שערי תורה חלק א עג

מחט מאחד מן המקומות שנקבה טריפה ולא נודע אם נגמרה הנקיבה משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד בהא אמרינן העמדנהו על חזקתה אבל כשטריפות נעשה בודאי מחיים לא הוי חזקה דאתי' מכח רובא בזה חולק הר"אש דגם בכה"ג נוכל לומר עד השתא הי' מן הרוב ועכשיו הוא דאיתרע סמוך לשחיטה ובשעה שנעשה הגבינות הי' כשרה ולא הי' ריעותא כלל משא"כ הכא כיון דבע"כ הי' רשע מקודם שחשב לע"ז דהא אנן סהדי ע"פי חוקת התורה שאדם שנעשה מומר לע"ז לא נעשה בבת אחת ובע"כ הי' מקודם לכן רשע וע"ז א"א להגביל זמן וי"ל דגם הר"אש מודה דלא אזלינן בתר חזקה קמייתא וא"כ נתיישבה קו' הנ"ל, אך לפ"ז קשה לש"ך וסיעתו שכ' בסימן א' ס"ק ח' בשם תוספתא שאפי' מי שהמיר אינו נעשה חשוד למפרע יעיי"ש דהא מוכח מסוגיין דבע"כ לא קיי"ל כהך תוספתא כיון שלא הובא בש"ס דילן ומטעם הנ"ל דבכה"ג לא הוי חזקה, ותו קשה לפי דברינו אכתי קשה היאך קאמר רבינא שהוא במחלוקת רשב"ג ורבנן דהא הכא י"ל כ"ע מודו דודאי אסורה הבהמה דחזקה דהשתא בוודאי עדיף כמו דקיי"ל בעלמא היכי שחזקה קמייתא הי' בטעות ואי אפשר להגביל זמן לא הוי חזקה

ה ונלע"ד ליישב הסוגי' דהנה ראיתי בספר כרתי ופליתי שהקשה היאך מדמי רבינא האי דינא לפלוגתא דרשב"ג ורבנן הא טעמא דרשב"ג דסובר דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו אי' בש"ס דאמרינן אמתלא הא דלא צווח מתחילה דסבר כי לא אתי לידי מאי אצווח ובשחט ואח"כ חישב דלא שייך אמתלא יש לומר דמודה רשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו כיון דלא חשיב מיד בשעת שחיטה ושתק ותירץ דהך סברא ואמתלא מהני לרשב"ג שיהי' ודאי ולא ספק דאמרינן דודאי הי' מוחה רק דשתיק מטעם הלז אבל במקום דלא שייך האי טעמא עכ"פ הוא ספק ואף הכא סובר רשב"ג דהוא ספק זבחי מתים יע"ש והנה בגוף סברתו בקושייתו קדמוהו ג"כ בש"ות צמח צדק סימן מ"ה שהוכיח דלא אמרינן לרשב"ג הוכיח סופו רק היכי שיש אמתלא על תחילתו אמאי לא אמר בתחילה מה שאמר לבסוף והיכי דליכא למימר טעם ואמתלא מודה דלא אמרינן הוכיח סופו אף לא הרגיש בקו' הנ"ל ותי' שתי' הגאון זלה"ה לא נח לי חדא דלא משמע כלל הפירוש בש"ס שיהי' לרשב"ג ספק איסור רק לרשב"ג הוי ודאי איסור כמו לר' חסדא דלא אמרו היתר משום כבודו דר' אליעזר בע"כ לר"א ודאי אסור כמו בכותי דסתם מחשבת כותי לע"ז וא"א כלל לפרש לר"א דהוי ספק וכן לר' שיזבי דהוא רשב"ג דגיטין דהתם ודאי גט ובע"כ ודאי אמרינן הוכיח סופו לר' שיזבי דלא מחלק החילוק דכתבו דמי ממש להתם כמו התם ודאי וה"ה ודאי זבחי מתים ואם איתא לרבינא אין הפי' כן הו"ל לפרש ותו קשה לדבריו כמו שחסו על כבוד יחיד מכ"ש שראוי לחוס על כבוד רבים ובשלמא לפי הכוונה פשוטי' דלרבנן ודאי מותר ולרשב"ג ודאי אסור משום כבוד שניהם לא רצו להורות כמאן והניחו הדבר בספק אף שממילא