שערי תורה חלק א סו

לשינוי דעת ודחי האי דמצא גיטי נשים מטעם הנ"ל, ועיין בר"ן מס' גיטין דף ב' ע"א במ"ש פי' לרש"י דל"ב בשליח לקבלה שיאמר בפ"נכ ובפ"נח בע"כ כוונתו לסברא הלז, ועיין במס' יו"ט דף י' ע"א והא דסובר ר' אסי בקידושין דף מ"ה ע"ב נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ונשאת אינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אביה וימחה, א"כ חיישינן לנמלך היינו משום שגילה דעת לא הי' מתחילה רק על הקידושין ולא על הנשואין משא"כ היכי דמגלי דעת על דבר אחד לא חיישינן דנמלך ממחשבה ראשונה ועיין בהר"אש שם, ואולם קשה מהא דאי' במס' נדרים דף יו"ד ע"א שלא יאמר אדם לה' עולה ת"ל קרבן לה' ופי' המפרש זלה"ה דלמא לא גמר לדיבור וקא מפיק ש"ש לבטלה, ובודאי אין הכוונה דלמא יארע לו אונס מיתה ולא יוכל לגמור דהא קיי"ל דל"ח למיתה בזמן מועט, ועיי' בס' שערי המלך בפ"ד מסוכה ה"ו שהוכיח דאפי' שבעה ימים הוי זמן מיעוט ול"ח שמא ימות, ובזה תמהני שראיתי בספר כתנות אור שהגאון אמיתי בעל פנים מאירות בפ' ויחי הבין הטעם שמא ימות והמעיין יראה שאי אפשר לומר כן, רק הטעם פשוט דחיישינן לאמלוכי ויחזור ממחשבתו ראשונה, וכן משמע מהר"אש שם. והא מוכח דאם אדם אומר או עושה איזה דבר בכוונה לא חיישינן שימלוך אחר כך לחזור מדיבורו הראשון היכי דליכא ריעותא לפנינו, הגם שמשמע קצת דוקא כשעושה מעשה אינו חוזר מכוונה ראשונה שלא יהי' לבטלה, מ"מ מראיות הנ"ל משמע אפי' בדיבור ותו דגם הכא איכא מעשה לפי מה דאי' בנדרים דף ט' ע"ב אמרו עליו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו מביאו כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עלי' ושוחטה, וכתב בר"ן שם ובר"אש דכשרים אינם מתנדבים אם אין בהמה עומדת בעזרה. וא"כ אמאי איסור בכל גווני לומר מתחילה לה' קרבן נימא כשהטריח א"ע והביא קרבן לעזרה ועשה מעשה מסתמא לא יחזור מכוונה ראשונה ולכאורה יש לומר משום חומר שם שמים לבטלה אסור לומר כן דחיישינן שמא נמלך, דאפי' לפמ"ש תוס' במס' ראש השנה דף ל"ג ע"א ד"ה הא דמברך ברכה שאינו צריכה שעבר על לאו לא תשא הוא רק מדרבנן ועיי' במג"א סי' רט"ו ס"ק ו' אבל כשמוציא ש"ש לבטלה בלא ברכה הוא איסור דאורייתא וטו"ז כתב בא"ח סי' ח' ס"ק ח' וסי' י"ג ס"ק ג' משום חומר שם שמים לבטלה לא סמכינן על חזקה, אך ז"א דמלשון טו"ז מוכח שהוא רק מדרבנן ובש"ס דנדרים מבואר שהוא מן התורה, ודוחק לומר כיון דאפשר שיאמר ברישא קרבן לכן מוכרח לומר ברישא דלא יכניס א"ע בספק, מיהו למפ"ש בס' נז"הק בפ' בראשית דף י"ג לק"מ שאין הטעם משום שמא ימלך שאפילו אם בודאי מסיים בו דיבורו אסור להזכיר מפני שפוגם קדושת השם בהזכיר אותו על דבר לבטלה יע"ש ועיין בספר קרבן אהרן דף ה' ע"ג (וכל הטעמים שכ' הוא לאו דוקא לר' שמעון לשיטתו דדריש טעמא, כי י"ל כן אפילו