שערי תורה חלק א עד

הוי דברים היכי שמוכח לכל עיין תוס' ד"ה מאן ולת"ק לא הוי דברים וי"ל דסובר ר"ח חכמים סוברים דוקא אי שמענא דחישב כיון שהוציא בשפתיו נפסל דילפינין חוץ מפנים אבל אי הי' רק בלב אע"ג דסתם מחשבתו לע"ז והוי אומדנא דמוכח לכל מ"מ לא מהני והוי דברים שבלב וכרבנן דר"ש ב"מ, ור' אליעזר סובר כר"ש בן מנסיא היכא דאומדנא מוכח לכל הוי דברים שבלב דברים וכיון דסתם מחשבתו לע"ז הוי מוכח לכל כוונתו ולפי זה שפיר פי' ר' חסדא בהאי דשחטה ואח"כ חישב עליה שלא אמרו איסור והיתר שמיירי שאח"כ דיבר בשפתיו לזרוק לע"ז ובשעת השחיטה לא אמר כלום והי' השחיטה בפנינו וכתי' ב' של תב"ש ולכ"ע אמרינן הוכיח סופו ע"ת והוי מוכח לכל שגם בשעת שחיטה אף שחישב בלב הוי כמוציא בשפתיו ואולם תלי' במחלוקת ר"א ורבנן לרבנן מותר דכיון דלא דיבר בשפתיו הוי דברים שבלב אף שמוכח ולר"א אסור כיון שמוכח לכל כמו התם (הגם שהו"מ לומר שלא אמרו א"וה משום כבוד ר"ש ב"מ וחכמים עדיפא לי' לומר ר"א ורבנן דמיירו ג"כ בענין שחיטה לע"ז) וע"ז דחי הש"ס מנלן לומר דחכמים ור"א פליגי בזה דלמא פליגי כמו דאוקמינן לעיל אי מחשבת כותי לע"ז או לא, והיינו אמר עד כאן לא קאמרי רבנן אלא דלא שמענא דחישב ור"ל דלא אמרינן דסתם מחשבת כותי לע"ז והוי דברים שבלב שאינו מוכח לכל אבל הכא דשמענא דחישב והוכיח סופו ע"ת ובכה"ג הוי דברים שבלב דברים כי מוכח לכל כוונתו ע"י הוכחה דהוכיח כו' וס"ל כר"ש בן מנסיא אי נמי עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא גבי כותי דסתם מחשבת כותי לע"א והוי דברים שבלב המוכח לכל אבל לגבי ישראל הוכיח סופו ע"ת לא אמרינן והוי דברים שבלב שאינו מוכח ולא הוי דברים אף אי חישב בשעת שחיטה כיון שלא הוציא בשפתיו כי השחיטה הי' לפנינו ובזה מיושב נמי מה שהקשה בש"ות שער אפרים סימן קכ"ב אמאי חשו כאן יותר לכבוד רשב"ג הא בכל מקום דחולק יחיד עם רבים לא חלקו כבוד ליחיד יע"ש ואולם מרשב"ג לק"מ די"ל כעין דאיתא בש"ס בכמה דוכתי כדאי' במס' ב"ב דף קנ"ב ע"א אתרא דשמואל היכי ניעבד כוותי' דרב פי' רשב"ם אע"ג דהילכתא כרב לאו אורח ארעא להורות כרב באתרא דשמואל (ומשמע התם אף שלא בפניו דאי הוי שמואל קיים לא הי' ר"נ מורה הלכה בפניו כי משמע ששמואל הי' רבו כדאי' במס' כתובת דף י' ע"א אמר ד' נחמן אמר שמואל) ועיין במס' עירובין דף צ"ד ע"א ומס' שבת דף מ"ז ע"א וחולין דף נ"ד ע"ב ויש לומר כיון דרשב"ג הי' נשיא ומורה הוראה לכל ישראל כל המקומות נחשבים למקומו אף שלא הי' דר בקסרי כי מ"ש אתרא לאו דוקא במקומות שהי' דר רק במקומות שקיבלו הוראותיו וכדמוכח בש"ס אבל לדברי ר' חסדא קשה אמאי חשו לדברי ר' אליעזר ולפמ"ש א"ש כיון לדברי ר' חסדא הי' סובר ר' אליעזר כר"ש בן מנסיא היכי דאומדנא דמוכח לכל הוי דברים שבלב דברים וסתם מתני' במס ב"ב דף קמ"ו ע"ב כר"ש בשכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד חוזר דאזלינן בתר אומדנא דמוכח ותוס' כתבו במס' ביצה דף ב' ע"ב בד"ה גבי דסתם מתני' הוי רבים וכיון שהי' רבים לגבי רבים חשו לכבודם ג"כ וא"ש ונכון בס"ד