הספק אסור כדין ודאי כיון שיש בו חזקת איסור דבהמה וכו' עכ"פ חסו על כבוד חכמים בזה מה שלא אמרו שודאי אסור ותו לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב בכללי הוראה ס"ק ט' שהמורה מחויב לומר להשואל שאסור מחמת ספק י"ל שאמרו כן מחמת כבוד שניהם אינם רוצים לומר הלכה ודאי ואסור מספק אבל לדברי הכ"ופ לרשב"ג הוי ספק א"כ הורו לגמרי כרשב"ג ולא חשו כלל לכבוד חכמים, ודוחק לומר דבזה חשו לכבוד חכמים במה שהורו שמותר בהנאה הא בזה לא ניכר שהוא משום כבודם כיון שהי' בחזקת היתר הנאה, הגם שיש ליישב דבריו אבל הוא דוחק ותו לפמ"ש בעצמו לעיל מיני' לענין ספק היתר הנאה ראוי לאוקמא בחזקת היתר א"כ קשה לרשב"ג אמאי הוי ספק זבחי מתים לענין איסור הנאה נוקים בחזקת היתר לכן ברור שדברי הגאון זלה"ה נאמרו רק לפלפולא בעלמא וכעת נדפס ספר שערי דעה מא"א מ"ו הגאון נ"י וראית שג"כ השיג על הפליתי:

ונלע"ד ליישב קו' הנ"ל דהנה הראשונים זלה"ה נחלקו בפיגול ובכל מחשבות הפוסלים בקדשים אי נפסל במחשבה בלב אי דבעינן שיוציא בשפתיו בתוס' ריש זבחים ובב"מ דף מ"ג ובפסחים דף ס"ג וברש"י שם וברש"י מנחות דף ג' ע"ב מבואר דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו כשהוציא בשפתיו ואף דאיתא לשון מחשבה מצינו דיבור שנקרא מחשבה כמו החושב לשלוח יד בפקדון דפירושו דיבור ואולם ברמב"ם בפרק י"ד מהלכות פסולי מוקדשין הלכה א' מבואר דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו אפי' בלב כמ"ש המשנה למלך שם (ומה שהקשה התבואת שור הקשה נמי הגאון המגיה למשנה למלך ועיין פ"י בגיטין דף נ"ד ע"ב גבי כה"ג ביו"הכ יוכיח והבן) ובתוס' חולין דף ל"ט ע"א ד"ה אלא נראה שנסתפקו בזה וע"פי הנחה זו חקרו הגאונים בעל כ"ופ ובעל תב"ש חקירה אי גם במחשבה לע"ז הוי כמו בפיגול דילפינן חוץ מבפנים ולשיטת רש"י ותוס' נראה לתב"ש דבע"כ מחשבת שחיטה לע"ז הנפסל בשחיטה מיירי ג"כ שהוציא בשפתיו ששוחט לע"ז דאלת"ה מאי קא יליף מק"ו מקדשים מה קדשים שמחשבה פוסלת בד' עבודות כו' הא איכא למפרך מה לקדשים שכן אינן פוסלין בדיבור משא"כ בחולין שכן ישנן במחשבה לבד אלא ש"מ דבחולין נמי דיבורא בעי ואולם הקשה לשיטה זו כיון דבע"כ שחט ואח"כ חישב לע"ז האי חישוב היינו דיבור א"כ אמאי אמרינן דהוי ספק אי הוכיח סופו הא בשעת שחיטה לא קאמר מידי ואף אם הי' מחשבתו בלב לא מהני (ובלא"ה קשה אפי' לפוסקים דסגי בלב דמנא ידעינן שהי' כן בלבו ובע"כ שאמר כן אח"כ שהי' בלבו וא"כ מה ספק הא איתא בשאלה שנשאל את פיו ובממ"נ אם אמר שהי' מחשבתו כן בשעת שחיטה פשיטא דנאמן לאסור בהמתו דבע"כ מיירי בבהמתו דבהמת חבירו אינו יכול לאסור ואי יאמר שלא הי' כן במחשבתו בשחיטה ג"כ נאמן במגו כמ"ש כ"ופ ודוחק לומר דמכאן באמת נלמד דין של פליתי דלא אמרינן מגו במקום הוכחה ויבורר לקמן על נכון) ותירץ על זה שני תירוצים חדא די"ל דמיירי שלא היינו אצל שחיטתו ואי אמרינן הוכיח כו' אמרינן מסתמא בשעת שחיטה נמי פירש כך:

