שערי תורה חלק א מח

רק שאין אנו יודעים וממילא נראה אם אחר כך הודה מעצמו שכן הי' בלבו שהודה רק עכשיו חזר כיון שעכ"פ נתגלה לנו שהאמת עם חבירו ממילא הדין עמו דהא אין אנו צריכין לידע רק האמת ולענין זה שוה מה שבלבו להיכי דהוציא בשפתיו כי סוף סוף הודה שהאמת עם חבירו וכי משום שהי' בלבו נימא שהודה בשקר וא"כ שפיר כ' הר"ן דמיבעי' עי' לר' זירא אי ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' הוא וכנ"ל וא"ש: ו

ו אמנם אכתי קשה לשיטת הר"ן הלז לפמ"ש בפרט א' דנראה דהנתפס טוען אמתלא זו דלא הודה דסמך על רבנן דאם לא טען לא טענינן לי' וכן משמע ברמ"א סימן פ' סעיף א' היכי שיש לו אמתלא על שתיקתו צריך לטעון וא"כ מה קמבעי' לרב זירא דלמא אודי' לי' משום דטלית בתחילתה בספק הי' עומדת שלא היינו יודעין של מי הוא ולא אמרינן א"ס מאי דתפיס האי דידי' הוא וספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה ולא מהני אמתלא דחזי לי' רבנן הא עכ"פ טוען הנתפס ברי שסמך על אמתלא והתופס לא יוכל לטעון ברי שהודה רק שמא כי אי אפשר לו לידע מה שהי' בלבו ולפמ"ש פני יהושע במס' כתובת דף י"ב אף דקיי"ל כר' נחמן ור' יוחנן שם דברי ושמא ברי לאו עדיף היינו נגד חזקת ממון שיש למוחזק סיוע שמעלת התפיסה שתופס גם חזקת מרא קמא אבל היכא שאין לו רק מעלת התפיסה שאין לו חזקת מרא קמא וטוען שמא עדיף ברי של כנגדו והכא אף לפי צד של בעל אבעי' דלית לנתפס חזקת מרא קמא על פלגא דלא הוי אנן סהדי מ"מ גם לתופס אין לו חזקה ואין לו רק מעלת התפיסה יהי' נאמן התופס שלא הודה וסמך על האמתלא ומאי קמבעי' לש"ס כיון דבע"כ מיירי שטוען אמתלא דאי לא טען כתבתי לעיל אפי' לאידך צד דסמכינן על אמתלא לא טענינן עבורו כיון שלא יהי' לו היזק אם יברר האמתלא מוכח שלא סמך על אמתלא הלז דדרך אדם לברר טענותיו לזכות בכל מה דאפשר כדי שיצא זכאי בדינו וכיון שמיירי שטוען אפי' אי נימא דהוי ספק הודאה ומוציא מידי ספק מ"מ יהי' נאמן כיון שטוען ברי ומיהו ע"ז שתי תשובות בדבר חדא כמ"ש תוספת בכתובת דף י"ב ובכמה דוכתי לחלק לר' יהודא דסובר ברי ושמא ברי עדיף בין הוי לי' למידע ללא הוי לי' למידע כמו כן יש לומר לענין תופס לדידן וכ"כ בספר פני יהושע בנידון דידי' שם יע"ש ואפי' לדעת בעל התרומת בשער ל"ט חלק ג' שלית לי' סברת תוס' הלז (ומ"ש בס' פ"י שם שרמב"ם לית לי' חילוק הלז הוא טעות הדפוס שרמב"ם כתב כן לענין משאיל"מ שמחלקים הפוסקים בין הוי לי' למידע ללא הוי לי' למידע והוא זלה"ה לית לי' חילוק הלז כמ"ש בש"ך חושן משפט סימן ע"ב ואין מקום לרמב"ם לכתוב כן כי הוא סובר כר' נחמן אפי' בברי טוב ושמא גרוע לא מהני הברי רק צ"ל