ו אמנם לקושטא דמילתא אני חוכך מאד בסברת תבואת שור דלא דמי כלל לכלל שכתבו תוס' וסיעתם היכי דמוכח לכל הוי דברים שזהו היכי שאותו הוכחה הי' לנו מיד כשהי' בלבו וכן הוא בכותי למ"ד דסתם מחשבת כותי לע"ז בשעה ששחט הישראל וכותי חשב בלבו הי' מוכח לכל כוונתו משא"כ בישראל ניהו דאמרינן הוכיח כו' מ"מ בשעת שחיטה לא הי' מוכח לכל כוונתו והי' אז דברים שבלב ואדרבא סתם ישראל הוא בחזקת כשרות ואף דהוכיח סופו כו' שמתחילתו הי' מכוין לע"ז מ"מ אותו כוונה לא מוכח דק עכשיו אגלאי מילתא למפרע ועכ"פ באותו זמן לא הי' רק דברים שבלב כי אז לא הי' לנו אותו הוכחה והיינו דנין אז שהי' דברים שבלב וכיון שכבר נתבטל המחשבה שהי' לנו אז אינו חוזר וניעור ע"י דיבורו שאמר אח"כ לזרוק לע"ז שנימא על ידי זה יהי' מוכח למפרע שיהי' כאילו הוציא בשפתיו וכן נראה מכריתי ופליתי סימן ד' ס"ק א' שנראה שמיאן בסברא הלז אף שכתב קצת בקיצור, וא"כ נסתר תי' ב' של תבואת שור וצריכין אנו לומר כתי' הראשון של תב"ש לפוסקים דבעינן דיבור מיירי הברייתא שלא היינו אצל שחיטה ואי אמרינן הוכיח כו' מסתמא בעת שחיטה פירש כן וכנ"ל וא"כ ממילא לק"מ קו' כ"ופ הנ"ל על רבינא היאך מדמי לדברי רשב"ג דהא הכא לא אמר מתחילה וליכא אמתלא דלפמ"ש אמרינן שגם בשעת שחיטה הוציא בשפתיו ובאמת ע"י הוכחה שבסופו מוכח שבתחילה בשעת שחיטה אמר כן כיון שלא הי' השחיטה בפנינו והא דמוכרח רשב"ג לומר הטעם ואמתלא דכי לא אתי לידי' מאי אצווח דהתם ידעינן שלא צווח מתחילה משא"כ הכא וכפי הנראה הפליתי אזיל למיטתו שהבין בס"ק א' אפי' לפוסקים דבעינן דיבור היינו לענין מחשבה לזרוק דם לע"ז אבל לענין שחיטה ששוחט לשם ע"ז נפסל במחשבה ופי' פירוש חדש במה דאמרינן הוכיח סופו כו' שמתחילתו הי' דעתו לשחוט לע"ז יע"ש והבין כפשוטו שהשחיטה הי' בפנינו ובשעת שחיטה שחט סתם ואח"כ אמר לזרוק לע"ז לכן הקשה שפיר אבל לשיטת תב"ש לק"מ בפשיטות ואולם לפי זה קשה להיפך על רבינא דלמא גם חכמים מודו דאמרינן הוכיח סופו כו' והתם בהכותב כו' כיון דידעינן דשתק מעיקרא ואח"כ צווח אמרינן דחזר ואמתלא דכי לא אתי לידי לא ס"ל אבל היכי שלא ראינו השתנות בתחיה י"ל דמודו דאמרינן הוכיח כו' ועיין בתוס' ד"ה כי ובחי' מוהרם לובלין שפי' שם דאיבעי' במס' ב"מ דף ו' קאי גם לרבנן אולי אמתלא דהתם עדיף ומכ"ש הכא שיש לומר שלא הי' שינוי מעיקרא והוכיח סופו ע"ת שגם מתחילתו אמר כן וא"כ לפ"ז בממ"נ קשה על רבינא אי מיירי ברייתא דשחט ואח"כ חישב כו' שהי' לפנינו בעת השחיטה וסובר דפיסול הוי אפי' בלב דגם פיגול מהני בלב הא בע"כ מה שחשב לזרוק בע"כ אמר כן בעת כנ"ל (או לכ"ופ לכ"ע נפסל השחיטה כשמחשב לשחוט לשם ע"ז אפי' בלב) הו"ל להתיר אפי' לרשב"ג כיון דלא אמר בתחילה בשעת שחיטה כמו שאמר אח"כ ואי מיירי שהשחיטה הי' שלא בפנינו כמ"ש תב"ש קשה ג"כ הא י"ל בכה"ג אפי' חכמים מודו דאסור כיון דלא ראינו בתחילה שינוי מבסופו דהא לא הי' לפנינו י"ל דמודו דאמרינן הוכיח סופו ע"ת

