שערי תורה חלק א ע

לכל אחד ואחד שגזל לכל אחד ועדיף הודאתו לחובתו מעדים שמעידים אחר כך, דלא אמרינן שסמך על זה כיון שאח"כ יבואו עדים ויאמרו שגזל לאחד מחמשה וא"י למי הוא יחשבו הב"ד שלכן שתק שמסופק ג"כ דלא הי' לסמוך על זה כיון שבשעת שתיקה ששתק לא ידעו הב"ד מאמתלא הלז, דהא עדיין לא באו העדים ור' יהודא סובר דלא הוי כהודאה דיכול לומר האי דשתיקי לכל חד וחד כו' ר"ל לכל חד בפ"ע כי אמינא דלמא האי הוא כיון שידעתי האמת כעדים ולכן בעינן שיטעון האמתלא בפירוש ולא טענינן דלא הוי אמתלא ברורה כל כך כיון דשתיק לכל חד וחד ומדוייק היטב לשון דש"י שכתב והלה טוען לכל אחד, העולה דמחולקים היכי דאמתלא בא לאחר זמן ניכר לב"ד ולא בשעת שתיקה אי הוי כהאי דריש ב"מ כי אמתלא דחזי לי' רבנן הוא מיד בשעת תקיפה ושתיקה, ואפשר להסביר דברי ר' מתנא כיון דקיי"ל בעידי גזילות וחבלות צריכין דרישה וחקירה כדאי' בסי' למ"ד בסמ"ע סק"א ואם מכחישין א"ע בדרישות וחקירות עדותן בטילה לא הי' לסמוך בשעה שטען אותו כל אחד מנגזלים על הגדת עדים אולי יתבטל עדותן ויתחייב בבית דין על השתיקה דהוי כהודאה והי' לו לומר מיד האמת שגזל לאחד מהם ואינו מכירן וא"ש ועדיין צ"ע

לז ודע דרי"ף ור"אש וטוש"ע השמיטו מחלוקת רב יהודא ור' מתנא ולכאורה קשה אף אמנם לענין גזל ליכא נ"מ דהם פליגי רק לר' טרפון ואנן קיי"ל כר"ע דמחוייב לשלם לכל א' ואחד, מ"מ נ"מ לענין מקח דאי' ביבמות דף קי"ח דמודה ר' עקיבא בלקח מה' בני אדם וא"י מאיזה מהם לקח שמניח דמי מקחו ביניהם ומסתלק וכן קיי"ל כמ"ש הרי"ף ור"אש ורמב"ם בפכ"ב ממכירה ה"ב וטוש"ע סי' רכ"ב סעי' ב' א"כ נ"מ לדינא אי איירי בצווח מיד תכ"ד שאינם מכירים או ששתק ואח"כ צווח: שוב ראיתי בא"ות סי' פ' סק"ג שהביא כן בשם ריטב"א שתמה כן על רי"ף ורמב"ם ולא תי', ומה שתירץ הא"ות אכתי קשה לשיטת הש"ך בסי' שס"ה ס"ב שמביא ראי' לבעל המאור דהלכה כר' טרפון איכא נ"מ בגזל, ואפשר לומר לכן השמיטו כי סוברים הלכה כר"י, ופי' בכוונתו דמצי אמר האי דשתקו כו' כמ"ש הג"א דטענינן ולכן סתמו כיון דמן הסתם בע"כ אומר א"י ממי לקח בעודם בבית דין ואף שלא אמר תכ"ד וגם לא אמר אמתלא להדי' טענינן לכן סתמו כי ממילא מובן דאל"כ הוי להו לפרושי כיון דהוא נ"מ לדינא דהא אם לא טען אמתלא לא טענינן וא"ש אך קשה על הר"אש דבמס' גיטין מוכח להדי' שסובר דבעינין שיטעון אמתלא, וגם הש"ע ביו"ד סי' קכ"ז סובר בזה כהר"אש כמו שהביא בבית יוסף גם יש נ"מ לענין קדושין בענין כתובה כדמוכח להמעיין ביבמות דף קי"ח ע"ב, ובר"יף ור"אש ורמב"ם בפרק ט' מאישות וטור וש"ע אבן העזר סי' מ"ט ס"א דוק ותשכח כדברי וצ"ע

לח וראיתי בדרכי משה סי' פ' ס"ק א' שכתב וז"ל כתב מוהר"יו סי' ע"ו דאין אדם יכול לטעון טענה שלא טען כבר דהואיל שלא טענו תחילה הוי כאילו הודה שאין זו טענה אבל בהג"מיי בפרק ז' דטוען פסק בשם מוהר"ם דאע"ג דשתק תחילה יכול לחזור ולטעון עכ"ל, ובש"ע בהגהותיו סי' פ"א כתב וז"ל ובכל זה אין חילוק בין אם טוען בראשונה ובא אחר כך לטעון טענה אחרת, או אם שתק תחילה ובא לטעון אחר כך אלא א"כ נתן טעם למה שתק בתחילה, ודלא כיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון יע"ש. הבין שדעת הג"מיי ששתיקה לא הוי כהודאה ואין צריך ליתן אמתלא, ועמ"ש בש"ך ס"ק ח', ולענ"ד לא הבנתי כלל דברי רמ"א אף לפי הבנתו דמוהר"יו מיירי ששתק מ"מ אינו חולק על הג"מיי, כי לפי דבריו סובר מוהר"יו שבעינן אמתלא על שתיקתו, והא גם בהג"מיי כתב שיכול ליישב טעם שתיקתו א"כ סובר דבעינן אמתלא, ומלשון רמ"א מבואר ליש חולקין שהוא הג"מיי יכול לחזור ולטעון אפי' בלא אמתלא והמעיין בלשונו לא משמע כן, כי בפרק ט' מטוען ס"ק ט' כתב וז"ל כתב מורי רבינו ז"ל דכ"ש אם אדם טוען על חבירו טענות הרבה ושותק הלה באחת מהטענות דלא חשיבה שתיקה כהודאה אא"כ אמר אתם עידי ושתק שהרי אפי' טענתו יכול ליישב אע"ג דנראה קצת כסותר דבריו הראשונים כ"ש שיכול ליישב טעם שתיקתו דשתיקה לאו כהודאה דמי' עכ"ל:

