שערי תורה חלק א סז

לרשב"ג דהאי טעמא כי לא אתי לידי אמאי אצווח לא שייך התם ואיכא טעמא אחרינא, דקסבר אמאי אצווח הא קא חזי רבנן יע"ש ועיין בחידושי מוהר"ם לובלין וכיון דפלוגת' דרשב"ג ורבנן הוא בהוכיח סופו כו' נקיט הש"ס ג"כ אי אמתלא דחזי רבנן עדיף ומהני אפילו לרבנן או דגרע ול"מ אפילו לרשב"ג. אך אכתי יש לדקדק דהו"ל לש"ס לומר אולי בנידון דידן גם חכמים דרשב"ג מודה כיון שיש הוכחה מתחילתו שצווח מעיקרא, וגם בסופו איכא הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו, לכן הוכחה דתחילתו על סופו, והוכחה דסופו על תחילתו תרווייהו בהדדי מהני לכ"ע וכיו"ב אי' בש"ס דחולין שרצה לומר רשב"ג דגיטין שאמר הוכיח סופו כו' בבריא ודחפו ומת ומשני דלמא שאני התם דאמר כתבו פי' רש"י ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא דהאי דאמר ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר יע"ש וכתבו רמב"ן ורשב"א בחי' לגיטין דף ס"ו שאפילו רבנן דרשב"ג בהכותב כו' מודו ג"כ מהאי טעמא הרי דמצרפינן הוכחה דתחילתו הגם שהתם לא הי' באמצע שנוי והכא באמצע שתק מ"מ ראוי' לצרף הוכחה דתחילתו והוכחה דלבסו' ללמד על השתיקה ששתק באמצע ובא זה ולימד על זה ולא דמי לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בהכותב נכסיו כו' (ועיין תשובת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז תק"ע סי' מ"ד שהוכיח ג"כ מתי' הנ"ל שיש לומר הוכיח תחילתו על סופו) וראיתי בתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ב שנחית לסברא זו כיון דצווח מעיקרא סמך על מה דצווח מעיקרא ועיין א"ות סי' פ"א ס"ק ט' ודוק כי יש לפקפק בדבריו להמעיין, ותמהני הא בע"כ הש"ס לא נחית לסברא זו לכן נלענ"ד לומר דהנה רש"י פי' תקפה אחד הוציאה מיד חבירו בחזקה והרי כולה בידו קודם שנשבעו יע"ש, ומשמע שהאבעי' הוא גם כשתקפ' לאחר שפסקו בית דין שיחלוקו בשבועה, ובכה"ג לא שייך הוכיח תחילתו על סופו דליכא הוכח' מצווחא דמעיקרא שהי' קודם פסק דין קודם שידע שמגיע לו שבועה, דיש לומר אולי מחמת חומר השבועה הי' מודה ולכן שתק ולכן סובר הש"ס דלא מוכח ממה שצווח מתחילה קודם הפס"ד על השתיקה לאחר פסק דין כיון שנעשה השתנות ע"י שבועה ובאמת אם תקפה קודם פסק דין או לאחר פסק דין והי' צווח אז קודם שתקפה שרוצה לקיים הפס"ד ולישבע ואח"כ תקפה ממנו ושתק ולבסוף צווח איכא הוכחה דהוכיח תחילתו על סופו, ואולם הש"ס רוצה למיבעי גם בכה"ג היכי שלא הי' לן גילוי דעת לאחר פסק דין שרוצה לישבע ולכן אי' הטעם דהוכיח סופו כו' כיון דעכשיו צווח ורוצה לישבע מוכח שמעיקרא לא הודה מחמת חומר השבועה ולכן דייק רש"י קודם שנשבעו משמע להדי' שהי' פס"ד רק שמחוסר שבועה דהא מה"ט רמינן שבועה כמ"ש אביי אולי משום חומר השבועה יפרש לכן לא מוכח צווחא דמעיקרא שהי' קודם פסק דין על סופו שיש לומר לאחר שראה