שערי תורה חלק א מו

דמשמעות לשון הש"ס משמע דאבעי' דר' זירא הי' בסתם וסתמא דתלמודא מפלפל בכוונתו ומפרשן, ומאי מקשו אי דקא צווח דלמא הי' ר' זירא מסופק בדין זה גופא אי תפיסה מהני בספק שהי' מסופק אי תקפו כהן מוציאין מידו או אין מוציאין דשם פליגי אמוראים בזה:

ב) קשה לפי זה על הרמב"ם בפרק ה' מהלכו' בכורת הלכה ג' וש"ע יורה דעה סי' שט"ו שפסקו תקפו כהן אין מוציאין מידו וכן הוא דעת עוד כמה פוסקים כמ"ש הש"ך בס' תקפו כהן ובפרק ט' מהלכות טוען הלכה י"ב וכאן פסקו כל הפוסקים בפשיטות דוקא שתק ולבסוף צווח מהני תפיסתו אבל בצווח מעיקרא מוציאין אותו מידו ואמאי לא מהני תפיסה:

ג) קשה לי לפי מה שיבואר לקמן בפרט ג' דברי הר"ן הובא בספר שיטה מקובצת שם שפי' פי' חדש בש"ס לר' זירא ותוכן כוונתו דאבעי' הוא אי הוי אנן סהדי שמאי דתפיס כל אחד דידי' הוא יע"ש וכבר נתבאר ברמב"ן ור"אש בשמעתין וכל הפוסקי' בפשיטות דתפיסה מהני היכא דליכא חזקת מרא קמא וא"כ לפי זה דברי הש"ס סותרין זא"ז תוך כדי דיבור כיון דאמרינן אי דקא צווח מאי הוי לי' למיעבד בע"כ סובר דלא מהני תפיסה והטעם כיון שכל אחד תפוס על פלגא איכא אנן סהדי דהאי פלגא דידי' ויש לו חזקת מרא קמא על פלגא ולא מהני תפיסה בגד חזקת מרא קמא וא"כ היאך אפשר להסתפק אחר כך בשתק ולבסוף צווח אי הוי אנן סהדי ודוחק לומר דר"ן סובר דתפיסה לא מהני אפילו כשאינו נגד חזקת מרא קמא כי הוא נגד משמעות הש"ס ופוסקים וגם בר"ן גופא לא משמע כן להמעיין היטב (ועיין רמב"ן הובא בס' שיטה מקובצת שכתב שם וז"ל ואם תשאול למה אמרו תקפה אחד בפנינו מוציאין אותו מידו והלא אין זה מוחזק יותר מזה תשובתך הרי אמרו כיון דתפיס אנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' ומאי דתפיס האי דידי' וכל אחד ואחד מוחזק במחצה יותר מחבירו יע"ש):

ד) קשה לי אף אי נימא דפשיטא לש"ס תקפו כהן מוציאין מידו ולא מהני תפיסה מ"מ כיון שזה פשוט היכי דליכא חזקת מרא קמא מהני תפיסה וא"כ לשיטת הר"ן שאבעי' דר' זירא הוא אי הוי אנן סהדי הו"מ הש"ס לפירושי שאבעי' ר' זירא הוא אפי' בצווח מתחילה ועד סוף רק שמסופק ג"כ בזה אי הוי אנן סהדי שכל אחד מאי דתפיס דידי' ויש להנתפס חזקת מרא קמא על פלגא ולא מהני תפיסתו נגד חזקת מרא קמא כמו בתקפו כהן דמוציאין מידו או דלא הוי אנן סהדי ומהני תפיסתו כיון דליכא חזקת מרא קמא ומיהו קו' זו יש לישב דהנה בתקפו בפני עדים מצינו ג' שיטות:

א) נמוקי יוסף והמגיד משנה בפרק י"ב מטוען הלכה י"ג כתבו דאם לא צווח מתחילה אדויי' אודי לי' דכיון דלא חזי לי' רבנן לא הי' לו לשתוק ומוכח שהודה:

ב) שיטת הרשב"א דבכה"ג אפי' שתק מתחילה ועד סוף לא הוי הודאה כלל דלא עביד אינש דמגלי טענותי' חוץ לבית דין וכ"כ בטור סימן קל"ח:

ג) הש"ך בס' קל"ח ס"ק ו' דדינו כאילו הוי בפני ב"ד ובע"כ מאי דאיתא בש"ס הא קא חזי לי' רבנן לאו דוקא רבנן ה"ה עדים וכמ"ש בב"ח שם (ועיין בס' א"ות שם) וא"כ לשיטת הרשב"א ונ"י האיבעי' הוא בתקפה בפני ב"ד לק"מ קו' הנ"ל ומוכח כאחד משיטות הללו ושפיר הוכיח התלמודא דבע"כ איבעי' דר' זירא הוא בכה"ג דאל"כ למה מבעי' דוקא בתקפה בפנינו הא הו"מ למיבעי גם בתקפה בפני עדים אע"כ דאיבעי' היא בשתק ולבסוף צווח דלא שייך בעדים כאחד משיטות הנ"ל אבל לשיטת הש"ך דגם אבעי' דשתק ולבסוף צווח מ"ש בפנינו לאו דוקא וה"ה בפני עדים הדק"ל אע"כ כפוסקי' הנ"ל ובזה מיושב קו' א' הנ"ל דא"א לפרש האיבעי' אי תפיסה מהני נגד חזקת מרא קמא דהא הוי מצי למבעי' אפי' בפני עדים אבל קו' הנ"ל על רמב"ם ור"ן קשה ותו דמלשון הש"ס משמע דעדיין לא נחית לפלפול אי ת"כ מוציאין מידו או אין מוציאין מידו ולולי דבריהם נראה לומר דוקא בספק בכור דלולי טענותיהם ראוי להסתפק בכה"ג אלים הספק ונחלקו אי ת"כ מוציאין מידו או אין מוציאין מידו אבל היכי שהספק בא לנו רק ע"פי טענותיהם לכ"ע מוציאין מידו ולא מהני תפיסה נגד חזקת מרא קמא וכעין שמחלקים תוס' בב"ק דף ל"ה ע"ב ד"ה זאת ובכמה דוכתי' אליבא דבסומכס היכי שבא להוציא כמו כן הוא לרבנן עכ"פ היכי דתפיס וא"ש שיטות רמב"ם ור"ן והמעיין היטב בכללי תפיסה יראה סעד לדברינו וא"ש שיטת הפוסקים הנ"ל ואין כאן מקומו ויבואר באי"ה בכללי תפיסה ושיטת רמב"ן ונ"י וצ"ע

פרט ג יבואר ספק היכי דתפיסי בגוף הבגד ותקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח וגם יבואר אי שתיקה דהכא הוי ודאי הודאה או ספק הודאה