תירוץ ב' אמירתו דהשתא הו"ל כאילו אמר בשעת שחיטה אי אמרינן הוכיח כו' והא דסובר ר' אליעזר סתם מחשבת כותי לע"ז ומשמע להדי' אפי' לא אמר כלל וכגון ששתק ולא מיירי בדלא היינו אצל שחיטתו י"ל שאני כותי לר"א כיון דלר"א סתם מחשבתו הוא כך הוי סתמא כפירושו דמי וכזה כתבו תוס' בגיטין דף ל"ב ע"א סוף ד"ה ס"ד וע"ע כעין זה חולין דף מ' ע"א ד"ה לפני אבל ישראל דלאו סתם מחשבתו כך דברים שבלבו לאו כלום הוא ולבסוף כתב להחמיר שאפילו חישב בלב פסול ונ"מ מי ששחט וחשב בלב לע"ז והשתא חזר בו ושואל דין הבהמה יש לאסור א"נ אפי' לא חזר בו נאמן הוא אבהמה שלו לאסרה אעלמא עכ"ד תב"ש ובדבריו י"ל פרפרת נאה בפירוש הש"ס דשם דאי' שם אמר ר' חסדא לא אמרו איסור משום כבודן דרבנן ולא אמרו היתר משום כבודו דר"א ודחי הש"ס ממאי דלמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא שמענו דחישב אבל הכא דשמענו דחישב הוכיח כו' א"נ עד כאן לא קאמר ר"ש החם אלא גבי כותי דסתם מחשבת כותי לע"ז אבל לגבי ישראל הוכיח כו' לא אמרינן ויש להבין היאך עלה על דעת ר"ח לומר כן כי החילוק נגלה לעין כל ונראה דהנה טעם הפוסקים דמחשבה לא מהני לפסול נראה דהוא מכלל שיש לנו בש"ס דדברים שבלב לאו דברים שהוא כלל בכל התורה כדאי' בקידושין דף מ"ט (זולת דברים פרטים שיצאו מן הכלל כמ"ש בכלל הוכחות ואומדנת בס"ד) וכן נראה שהבין התב"ש שהוא מהאי טעמא ולכן כתב בכותי כיון דסתם מחשבת כותי לע"ז הוי דברים ומביא ראי' מתוס' גיטין וכן כתבו כלל זה בתוס' במס' קידושין שם, ור"ן במס' כתובת דף ע"ט ע"א וריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין שם היכי דמוכח לכל העולם כוונתו הוי כאלו הוציא בשפתיו ומזה רוצה לומר כיון שיש הוכחה דהוכיח סופו ע"ת הוי הוכחה לכל העולם כוונתו והוי דברים, כן מוכח כוונת תב"ש והנה בש"ס חולין שם דף ל"ח ע"א מוקי הש"ס פלוגתא דר"א ורבנן בשני אוקימתות אוקימתא קמייתא דאית להו דר' יוסי שהבעלים מפגלין מיהו ת"ק סבר אי שמענא דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת כותי לע"א לא אמרינן ור"א סבר אע"ג דלא שמענא דחשיב סתם מחשבת כותי לע"ז אמרינן וי"ל דהוי דחיקא לי' לר"ח לומר דפליגי במציאות, אי סתמא לע"ז או לא לכן הבין דכ"ע סתם מחשבת כותי לע"ז רק דפליגי במחלוקת קדומה דהא אף שמחשב לע"ז הא לא הוציא בשפתיו והוי דברים שבלב ואינם דברים מיהו הוי אומדנא דמוכח לכל כיון שסתמא לע"ז הוי כהוציא בשפתיו ותליא במחלוקת אי דברים שבלב הוי דברים היכי שיש אומדנא דמוכח לכל ובזה נחלקו תנאים בב"ב דף קמ"ו ע"ב במי שהלך למד"הי ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב כן והתם הוי אומדנא דמוכח לכל כדאי' בש"ס שם ובע"כ נחלקו אי דברים שבלב