שערי תורה חלק א סט

דמיירי שיודע שלא גזל רק לאחד מהם כנ"ל, ועיין תוס' ד"ה גזל ובמס' בבא קמא דף ק"ג ע"ב ד"ה דברי הוי ממש כמו התם בע"א אומר נתנסך וע"א מכחישו והבעלים שותקים דלא הוי הודאה דאמרינן שמסופק מי אומר אמת, וכדמוכח ממתני' דמס' כתובות דף י"ג הנ"ל ה"ה מנלן לומר דהודה שגזל לכולם דלמא שותק מחמת שמסופק שאין יודע מי אומר אמת, וקשה על רב מתנא ממתני', ובשלמא להג"א ומרדכי י"ל דר' מתנא מודה היכי שטען כן לכן שתק מחמת שמסופק באמת נאמן, רק כיון שלא טען מוכח שלא הי' מסופק כמ"ש בפרט א' שדרך אדם לפרש זכותו, אבל לר"אש דמוכח דר' מתנא סובר אפילו טען האמתלא אינו נאמן קשה (מיהו שוב ראיתי דקשה אפי' לחולקים דהא ממתני' דכריתות מוכח דאין צריך לטעון כלל דלא הוי כהודאה כיון שיש לפניו שנים המכחישים זא"ז וכן קשה לר"אש למה קאמר ר' יהודה דבעינן שיטעון אמתלא הא מוכח מש"ס דכריתות שא"צ שיטעון מיהו יש לחלק והבן) מנלן לומר שהודה לכולם כיון דבאמת לא גזל רק לאחד מהם ראוי לומר ששתק מחמת שמסופק שאין יודע בירור הדבר. ודוחק לומר דלא דמי למתני' ולדין של רשב"א וסמ"ג הנ"ל דהתם בע"כ אי אפשר להיות רק בדברי ע"א, משא"כ הכא אפשר להיות אמת כדברי כולם שגזל לכולם, דהא אם הודה בפירוש שגזל לכולם אף שעדים מעידין שלא גזל רק לאחד הודאתו לחובתו יותר מועיל מעדים ואפי' על גוף הענין כנ"ל ושתיקה הוי כהודאה, דזה אינו דהא עיקר טעם דשתיקה הוי כהודאה אף שלא הודה בפירוש כיון שיש לנו הוכחה משתיקתו דאם לא הודה לא הי' לו לשתוק וכיון שיש לנו טעם על שתיקתו ממילא לא הוי הודאה:

ב) קשה דהנה כבר הערתי לעיל בפרט ד' אמאי הוי שתיקה הודאה הא קיי"ל בקידושין דף מ"ט דדברים שבלב לא הוי דברים, ובע"כ צ"ל כמ"ש תוס' ור"ן בכתובות דף ע"ט היכי שמוכח לכל כוונתו הוי כאילו הוציאו בשפתיו והוי דברים, וכ"כ מוהרי"ט ח"ב סי' מ"ה יע"ש, וכיון ששתק היכי דליכא טעם על שתיקתו מוכח לכל כוונתו שמודה לתובע, ואף שכתבתי לעיל בפרט ד' דהיכי דהוי הודאה שהאמת עם חבירו מהני אפי' בלב ול"ב הוכחה, מ"מ היכי דהוא מטעם מחילה שמודה ששייך לחבירו מחמת שמחל לו או שנותן במתנה והתחייב א"ע בדבר שאינו חייב כיון שרוצה עכשיו לעשות דבר חדש ל"מ בלב, וכבר כתבנו דעת מוהר"י ב"ל וב"ש דהודאתו לחובתו נגד העדים לא מהני רק מחמת התחייבות שמתחייב א"ע מהיום אף בדבר שאינו חייב וכיון דידוע ע"פי עדים שלא גזל רק לאחד מהם בע"כ צ"ל דהודה לכולם היינו שמתחייב א"ע ליתן לכל אחד אף שאינו מחויב וא"כ ק' הא הוי דברים שבלב דהא לא הוי מוכח לכל כיון שיש לנו טעם ואמתלא על השתיקה כמו שאמר רב יהודה שא"י מי מהם אומר אמת וממילא הוי דברי' שבלב דלא הוי דברים ומ"ט דר' מתנא, מיהו קו' זו י"ל דיש לומר דסובר כשיטת רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דהודאת בע"ד עדיף מעדים אפי' על גוף הענין ומהני אפי' בלב והבן, אך לשיטת הב"ש וסיעתו קשה ג) קשה לדברי הר"אש שגם לר' יהודה בעינן שיאמר הגזלן אמתלא ובע"כ לר' מתנא אין נאמן אף כשטען ומחויב לשלם לכולם הא הגזלן מוחזק בממון, והא אלים כח של חזקת ממון דבעינן ראי' ברורה, דקיי"ל המע"ה ולשמואל ל"מ אפי' רוב כמ"ש ת"הד הטעם בסימן שמ"ט דרוב לא הוי ראיה ברורה, והכא לא הוי ראי' ברורה שהודה כיון שיש לו אמתלא לדבריו וטוען אמתלא איך מוציאין ממון מספק דלמא אומר אמת שלא ידע מי הוא, ואף דלרב לא אלים כל כך חזקת ממון דמוציאין ממון על ידי רוב מכל מקום הכא ליכא רוב דאולי רוב בני אדם כששותקין לא הוי הודאה היכי שיש להם אמתלא שלכן לא אמרו בתוך כדי דיבור כי היה מתיישבי' להכיר למי גזל וכמ"ש הגהות אשר"י דבקל יכול אדם לתפוס בדבריו שאין יכול למהר ולענות יע"ש:

ד) קשה לשיטת ר"אש אטו מי עדיף שתיקה מהודאה בפירוש מ"מ יכול לחזור ולטעון ולסתור הודאה ראשונה היכי שיש לו אמתלא כדאי' בב"ב דף ל"ו ע"א לעולא אפי' בפירוש רחוק היכי דאמר של אבותי ונתחייב יכול אח"כ לפרש דבריו דסמך עלה כדאבהתי, ולנהרדעי בפי' קרוב וכדאי' בש"ע סי' פ' סעי' א' והכא האי אמתלא הוא פירוש קרוב שמפרש הטעם שלא שתק מפני שלא הכיר ומ"ט דר' מתנא שלא יוכל אח"כ לפרש דבריו אטו מי עדיף מאילו הודה בפירוש היכי מיש לו אמתלא יכול לפרש כוונתו כהודאתו ה"ה, שוב ראיתי באורים ותומים סי' פ' ס"ק ג' שעמד קצת בזה כנראה מרהיטת לשונו, והנאני, ואולם לא גמר ומתחיל בטעינה ולא בפריקה, ובשלמא להג"א ומרדכי א"ש דהיכי שהודה ממש א"י לחזור מהודאתו רק כשהוציא אמתלא בפי' והכא מיירי שלא טען ונחלקו בזה למר שתיקה קיל מהודאה בפירוש וטענינן אמתלא עבורו, ולמר הוי כהודאה ממש שמוכרח להוציאה בשפתיו אמתלא אבל להר"אש קשה:

ה) קשה לר"אש על ר' מתנא בשם רב דסובר דשתיקה הוי כהודאה מהא דאי' בב"ב דף קל"ב ע"א בהא דאי' במתני' דפ"ג דפיאה הכותב נכסים לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ומקשה הש"ס משום דכתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ומשני רב במזכה להן על ידה, עיין רשב"ם, והרי דסובר רב דשתיקה לא הוי כהודאה היכי מיש לתלות אמתלא בשתיקה כמו התם משום שרצתה לעשות נחת רוח לבעלה, ובעינן דוקא הוכחה שע"י מעשה כיון שנתנה לו סודר שלה להקנות לבנים, אף דהוא בכתובה ומקולי כתובה כמ"ש רשב"ם ד"ה ומקולי, כ"ש בבע"ח, ובעלמא כה"ג היכי ששותק לא אמרינן שתיקה הוי כהודאה לחובתו, ועיין ב"י אבן העזר סי' ק"ו בסופו וש"ך ח"מ סי' צ"ח ס"ק א', וא"כ קשה מ"ט דר' מתנא אליבא דרב דשתיקה הוי הודאה הא לא עשה מעשה המוכיח שמודה רק שתיקה גרידא, וגם יש לה אמתלא כמ"ש ר' יהודה, מיהו גם להג"א קשה קצת כמובן, ואפשר לומר דלאו כל אמתלאות שוין, ואמתלא דהתם לעשות נחת רוח לבעלה הוי אמתלא ברורה יותר אך הוא דוחק, או יש לומר כמ"ש מוהרי"ט חלק ב' סי' א' דף ל"ד דהיכי שאחד אומר בפני ב"ד דבר שהוא לחובתו ושותק הוי הודאה יותר דלא הו"ל לשתוק כי אולי יאמינו ב"ד לדברי התובע יע"ש ויש לומר דרב מתנא סובר דבפני בית דין ל"מ אפילו אמתלא כי אין דרך לשתוק בפני בית דין כשתבעו אבל גם זה הוא דוחק דדברי מוהרר"י טראני נאמרין היכי דלית ליה אמתלא ברורה אבל היכי שיש לו אמתלא ברורה סמך על האמתלא וצריך עיון