רמב"ן) מ"מ לק"מ דנלענ"ד מוכרח לומר דהא דסובר ר' הונא ור' יהודא ברי עדיף משמא נגד חזקת ממון ולר"נ ור' יוחנן ברי עדיף משמא נגד תופס שתופס מספק היינו היכי שאין לבית דין ספק בלא טענותיהם רך הספק הוא לבית דין ע"פי טענותיהם שאין יודעין מי אומר אמת בכה"ג אלים הברי משא"כ כשיש לבית דין ספק מכח דעת תורה שמסופקים אלים הספק ולא יוכל לטעון ברי נגד ספק שהוא מכח הדין שראוי להסתפק ספק כזה כמו הכא שיש לנו ספק בדין היכי ששתק בשעת תקיפה ולבסוף צווח אי הודה ולא סמך על אמתלא דחזי לי' רבנן או לא הודה וסמך על האמתלא אין יכול לטעון ברי שכוונתו הי' לסמוך על אמתלא כיון שהוא נגד ספק שיש לנו ספק כזה אלים טובא דע"פי דין תורה הוא ספק והוא אומר להיפוך וראי' ברורה לזה מהא דאיתא במס' ב"ב בדף קמ"ו ע"ב במתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהו אנן מתנתו מתנה ואם עמד חוזר דאזלינן בתר אומדנא ומבעי' לן בדף קמ"ח ע"ב הקדיש כל נכסיו הפקיר כל נכסיו חילק כל נכסיו לעניים אי הוי אומדנא ונשאר בתיקו יע"ש דקשה לן מה קמבעי' לן הא אפשר לשאול אותו אם יודה שכוונתו הי' אף אם יעמוד הודאתו עדיף מעדים ודוחק לומר דנ"מ בחב לאחרינא דסתמא קמבעי' הח"ס וגם הפוסקים סתמו כן לדינא ואם יאמר ברי שכוונתו הי' אם יעמוד יחזור ממתנתו כיון דיש לנו ספק בכוונתו ראוי שיועיל ברי שלו אף דהוא ברי גרוע ושמא טוב כי אי אפשר לידע כוונתו, מ"מ כיון דהוא מוחזק בנכסים כמ"ש בהגהות אשר"י ובטוש"ע חוטן משפט סימן רנ"א סעיף ג' ובש"ע יו"ד סימן רנ"ט ס"ק ד"ל בשם תשובת רשב"א (ואף דכתב ריב"ש הובא ברמ"א שם אפי' בתפס' עניים מ"מ אבעי' דש"ס הוא בכל גווני היכי שעדיין הנכסים ברשותו אי מהני להוציא דכן הוא מן הסתם וכן מבואר להמעיין שם) ומוכח בש"ס דכתובת דף י"ב ע"ב דברי גרוע בצירוף חזקה מהני להוציא ממון מחזקתו מכ"ש ברי גרוע בצירוף חזקת ממון דחזקת ממון אלים טובא דאי' שם בתירץ בתרא לכן סובר רבן גמליאל דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי להוציא הכתובה מבעלה אף דקיי"ל כר' נחמן דברי ושמא ברי לאו עדיף משום דיש לה חזקה המסייע דאוקי על חזקה שבתולה נולדה ואיתנסא לאחר אירוסין וברי דהתם הוא ברי גרוע כמ"ש תוס' ד"ה ור' הונא ואפ"ה מהני (ואין לומר כוונת הש"ס שם בצירוף מגו יע"ש) מכ"ש הכא דברי גרוע בצירוף חזקת ממון שיש לשכ"מ שראוי לומר שיועיל ומאי קמבעי' לש"ס ודוחק לומר דמיירי שמסופק עכשיו ואין יודע מה הי' בדעתו ועיין כיו"ב בתוס' במס' שבועות דף כ' ע"א בד"ה לישנא דכל כי האי הו"ל לפרושי ולא לסתומי ומסתימת לשון הש"ס ומפרשי קמאי זלה"ה משמע להדי' דאבעי' הוא בכל גווני אע"כ כמ"ש כיון שהספק