שב"ד מחייבין שבועה פריש משבועה דלא חשיד אשבועה וא"ש כנלענ"ד נכון העולה מזה היכי שיש לנו לומר טעם על שינוי דעת כגון שנעשה התחדשות מזמן שהי' מברר דעתו הראשונ' לזמן שעכשיו שאנו מסופקים אם עומד בדעתו הראשון לא שייך הוכיח כו' וה"ה להיפך דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כי אם היכי דלא ראינו התחדשות וכמו שהי' הענין מקדם כן הוא עכשיו בכה"ג לא חיישינן לשינוי דעת כיון דלא הי' לו טעם שישתנה דעתו, מסתמא עומד בדיעה אחת משא"כ היכי שיש לנו לומר טעם מספיק שחזר מדעתו הראשונה אשר אותו טעם לא הי' אז לא שייך לומר הוכיח תחילתו על סופו או הוכיח סופו על תחילתו וא"כ יט להצדיק דברי מוהרי"ק ורמ"א דבנדון דידן לא שייך לומר הוכיח תחילתו על סופו דכיון בזמן שאמר לו לשרתו בחינם לא היה גילוי דעת משכנגדו שחפץ ליתן לו ריוח רצה לגמול חסד חנם אבל לאח"כ שאומר לו שהריוח שירויח יותר יהיה שלו כיון דמן הסתם אדם חפץ בהרווחת ממון ובמידי דזכות הוא לו קיי"ל דזכין לאדם אפי' שלא בפניו ראוי לומר כיון דשתק נתרצה לדבריו כיון דלא מיחה ולא שייך בכה"ג הוכיח תחילתו על סופו כיון דיש טעם על שינוי דעת שנעשה התחדשות ואם הי' לו גילוי דעת מבעל הפקדון מעיקרא שרוצה ליתן לו ריווח, ומ"מ אמר לו שרוצה לשרתו בחנם ואחר כך חזר ואמר לו שהריוח שהרויח יותר יהי' שלו ושתק בכה"ג שייך לומר דהוכיח תחילתו על סופו משא"כ בכידון דמוהרי"ק ורמ"א ולכן לא אתי מהאי טעמא, וממילא מיושב ב' קו' הנ"ל ג"כ ומשה אמת ותורתו אמת במה שיסד רמ"א דברי מוהרי"ק זלה"ה להלכה וברוך שבחר בהם ובמשנתם ועיין עוד בעניני שתיקה כהודאה כתובות דף י"ד עמוד ב' ובר"ן שם אבן העזר סימן ב', וע"ע בקידושין דף ס"ו עמוד א' וביבמות דף פ"ח עמוד ב'

פרט יד יבואר דין שתק ואחר כך נותן אמתלא במה ששתק וביאור סוגי' דמס' ב"מ דף ל"ז ע"א

לד גרסינן במס' ב"מ דף ל"ז ע"א על דין דגזל אחד מחמשה וכל אחד אומר אותי גזל דמניח גזילה ביניהם ומסתלק והלה מה טוען רב יהודה אמר רב הלה שותק רב מתנא אמר רב הלה צווח (אמר לכל אחד איני מכירך) מ"ד הלה צווח אבל שתק שתיקה כהודאה דמי', ומאן דאמר הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודאה דמצי אמר האי דשתיקי לכל חד וחד אמינא דלמא האי הוא ע"ש, והכוונה הפשוטי' לפי המבואר בב"י יו"ד סי' קכ"ז ובש"ע שם סעי' א' היכי ששתק תכ"ד לא יוכל לחזור דהוי כהודאה דצווחה בעינן תכ"ד, לכן לרב יהודה אף ששתק תוך כדי דבורם, ואח"כ צווח ואומר איני מכירך מהני ולא הוי הודאה, ולרב מתנא בעינן שצווח תכ"ד אבל כששתק תכ"ד הוי הודאה. והר"אש בגיטין דף נ"ד ע"ב פוסק כרב יהודה שכתב שם וז"ל וכתבו בשם ריצב"א אפילו היכי דהיה לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתלא לדבריו דמה ששתק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא בשביל שמתיישב ומחשיב בדבר