ואמרינן שאותו מחשבה הי' לו בשעה ששחט ששוחט ע"מ שיהי' מחשב אח"כ לזרוק והיינו לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו ע"ת אמרינן שאותו מחשב' הי' לו בעת השחיטה שיהי' מחשב אח"כ וא"כ ממילא לק"מ קו' הפליתי מה שהקשה דהכא אפי' רשב"ג מודה כיון דליכא אמתלא למה ששתק מתחילה דז"א דגם הכא איכא אמתלא מחמת שלא גמר אז בלבו לעבוד ע"ז לא רצה לפרסם מעשיו בפני העומדים שהוא רשע מחמת שעדיין נבוך בדעתו ואולם שחט במחשבה זו שבאם יסכים אח"כ בדעתו לעבוד ויאמר כן בשפתיו או יחשוב אח"כ לזרוק לע"ז יהי' השחיטה ג"כ ע"מ לזרוק לע"ז ויהי' השחיטה עבודה כיון שבאופן זה הוי עבודה לע"ז וא"כ שפיר מדמי הש"ס למחלוקת רשב"ג ורבנן לרבנן אף דיש אמתלא על שתיקתו דמעיקרא דסבר כי לא אתי לידי מאי אצווח מ"מ לא אמרינן הוכיח סופו ע"ת כיון ששתק מתחילה חיישינן לשינוי דעת ה"ה אף שיש אמתלא שלא רצה מתחילה להוציא בשפתיו כיון שלא גמר בדעתו בבירור מ"מ לא מהני ואמרינן שנשתנה דעתו, ולרשב"ג דלא חש לשינוי דעת ואזיל בתר אמתלא דהתם כי לא כו' כדי לומר שעמד בדיעה אחת ה"ה ל"ח לשינוי דעת ואמרינן מחמת אמתלא שלא רצה לפרסם ולומר בפניהם ששחט ע"מ לזרוק כיון שלא הי' גמר בלבו לא רצה להחזיק עצמו לרשע בפניהם ולכן שתק מעיקרא ולא חיישינן לשינוי דעת ולפ"ז ממילא מיושב קו' הנ"ל על רבינא דאמר דתלי' במחלוקת רשב"ג ורבנן דהכא י"ל כ"ע מודו דלא אזלינן בתר חזקה קמייתא כיון דא"א להגביל זמן ראוי לילך בתר חזקה דהשתא אפי' הר"אש החולק בגבינות מודה הכא כנ"ל דז"א דלא דמי להתם דהכא י"ל ניהו דליכא חזקה קמייתא מ"מ מוכח שלא הי' לו אותו מחשבה בשעה ששחט כיון שלא הוציא בשפתיו כמו שהוציא לאחר שחיטה כיון שבארנו שהי' השחיטה ג"כ בפנינו ובכה"ג י"ל דמוכח בחזקת קמייתא ולא דמי לעלמא, לכן אמר לחכמים באמת הבהמה מותרת שמוכח שבע"כ לא הי' לו מחשבה זו בעת ששחט כיון שלא הוציא בשפתיו כמו שהוציא בשפתיו לאחר השחיטה ולרשב"ג כיון שיש אמתלא על מה ששתק מתחילה מחמת שלא גמר בלבו אמרינן הוכיח סופו כו' וממילא אזלינן בתר חוקה דהשתא כין דאי אפשר להגביל זמן לחז"ק ועל מה ששתק מתחילה יש אמתלא כמו התם בהכותב דאיכא אמתלא וה"ה ולק"מ, העולה לפי זה מה דאי' בגמ' לרשב"ג אסורה הבהמה משום הוכיח לאו משום דמדמינן כמו התם דיש הוכחה דהוכיח ה"ה די"ל דהכא איכא חזקה קמייתא וראוי לומר השתא הוא דאיתרע רק בלא"ה ידעינן שחזקה קמייתא לא אלים כל כך וחזקה דהשתא עדיפא כמו בכל מקום היכי שא"א להגביל זמן לחז"ק רק סד"א כאן יש הוכחה מדשתיק מעיקרא שבע"כ הי' ע"ע כשר ע"ז ילפינן מרשב"ג היכי די"ל טעם על שתיקתו מתחילה אמרינן