ז לכן נראה לענ"ד לישב קו' הנ"ל דהכה בחולין דף ל"ט ע"א אי' אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינין חוץ מפנים ור"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא ילפינן חוץ מפנים וכתבו בתוס' ד"ה ר"ל דמודה דחייב מיתה כמו במשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ואין לתמוה היאך נהרג דלמא מימלך ולא זריק דם לע"ז כדאיתא גבי מסית שאמר אלך ואעבוד דאמרינן דמימלך ולא עביד דהכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט על מנת לזרוק ועוד דהכא אפי ידוע שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו ששחט ע"מ לזרוק יע"ש וממילא לתי' השני מכ"ש לר"י דתני' כוותי' דחשיב עע"ז מה ששחטו ע"מ לזרוק אף שידוע ודאי שלא יזרוק דשחיטה גופא ע"מ לזרוק הוי עבודה הפוסלת והנה רש"י ותוס' דייקו בלשונם הקודש ששחט לעצמו ע"מ שיעבוד ע"ז בזריקת דמה כו' משמע להדי' בכה"ג אף שלא זרק אח"כ וגם לא אמר או חשב אחר השחיטה שום מחשבה שרוצה לזרוק זהו גופא הוי עבודה לר"י לפסול השחיטה ולר"ל שיהי' נהרג דהא לא נזכר כלל בדבריהם שיצטרך לחשוב אחר השחיטה או שיאמר שרוצה לזרוק כמו שאין צריך לזרוק ה"ה לענין זה רק מחשבה שחשב בשחיטה ע"מ לזרוק דם לע"ז הוי מחשבה הפוסלת לר"י כיון שעשה מעשה ששחט במחשבה זו והיינו כיון שאמר א"מ לזרוק א"כ גמר בלבו שודאי יעבוד אח"כ לכן מה שגמר בלבו בעת השחיטה הוי עבודה ואולם יש להסתפק היכי ששחט במחשבה שיחשב אח"כ לזרוק דם לע"ז או שיאמר ותלה התנאי באמירה ובמחשבה שיחשוב אח"כ, והיינו בשעת השחיטה לא גמר עדיין בדעתו לעבוד ע"ז בזריקה שהי' נבוך במחשבה ופוסח על שתי סעיפים ושחט ע"מ שיאמר אח"כ קודם זריקה, אזי נראה כיון שתלה התנאי באמירה ואם באמת לא אמר וחישב אח"כ לא עשה כלל עבודה בשחיטה דדוקא כשגמר בלבו בשחיטה ע"מ לזרוק ולא תלה התנאי באמירה א"כ גמר בלבו לעבוד ע"ז בודאי הוי השחיטה עצמה עבודה אף שלא עשה אחר כך ולא אמר כלל, משא"כ היכי שתולה באמירה שיאמר אח"כ היכי שלא אמר אח"כ לא עשה כלל אבל אם אמר אחר השחיטה או שחשב לזרוק דם לע"ז וגמר אז בדעתו א"כ הי' מקיים מה שהי' אז בשעת שחיטה בלבו שבאם יגמור בדעתו לזרוק שוחט ע"מ כן וכיון דקיי"ל כר' יוחנן שוחט ע"מ לזרוק אף שלא זרק אח"כ כיון שעשה מעשה בשחיטה ששחט במחשבה זו הוי עבודה כי שחיטה גופא הוי עבודה ה"ה כיון ששחט במחשבה ותלה התנאי על מנת שיחשוב אח"כ לזרוק וכשמקיים