לו אמנם בישוב קו' א' הנ"ל יש לומר בפשיטות, דהנה רש"י כתב בד"ה והלה טוען וז"ל והלה מה טוען לכל אחד דקתני מניח גזילה ביניהם ומסתלק יע"ש ויש לדקדק למה דייק רש"י וכתב הני שני תיבות לכל חד הו"ל לרש"י לכתוב מה טען להני חמשה כיון דמשמע מחמשה באו ביחד לבית דין לתבוע וכן יש לדקדק בלשון הש"ס דאי מצי אמר לי' האי דשתיקי לכל חד וחד דאמינא דלמא האי הוא יע"ש דלמה מדייק הש"ס לכל חד וחד ולא קאמר בקיצור האי דשתיקי להו. לכן נראה לומר דהוי קשה לרש"י באמת קושיא א' הנ"ל דאם התביעה מחמשה הי' בבת אחת היאך קאמר רב מתנא דאם שתק הוי הודאה דכיון שכולן תובעין בבת אחת יש לומר שמסופק למי גזל כנ"ל, לכן פי' הכוונה באופן אחר, דהנה הטעם דשתיקה כהודאה כתבתי בשם מוהרי"ט, דהיכי שאחד אומר בפני ב"ד דבר שהוא לחובתו לא הוי לי' לשתוק כי אולי יאמינו ב"ד לדברי התובע, ובמס' ב"מ דף ו' ע"א קבעי' לר' זירא תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח מהו מדאישתק אודויי אודי לי' או דלמא כיון דצווח השתא אגלאי מילתא מעיקרא האי דאישתק מעיקרא סבר הא קא חזי לי' רבנן יע"ש, א"כ מסתפק הש"ס היכי שניכר אמתלא לב"ד מיד בשעת שתיקה דיש לומר דאינו חושש לשתיקתו כי סובר למה אצווח בבית דין כיון שהב"ד מעצמן יבינו הטעם, ואי' במס' סנהדרין דף למ"ד ע"א בשם ר' נחמי' כך הי' מנהגן שלנקיי הדעת שבירושלים מכניסין את הבעלי דינים ושומעין דבריהם ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ובע"כ מה דאיתא במתני' גזל אחד מחמשה כו' לפי מ"ש לעיל ע"פי עדים מ"מ לא איירי שעדים העידו כן מעיקרא, כי מסתמא היה כמנהג שבעלי דינים תובעים אותו מעיקרא ואח"כ שמעו הב"ד דברי עדים רק התנא נקיט כן הלשון לקושטא דמילתא כיון שבאמת הי' בב"ד עדים נקיט הענין בקצרה, וא"כ א"ש דבודאי גם ר' מתנא מודה אם באו כל החמשה ביחד לתבוע אותו וכל אחד אומר אותי גזל לא שייך לומר שתיקה כהודאה כי סובר למה אצווח מיד, הלא הב"ד מעצמן יבינו שאני מחשב לדעת מי הוא כיון שבאו כולם מן הסתם הוא הכחשה ביניהם שכל אחד אומר אותי גזל ולא לך ממילא יבינו הב"ד בשעת מתיקה שמחשב למי, רק שמיירי שכל אחד בא בפני עצמו לתבוע שגזל ולא אמר כלל משאר נגזלים שיש להם תביעה דמה"ת יאמר כן, וכיון שב"ד בשעה שטענו אותו לא ידעו מדברי העדים שגזל לאחד מחמשה ואין יודעין למי גזל כה"ג סובר ר' מתנא אי שתק הוי כהודה