ד יש לחקור דהנה אי' בדף ז' ע"א תני ר' תחליפא בר מערבא קמי' דר' אבוהו מנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ומתני' דקתני דפלגי מוקי ר' פפא דתפיסי בכרכשתא וא"כ יש לברר היכי דתפיסי בגוף הטלית וקודם שחלקו ונשבעו תקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח היאך לידיינא דיינא להאי דינא די"ל אבעי' דר' זירא הוא רק על מתני' דמיירי דתפיסי בכרכשתא וטעמא דמילתא נראה לענ"ד דיש להבין אמאי לא בעי ר' זירא האבעי' היכי שהטלית ביד אחד לבדו ובא לבית דין והשני תפס ממנו ושתק ולבסוף צווח דרש"י ונמוקי יוסף וכל מפרשים פירשו שר' זירא קאי על מתני' וכבר העיר בזה בחידושי פני יהושע ובימיו לא נדפס ספר שיטה מקובצת שכבר הרגיש בזה רבינו הגדול מוהר"י אבוהב זלה"ה הובא שם דף ח"י ע"ד שכתב וז"ל פירש"י הוציאה מיד חבירו בחזקה כו' אמר זה לפי שמפשט הלכה נראה ששואל כך אם הי' אדם אחד הולך וטלית בידו ובא א' ותקפה כולה או חצי' וכל הלכה נוכל לפרש בזה הפירוש ונשמר רש"י מזה לפי שיש לנו כלל בתלמוד אין ספק מוציא מידי וודאי וא"כ מי שהי' טלית בידו קודם הוא ודאי וא"כ היאך יבוא זה שבא לתקוף מיד חבירו שהוא ספק ויוציא טלית מיד המוחזק לזה פי' רש"י שמתחילה הי' שניהם אדוקים בה ובאו לבית דין אדוקים ובעוד שהי' לפנינו תקפה אחד והוציאה מיד חבירו מה תאמר לפירש"י יש כאן ספק מוציא מידי ודאי שמצד השני משאלותינו שאנו אומרים או דלמא כיון דצווח אגלי מילתא למפרע כו' מזה הצד הוא ספק לנו ועל כל זה אע"פי שהוא ספק אנו דנין שבשביל זה הטעם נוציא עכשיו הטלית מיד המוחזק בו והוא משתקפה עכשיו בפנינו וא"כ נראה שספק מוציא מידי ודאי לזה נתרץ אחד מב' תירוצים חדא שכיון שאנו רואין ששניהם אדוקין הדין נותן שלא נאמינהו לזה שאומר אדויי אודי לי' אלא שנאמר דהא דצווח אגמ"ל כו', שני זאת הטענה שאנו אומרים הא קא חזו לי' רבנן היא אמיתות ובשביל זה שתק יע"ש ולכאורה דבריו מחוסרין הבנה דכפי שכתב הר"אש בשמעתין וז"ל מדשתיק ודאי אדויי אודי לי' יע"ש וכ"כ בנמוקי יוסף וכן משמעות לשון הש"ס כמו בשותק מתחילה ועד סוף הוי ודאי הודאה ה"ה בשתק ולבסוף צווח לצד איבעי' שאמרינן שהודה לו הוי ודאי הודאה וא"כ מה בכך שראשון הי' ודאי מ"מ ודאי הודאה מפקיע מידי ודאי חזקה דהא הודאתו עדיף אפי' מעדים היכי דהוא ודאי הודאה וא"כ שפיר הוי מצי למיבעי האבעי' אפי' היכי שהוא ביד אחד דהא לצד דהוי ודאי הודאה מפקיע מידי חזקת מרא קמא של אידך שהי' לו בטלית ותו קשה לדבריו כמו היכי שאחד מוחזק בכל הטלית יש לו חזקה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו ה"ה כששניהם אוחזין הוא בחזקת שניהם ויש לכל אחד חזקה על מחצה כדאי' בדף ג' דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי כו' ועיין תוס' במס' ב"מ דף ב' ע"א ד"ה יחלוקו וא"כ אמאי אתי ספק ומוציא מדי ודאי ואיך יכול לתפוס זה כל הטלית ובע"כ צ"ל כמ"ש הר"אש דהאבעי' הוא דלמא הוי ודאי הודאה וא"כ הדק"ל ואולם נראה דאזיל בשיטת הר"ן דנייד מפירוש הר"אש ונמוקי יוסף שכתב שם בשיטה מקובצת דף י"ז ע"א וז"ל לא צריכא דאישתק נראה לי דאבעי' הכי מפרשה דודאי פשיטא לן היכי דאישתק ולבסוף צווח איכא למיתלי בהודאה ואיכא למימר דלאו הודאה הוי כיון דלבסוף צווח אלא דהכי קמבעי' לן מי אמרינן טלית זה בתחילה בספק הי' עומדת שלא היינו יודעין של מי הוא וכיון שכן אף ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דצווח ואיכא למימר האי דאישתק לאו משום הודאה הוא אין תולין לומר שמא הודה לפי שטלית זה אף מתחילה לא הי' מוטלת בספק דאנן סהדי מאי דתפיס האי דידי' הוא ומאי דתפיס האי דידי' הוא וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי ודאי ואם תרצה תפרש או דלמא כיון דצווח כו' הכי קאמרינן שאפילו אם נאמר שטלית זה בספק הי' מונחת בתחילה אין מעמידין אותו בחזקת זה שתקפה משום דליכא לספוקי בהודאה כלל וכיון שטלית זו בספק הי' עומדת מתחילה