לר' יהודא ועיין תוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי לייגעה) וע"ע ברמב"ם בפ"ג מאישות הלכה כ"ג ובראב"ד ובשלטי גבורים שסביב המרדכי במס' שבת בפ' ר"א דמילה אות א', ותוס' פסחים דף ז' ע"א ד"ה לבער ובא"העז סי' ל"ד והארכתי בכל זה בכללי חזקות, ומוכח מסוגי' דשבת דף צ"א אף דאיכא חזקה המתנגד דהתם הי' הגברא בחזקת שפטור מקרבן כמו כל חזקות קמייתות הנזכרים בש"ס ובע"כ כמ"ש מוהרי"ק סי' ע"ב ומוהרי"ט סי' כ"ג דחזקה דאתי' מכח סברא עדיף מחזקה דלא אתיא מכח סברא כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו נגד חזקת ממון ה"נ האי חזקה קמייתא בהאי גברא שפטור מקרבן הוא כמו כל חזקת קמייתא שכתבו אחרונים זלה"ה דלא אתי' מכח סברא, משא"כ האי חזקה דכל העושה כו' כך הכריעו חז"ל מעומק בינתם שהשכל מחייב שדרכן של בני אדם שלא לחזור ממחשבתו הראשונה אם לא ראינו שביטל בפירוש הכוונה ראשונה, ואין לומר שאני הכא בנידון דמוהרי"ק ורמ"א כיון דהכא אמר אח"כ לחבירו שיהי' לו המותר ושתק מוכח שחזר מכוונה ראשונה, משא"כ התם במס' שבת דף צ"א ובאינך דליכא הוכחה שחזר מכוונה ראשונה, ז"א דהא ברשב"ג איכא ג"כ הוכחה דשתיקה ששתק מעיקרא, מ"מ סובר הוכיח סופו על תחילתו כיון שיש ליישב טעם שתיקתו דכי לא אתי לידי מאי צווח, הרי היכי שיש ליתן טעם על שתיקתו כדי לקיים הוכחה דנעשה לבסוף כדי שלא יהי' שינוי דעת אמרינן דבטעם כל דהו מבטלינן שתיקתו, כמ"ש הגהות אש"רי הובא בש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק י"ז והיינו ע"פי כלל המיוסד כמו דקיי"ל בשתי כיתות עדים הסותרים זו את זו היכי דיש לישב דבריהם שלא יהי' סתירה מפרשינן דבריהם כדי שלא יהי' מוכחשין, ה"ה היכי דאמרינן בש"ס אנן סהדי שהענין כך, ואיכא אנן הסותר או חזקה, או הוכחה היכי דמועילין דהוי כאנן סהדי וסותרי' הוכחות או החזקות זו את זו אם אפשר לישב שלא יהי' סתירה מיישבינן, וה"ה אף דשתיקה דמעיקרא הוי הוכחה שהסכים ויש נגד זה הוכחה מה שנעשה לבסוף שראוי' לומר הוכיח סופו על תחילתו שלא נעשה שינוי בדעתו, ואיכא הוכחה נגד הוכחה ואפשר לנו ליישב הוכחות שלא יהי' סתירה ביניהם כי י"ל מה ששתק מעיקרא משום דסובר דכי לא אתי לידי אמאי אצווח, מיישבינן הוכחות וממילא ה"ה כיון שיש לנו הוכחה דהוכיח תחילתו ע"ס, ואיכא אח"כ סתירה להוכחה כיון ששתק לדברי שכנגדו שאמר לו ליתן שכר מה שיעלה יותר מוכח שהודה והסכים, ואם לא הי' לנו טעם על שתיקתו הוי הוכחה לגבי הוכחה, אך הא באמת יש לנו טעם על שתיקתו שסמך על דיבורו הראשון מכבר אמר שרוצה לעשות בחנם, ועוד יש לומר טעם לשתיקתו דחושב למה לי להגיד עכשיו דעתי כיון שלא ברור שיהי' ריווח, וכיון דמוכח מסוגיא דשבת ומקומות הנ"ל דל"ח לשינוי דעת וה"ה ותו קשה לי לשיטת מוהרי"ק ורמ"א כיון ששומר הוא מוחזק בממון וחזקת ממון אלים טובא והא יכול