ה"ה יש טעם על שתיקתו דמעיקרא וממילא הכא חזקה דהשתא עדיף והבן ולפ"ז מוכח מסוגי' הלז כשיטת תב"ש וסיעתו בשוחט שיצא טריפת מת"י בפשיעה יש לאסור למפרע כל הבשר משחיטתו ומ"ש הפר"ח ראי' מדלא אי' רק באותו בהמה אינו ראי' כלל די"ל דבאמת כל מה ששחט למפרע נאסור רק קמ"ל רבותא אפילו באותו בהמה הי' רק ספק זבחי מתים דלחכמים מותרת וזהו פשוט ושיטת השפתי כהן וסיעתו צע"ג, ועל כל פנים נתיישב היטב הפשט בסוגין ואין אנו צריכין לחילוק של שו"ת שב יעקב

פרט ב יבואר לדברי רשב"ג דסובר הוכיח סופו על תחילתו אי בשחט ואחר כך חישב הוי ספק זבחי מתים או ודאי

ח בפרט א' הבאתי קו' הפליתי שהקשה היאך מדמי רבינא האי דשחט ואח"כ חישב וכו' לנידון דרשב"ג דהא התם איכא אמתלא והכא ליכא אמתלא על שתיקתו ותי' דהך אמתלא מחשב לרשב"ג ודאי והכא דליכא אמתלא איכא ספק ואף הכא סובר רשב"ג דהוי ספק זבחי מתים, וכבר כתבתי בפרט א' הנלענ"ד בישוב קו' הפליתי וגם בגוף הדבר אשר חידש דלרשב"ג הוי ספק ז"מ, דלא נראה כן רק כמשמעות לשון הש"ס דלרשב"ג הוי ודאי רק לדידן הוי ספק וכעת נראה לענ"ד להביא ראי' לדברינו דהנה כבר נתבאר דין שנחלקו אחרונים ז"ל אי יכול לפסול כשמחשב בלב והבאתי דברי תב"ש מה שהקשה לשיטתה תוס' ותי' ב' תירוצים ותי' ב' לא מסתבר לענ"ד כמ"ש שם, ואולם תי' הראשון שתי דמיירי שלא היינו אצל שחיטה ואי אמרינן הוכיח כו' אמרינן מסתמא גם בעת השחיטה הוציא כן בשפתיו הוא תי' נכון אך יש לחקור דכיון שלא היינו בשעת שחיטה מאי קמספקא להו לרבנן הא אפשר בשאלה נשאל להשוחט עצמו כיון שבע"כ מיירי ששחט בהמתו דבהמות חבירו אין ישראל יכול לאסור דקיי"ל דלצעורי' קא מכוין כדרי' בחולין דף מ"א ע"א ובש"ע סי' ד' סעי' ד' וכיון שמן הסתם זוכה עתה דשכחה לא שייך בזמן מועט כזה ואם יאמר שכוונתו הי' בעת השחיטה לזרוק לע"ז או ששחט לשם ע"ז בוודאי אדם נאמן ע"ע לאסור בהמתו לכ"ע כי הבעלים נאמנים על שלהם לאסור אכ"ע אפי' באתחזק התירא כמ"ש הר"אש בגיטין דף נ"ד ע"ב דין י"א מכ"ש הכא אף שנגד היתר הנאה איכא חזקת היתר נגד איסור אכילה הי', בחזקת איסור ואי אומר ששחט כדין ג"כ נאמן כמ"ש תוס' במס' גיטין דף ב' ע"ב בד"ה ע"א דלכן נאמן השוחט בשחיטה אע"ג דהוא רק ע"א ואינו נאמן היכי דאיתחזק איסורא כיון דבידו לתקן ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקן מעיקרא הי' בידו לשחוט דאל"כ אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא יע"ש ומה"ט נאמנים הבעלים על שלהם אפי' נגד חזקת איסור כיון שבידם כדאי' ביבמות דף פ"ח ע"א ומכ"ש לשיטות טו"ז בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ו' שנראה