הוא לנו ע"פי דעת תורה בכל שכ"מ העושין כן אי מתנחם לגמרי בכה"ג אינו נאמן נגד ספק שיש לנו על פי דעת תורה להכחיש הספק וה"ה אינו נאמן נגד ספק שיש לנו אם הודה או לא, וכן מוכח למסקנא דכתבו הפוסקים דהוי ספק ולא מפקינן מתופס ומסתימת דבריהם מבואר בכל גווני אף אי הנתפס טוען ברי שסמך על האמתלא ובע"כ צריך לומר כמ"ש כן נלענ"ד נכון, ואולם שוב ראיתי בש"ות תרומת הדשן סימן ר"ז שכתב בשם אור זרוע גבי בועל שפחתו שכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי יע"ש משמע היכי שמסופקים בכוונתו נאמן לברר הספק וצ"ע לדינא

פרט ה יבואר הוכחה שבע"כ הר"ן ומהרי"א דסוברים דשתיקה דהכא אף אי הוי הודאה לא הוי רק ספק הודאה בע"כ סוברים דספק ספיקא לא מהני להוציא ממון אפי' היכי שאין למוחזק בממון חזקת מרא קמא רק מעלת התפיסה. וגם יבואר אי שתיקה הוי כהודאה או כמחילה. ונ"מ טובא לדינא

ז יש לחקור לשיטת הר"ן ומוהרי"א זלה"ה הנ"ל דהנה בהאי דשתיקה כהודאה נאמר על ב' פנים א) יש לומר דהוי כהודאה שמודה שטענת חבירו אמת ב) שמוחל לחבירו וכעין שכתבו הראשונים זלה"ה בהא דקיי"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור כתבו רש"י ותוס' במס' ב"ק דף ל"ה ע"ב בד"ה לימא כיון דלא טענו שעורין מחל לו ומשמע להדי' בלשון הר"אש שהטעם כיון ששתק ולא תבעו שעורין מחל לו ור"אש כתב שם הטעם כיון ששתק ולא תבעו שעורין הודה לו שלא הלוה שעורין עיין תוס' סנהדרין דף ו' ע"א ד"ה צריכא וש"ך חושן משפט סימן פ"ח ס"ק י"ז וא"כ הכא אי נימא דשתיקה הוי כמחילה שמחל לחבירו הטלית ואינו רוצה לישבע לפי מה שבררנו בפרט ד' דמחילה בלב לא הוי מחילה רק היכי שיש הוכחה שמחל אבל ספק מחילה דלמא לא מחל וסמך על אמתלא לא מהני בלב ותוס' כתבו במס' כתובת דף ט' ע"ב ד"ה אי ונמשך אחריהם הב"ש בסימן נ"ג ובכמה דוכתי דמוציאין ממון ע"י ספק ספיקא והש"ך בספר תקפו כהן וכנסת הגדולה בסי' כ"ה הביאו דעת הרבה חולקים שאין מוציאין ממון ע"י ספק ספיקא דס"ס הוא מטעם רוב דספק א' משווי פלגא ופלגא והשני גורם שיהי' רוב ואין הולכין בממון אחר רוב, ובארתי בכללי ס"ס דנראה להמעיין אפי' להחולקים על תוס' דוקא נגד מוחזק ממש שיש לו חזקת מרא קמא מסייע לתפיסתו לא מהני להוציא ממון דחזקת ממון כהאי עדיף מרוב אבל היכי שאין לו חזקת מרא קמא המסייע רק מעלת התפיסה מהני ס"ס להוציא מתפיסתו כי אפי' רוב יש לומר דמהני בכה"ג ודלא כנראה מש"ך חושן משפט סוף סימן צ"א ומכ"ש לשיטת רשב"א סוף סימן ת"א שיש לומר שספק ספיקא עדיף מרוב וא"כ בנידון דידן מה קמבעי' לר' זירא כיון דלשיטת הר"ן אפי' לצד דאמרינן דאדויי אודי לי' הוי דק ספק הודאה דלמא סמך על אמתלא