לומר אמתלא על שתיקתו דלכן שתק שסמך על דיבורו הראשון היאך נוכל להוציא ממון מן המוחזק, וע"כ לא כתבו הפוסקי' בסי' קל"ח סעי' ו' כמש"ל דלא מהני אמתלא דחזי לי' רבנן כיון שהלה תופס, ולולי כן מהני אמתלא על שתיקתו כדאי' במס' ב"מ דף ל"ז ע"א גבי גזל אחד מחמשה כו' משום דאלים חזקת ממון, והכא יש לו אמתלא, ותו קשה לפי הכלל דקיי"ל בכל מקום דברים שבלב לא הוי דברים, ובע"כ הא דקיי"ל בכמה דוכתי שתיקה הוי כהודאה אף שהוא דברים שבלב, כמש"ל הטעם כיון דיש הוכחה ובעינן הוכחה שיהי' ניכר לכל כמ"ש בפרט ד' בשם תוס' ור"ן וריטב"א והיכי שיש ליתן טעם ואמתלא על שתיקתו הוי דברים שבלב ואינם דברים אף שהי' כן בלבו כיון חלא מוכח לכל דהא ע"י אמתלא שיש לנו לומר על שתיקתו לא מבורר כוונתו, וא"כ בשומר שקיבל עליו לשמור בעינן שיאמר שמרוצה לדברי המפקיד ולא מהני דברים שבלבו, וממילא הכא אף שיש לומר אולי הי' בלבו שמרוצה לקבל שכר ויהי' שומר שכר הא לא מוכח לכל דאולי סמן על דיבורו הראשון והוי דברים שבלב כיון שלא אמר בפירוש שרוצה לשמור בשכר, וראיתי בתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ד שנסתפק היכי שבא ראובן והביא פקדון ואמר לשמעון טול פקדון זה ושמעון שתק וראובן הניח בידו ברשותו לפניו יש להסתפק אי כיון ששתק הוי כהודאה כיון שלא מבואר בש"ס דשתיקה מהני לענין זה ואדרבה אי' בש"ס דבעינן שיקבל עליו לשמרו, או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו צריך שיאמר הנח לפני ואפי' בהנח סתם אבעי' ולא איפשטא ופסק לקולא וכ"ש היכי דשתיק גריע, או דלמא הני לישני כגון הנח סתמא גריעי משתיקה דומי' דאיכא לישני בקידושין דגריע מהיכי דלא אמר כלום יע"ש, שכתב שנראה לו לסמוך על צד הפטור כל זמן שלא קיבל בפירוש הרי אף שהניח ברשותו לפניו דעתו דלא הוי כהודאה, מכ"ש הכא שמקבלתו לא מוכח שקיבל עליו להיות ש"ש כי אולי סמך על דיבורו הראשון שיהי' שומר חנם:

**(הג"ה עיין מס' קדושין דף למ"ד ע"א תוס' ד"ה לא ובס' הפלאה שם וצ"ע בהא דאיתא במס' מועד קטן דף ח"י ע"ב ואלו כותבין במועד כו' כתבו תוס' דהוי דבר האבד פן ימות הנותן או עדים הא הוי לזמן מועט דלא חיישינן כיון שהוא רק לז' ימים, עיין תשובת ראנ"ח סי' ס"ג ומשנה למלך בפ"ב משבועות הלכה א', ופי' משניות לרמב"ם ריש מס' יומא ותשובת שבות יעקב ח"א סי' כ"ט

)** לג ואולם אחר עיון נראה לישב שיטת מוהרי"ק ורמ"ה דהנה לכאורה קשה לפי דברינו הנ"ל מהא דאבעי' לן בגמ' ב"מ דף ו' בתקפה אח' בפנינו ושתק ולבסוף צווח א' אדויי אודי לי' או דסבר הא חזי לי רבנן ואמאי לא אמרינן כיון דמתחילה בב"ד הי' צווח שטען כולה שלי ולכן שתק עכשיו כי סמך על מה שצווח מעיקרא ונימא הוכיח תחילתו על סופו, ולמה קאמר בש"ס הטעם דהוכיח סופו על תחילתו, אך ז"א דכבר כתבו תוס' בחולין דף ל"ט ע"ב ד"ה כי, דאבעי' הוא בין לרבנן ובין