שהבין דבעלים נאמנים על שלהם להתיר אע"ג דאיתחזק איסורא ואינו בידו וגם לא הי' בידו מעולם וחולק בזה על הש"ך בס"ק כ"א (אך דברי טו"ז תמוהין מאוד) מיהו לפי כוונה פשיטי' דרשב"ג סובר דהוי ודאי זבחי מתים דאיכא ודאי הוכחה דהוכיח סופו ע"ת א"ש די"ל דאף דבעלים נאמנים על שלהם אפי' נגד חזקת איסור אינו נאמנים נגד הוכחה דהוכחה עדיף מחזקה כדמוכח להמעיין במס' יבמות דף קכ"א ע"ב דעדיף אפי' מרובא מכ"ש נגד חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף ושפיר י"ל אף שאומר שלא דיבר בשעת שחיטה אינו נאמן נגד הוכחה אך לשיטת הפליתי דרשב"ג סובר דהוי ספק הוכחה בוודאי הבעלים נאמנים להתיר וקשה כנ"ל, מיהו קו' זו לכאורה קשה אפי' אי נימא דלא כדברי תב"ש שתי' דמיירי חלא היינו אצל שחיטה, רק כפי כוונה פשוטי' שהי' השחיטה לפנינו ואנו דנין על כוונתו בעת השחיטה הא אפשר לשאל אי יאמר שכוונתו הי' לשם ע"ז נאמן בשלו לאסור אכ"ע ואם יאמר ששחט כהוגן ואינו מומר כלל כמ"ש בתב"ש בסימן ב' ס"ק ל"ב שמה שחשב עכשיו אינו נעשה מומר ג"כ נאמן כי נגד ספק הוכחה הבעלים נאמנים כיון שנאמנים אפילו נגד ודאי חזקה ולפי דברי הפליתי לרשב"ג הוי רק ס' הוכחה אך אחר העיון ירא דבלא"ה לק"מ דהנה בש"ס איתא הלשון שחטה ואח"כ חישב וכן נקיט הרמב"ם בפ"ב מהלכת שחיטה הי"ו ובהר"אש שם ובטור ומחבר בס"ד איתא שחט סתם ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"ז הרי זה ספק ז"מ ודייק הב"ח וש"ך בס"ק ב' דוקא סתם אבל היכי ששחט מתחילה בפירוש לשם מצות שחיטה אפי' זרק או הקטיר אחר השחיטה לע"ז לא פסול דלא אמרינן בכה"ג הוכיח כו' וטו"ז בס"ק ג' חולק ע"ז דגם בכה"ג י"ל הוכיח כו' אולי היה דעתו שכך היא המצוה לפי הטעות שלו ואחרונים הסכימו להב"ח ולפ"ז נראה לחדש דין דבע"כ האי דינא דשחט ואח"כ חישב כו' מיירי ששחט בלא ברכה דאם שחט בברכה והברכה הוא אקב"ו על מצות שחיטה הרי אמר בפירוש ששחט לשם מצות שחיטה ולא אמרינן הוכיח כו' ולפי זה יש להוכיח דלא פשיטת אלדד הדני המובא במרדכי בפ' קמא דחולין ובטו"ז סימן י"ט ס"ק א' שכתב היכי דשחט ולא בירך אסורה הבהמה דלדבריו קשה מברייתא הלז דשחט ואח"כ חשיב בממ"נ במה איירי אי לא אמר ברכה אמאי הוי ספק אפי' לענין אכילה הא לאכילה ודאי אסורה משום ששחט בלא ברכה ואי מיירי ששחט בברכה הוי כפירש ששחט לשם מצות שחיטה ובכה"ג לא אמרינן הוכיח כו' ובע"כ צ"ל דסובר האלדד הדני כטו"ז ואולם הטור והמחבר אזלי לשיטתם שכתבו בסימן י"ט דאם שחט ולא בירך שחיטתו כשירה י"ל דברייתא מיירי בשחטה סתם ולא בירך ולפי זה יצא לנו דין מחודש היכי שבירך על השחיטה