לדעת אם אומר אמת אם לא הך שתיקה דהכא לאו כהודאה כיון שיש לתלות בשתיקה דלא להודות שתק וכהאי דאי' בב"מ דף ל"ז גבי גזלתי כו' ומוקי לה כגון ששתק בשעה שכולן תובעין אותו לא הוי שתיק' כהודאה משום דמימר אמר אכל חד וחד דלמא האי הוא יע"ש, ועיין בטור יו"ד סי' קכ"ז ובש"ע שם, ופשוט אף שסובר דאמתלא זו מהני כרב יהודה, היינו שאפי' לאחר כדי דבור יכול לחזור ולצווח. אבל עכ"פ מיירי כשעדיין הם בפני בית דין אבל אם יצא מהם ואח"כ צווח ונותן אמתלא ל"מ וכעין דאי' בב"ב דף ל"א ובח"מ סי' פ' סעי' א' שאין יכול להיו' חוזר וטוען היכי שיצא מב"ד אפי' כשנותן אמתלא שמא טענתי' אגמורהו וה"ה וצריך לפרש כוונת ר' מתנא אף שבע"כ לא גזל רק לאחד כמורה לשון גזל אחד מחמשה כו' שידוע או שהם בעצמם מודים או שיש עדים, והיאך שייך הודאה שגזל לכולם, כיון דקיי"ל הודאת בע"ד לחובתו עדיף יותר מעדים, ואפילו בגזל יכול להשים עצמו רשע ולהפסיד ממון כדאי' בר"ן כתובות דף ע"ב ע"א, ובשגם כי הכא בלא"ה הוא גזלן דעכ"פ גזל לאחד, לכן אף שידוע ע"פי עדים שגזל רק לא' מחמשה או שהודה כיון שאם הי' הודה שגזל לכולם נאמן לחובתו יותר מעדים וכיון דשתיק' הוי כהודאה הודה שגזל לכולם. ולכאורה קשה לי דהנה אי' בח"מ סי' פ"א בש"ך ס"ק ט' נתבאר דשתיקה הוי כהודאה היכי שיוכל להיות אמת כדברי התובע, אבל שתיקה לא הוי כמחילה והטעם כתבתי לעיל בפרט ה' שמן הסתם אין אדם מוחל על מגן ממון שלו ובעינן דבר ברור שמחל (ועיין בשלחן ערוך ח"מ סי' צ"ח ס"א ובש"ך ס"ק א' מבואר להדיא ואפי' בשתיקה כששותק לדברי בריא הוא כן יע"ש ותבין) ולעיל בכלל א' פרט א' הבאתי דברי ב"ש בסי' ל"ח ס"ק ל"א שכתב הודאת בע"ד לחובתו הוא מטעם חיוב שמתחייב א"ע מכאן ולהבא, וכן הוא דעת מוהר"י ב"ל סוף כלל ב' ואינו נאמן על למפרע שאינו בידו והבאתי שם דעת רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דסובר דאתי' מכי הוא זה משמע שתורה האמינה לבע"ד לחובתו אף על למפרע, ונ"מ לרש"י נאמן בגוף הדבר שאומר אמת אף שאין בידו על למפרע כי לחובתו האמינה תורה יותר מעדים, אבל לב"ש בגוף הדבר נאמנים העדים יותר רק שממילא מחויב לשלם כיון שמתחייב א"ע מכאן ולהבא אף שאינו מחויב וא"כ בנ"ד לר' מתנא היכי דשתק הוי כהודאה שגזל לכל אחד, אף שידוע שגזל רק לאחד א"ש לשיטת רש"י שנאמן לחובתו על גוף הדבר אף שעדים אומרי' שלא גזל רק לאחד מהם נאמן הוא יותר מהם שגזל לכולם לכן גם שתיקה הוי כהודאה כיון שיוכל להיות אמת כדברי החמשה שגזל לכולן, אבל לב"ש וסיעתו שבגוף הדבר נאמנים העדים יותר רק מטעם שמחייב א"ע בדבר שאינו חייב (ועיין בח"מ סי' מ' ס"א דעת רמב"ם באומר אתם עידי שאני חייב לפלוני יוכל לחייב א"ע אף בדבר שאינו חייב ויש לומר בב"ד אלים טפי ומחויב אפי' בסתם דאלים כח ב"ד אף שלא אמר אתם עידי ועיין ש"ך שם) והוי כמתנה א"כ אפי' במודה להדיא שגזל לכולן אין אנו