וכפי נראה מרשימה שנרשם בהג"מיי קאי על מ"ש רמב"ם בהלכה ז' מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושים על פיהם שהרי לא הכחיש עדיו כו' יע"ש, וע"ז כתב וכ"ש בשתק כנ"ל:

וכפי הנראה הבין רמ"א כיון שציין כן עמ"ש רמב"ם והתם ליכא אמתלא כי מתחילה אמר שחייב מנה ואח"כ אמר נזכרתי ולא אמר אמתלא ולכן כתב דמשמע שאין צריך לומר אמתלא ומוהר"יו סובר דבעינן אמתלא אבל פי' זה לא מוכרח כי יש לומר זהו גופא שאמר נזכרתי והרי עדים הוא אמתלא שמוכח שטעה, ועיין בש"ך סי' ע"ח סק"ח שמביא מחבר דין של רמב"ם הלז, וכתב לעיין בסי' פ"א סעי' כ' דאי' שם המודה לחבירו בחזקת שחייב לו ואח"כ נתברר הדבר שטעה דלאו הודאה הוא הרי דהבין כיון שמביא עדים יש הוכחה שטעה דאטו בשופטני עסקינן שיתן מעותיו בחנם וע"ז כתב בהג"מיי שמהני אמתלא, ופי' זה לכאורה מוכרח דהנה מ"ש דל"ח שתיקה כהודאה, אא"כ אמר אתם עידי ושתק הוא מיותר, ולפי דברינו מדוייק דהנה קיי"ל בח"מ סי' פ"א ומקורו בסנהדרין דף כ"ט ע"ב דהיכי שלא אמר אתם עידי יכול לטעון השטאה או שלא להשביע, והיכי שאמר אתם עידי ושתק הלוה אין יכול לטעון, וטענת השטאה או השבעה הוי אמתלא עיין במרדכי בפ' ז"ב סי' תש"ג ובתשובת מוהר"ט הלוי הובא בקצ"הח סי' פ' סק"א, ואפ"ה כשאומר אתם עידי אין יכול לטעון השטאה או השבעה דהוי אמתלא גדולה למוהר"א ששון המובא שם, ומכ"ש שאין יכול לטעון שאר אמתלאות כשאומר אתם עידי דהוי הודאה גמורה, וזהו כוונתו עמ"ש רמב"ם דיכול לומר נזכרתי כיון דהוי אמתלא גדולה מכ"ש שיוכל ליתן אמתלא על שתיקתו דלא חשיבה שתיקה כהודאה שאין יכול ליתן אמתלא אא"כ אמר אתם עידי ושתק דבכה"ג הוי הודאה ממש שאין יכול ליתן אמתלא, אבל בטענות ותביעות לא הוי כהודאה ויכול ליתן אמתלא כיון שאפילו טענתו יכול ליישב מכ"ש שתיקתו וא"כ הוי ממש כדברי מוהר"יו, וכפי הנראה בכוונת רמ"א שהבין בכוונת הג"מיי דשתיקה לא הוי כהודאה כלל שאין צריך כלל אמתלא, ומ"ש דל"ח שתיקה כהודאה אא"כ אמר אתם עידי ושתק כו' י"ל כיון שלא הוי כהודאה אין צריך לאמתלא, ומ"ש שהרי אפי' כו' כ"ש שיכול ליישב כו' כוונתו להעדפה יתיר' שמכ"ש שיכול ליישב כיון דלא הוי כהודאה ואין צריך לאמתלא, וכיון שמהני אמתלא כהודאה ממש כ"ש שמהני אמתלא בשתיקה כיון דלא הוי כהודאה ואין צריך לאמתלא אבל המעיין יראה לכאורה שפי' זה לא מוכרח וצ"ע

כלל ד יבואר ביאור סוגי' דמס' חולין דף ל"ט ע"ב בשתק ולבסוף צווח אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולא הוי הודאה ויען כי כל עניני הוכיח סופו על תחילתו נובע מסוגי' הלז בדין שתק ולבסוף צווח כי בש"ס מדמה ז"לז לכן אמרתי לברר בס"ד בכלל זה המקומות שמצינו כלל הלז ויבורר על ידי זה על נכון דין שתק ולבסוף צווח ובו י"ז פרטים

פרט א יבואר ביאור סוגי' דמס' חולין דל"ט ב'

א מקור הדבר גרסינן במס' חולין דף ל"ט ע"א השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז הרי אלו זבחי מתים שחטה ואח"כ חישב עליה זה הי' מעשה בקסרי ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר ומבארים ר' חסדא ור' שיזבי ורבינא הטעם כאשר יבורר לקמן, ומקודם נברר הפירוש דגוף הברייתא אי מה דאי' חישב הוא דוקא שלא זרק כלל וגם