שערי תורה חלק א מה

טעות ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בתר רובא דאינשי דלרדיא זבני דבממון לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה וקיי"ל כשמואל כדאיתא בטור שלחן ערוך ח"מ סי' רל"ב סעי' כ"ג וכיון שהמוכר מוחזק בממון שקיבל מן לוקח אין מוציאין והתם כתבו תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"א ד"ה ואיכא שאין המוכר יכול לומר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסותא דאדרבה הלוקח יכול לומר אתה הטעתני קים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא יע"ש ועיין תוס' במס' בכורות דף כ' ע"א ד"ה ור' יהושע הרי אף שהמוחזק אין יכול לברר טענתו ולומר ברי שהענין הוא ממיעוט טענינן עבורו לסייע למוחזק וא"כ ה"ה במאי דקיי"ל שלוה המוחזק בממון כשכופר אח"כ בהלואה לא טענינן עבורו השטאה אמאי לא טענינן עבורו דאולי הוא ממיעוט שאין מודים בהודאה גמורה רק בדרך השטאה אמר כן ואין לומר שאני הכא כיון דיודע בעצמו האמת אם השטה הוי לי' לטעון דמן הסתם אדם טוען לטובתו כל מה שיוכל לטעון ולפרש טענתו כדי שיצא זכאי בדין וכיון שלא טען מוכח מזה גופא שלא הודה בדרך השטאה דא"כ גם בטענת המבעה נימא כן כיון שלא טען כן מוכח שפרוש מן הרוב והודה בעצמו שלא הי' כוונתו לאותו אמתלא רק שעכשיו חוזר מהודאתו וא"כ קשה לשמואל מברייתא דאי' במס' סנהדרין דאם לא טען משטה לא טענינן לי' ועיין שפתי כהן חשן משפט סימן פ"א סע"ק י' ובשלמא לרב לק"מ לפמ"ש תוספת שם דרב מודה היכי שהמוחזק יכול לומר קים לי בנפשאי שאני מן המעוט שמודים בדרך השטאה אבל אם לא טען לא טענינן ליה דבעינן דוקא טענת קים לי שיטעון המוחזק אבל לשמואל קשה ואולם לרמב"ם וסיעתו המובא במחבר סימן פ"א ושפתי כהן ס"ק נ"א דאף טענת השבעה לא טענינן לי' א"ש די"ל מטעם הנ"ל כיון שלא טען האמתלא מוכח שלא הי' לו אמתלא זו אבל לפוסקי' שטוענים השבעה ולא טענינן עבורו השטאה בע"כ הטעם משום דהשטאה לא שכיח כמ"ש מרדכי כן להדיא וגם מטעם הוכחה נסתר כיון שטענינן השבעה הדק"ל ויש לדחות המעיין אבל הוא דוחק

איבראי יש להבין על הפוסקים וש"ע שכתבו בבריא שהודה ומת טענינן עבור היורשי' טענת השטאה כדאי' בש"ע סי' פ"א סעי' ג' הא הוא מילתא דלא שכיח ולא טענינן ליתמי עיין ש"ך שם ס"ק ז' והא לשיטתם דסוברים היכי שחי ולא טען לא טענינן להו בע"כ הטעם משום דלא שכיח ועיין בש"ע סי' ק"ח סעיף ד' שמביא בסתם דעת פוסקים דלא טענינן עבור יתמי נאנסו משום דלא שכיח ודעת החולקים כתב בלשון יש אומרים (ועיין ש"ך שם ס"ק ה' ובירושלמי במס' כתובת בריש פרק ב' בקרבן העדה בד"ה לא חשו ובש"ך סימן ס"ט ס"ק כ"ו) ובהאי דינא דטענינן עבורם ליכא מחלוקת דכן מוכח בש"ס דב"ב דף קע"ה כמ"ש תוס' סנהדרין דף כ"ט ע"ב ד"ה כך ולפמ"ש הש"ך בסימן פ"א ס"ק נ"א להשוות דעת הפוסקים דיש חילוק אם טוען התובע ואמר הרי הודית לי בפני העדים צריך שישיב לו טענת השטאה או השבעה אבל היכי שאינו טענו שהודה דק שטענו ואמר אתה חייב לי מנה ומשיב אין לך בידי כלום ואומרים לו ב"ד אם יש לך עדים ומביא עדים ואומרים הוא אמר לנו שהוא חייב אינו כלום ואין צריך שיטעון משטה או השבעה שהרי התובע עצמו אינו שואלו הרי הודית לי בפני עדים ואין הבית דין צריכין לשאלו יותר ממה ששואל התובע א"ש די"ל השטאה והשבעה שוין דהם טענות דשכיחי ורגילין בני אדם בכך ולכך טענינן עבור יתומים רק כשהוא חי וטוען התובע צריך להשיב על טענתו מצד שמחויב לברר דבריו כשתובע תבעו וא"כ יש לומר ה"ה בנידון דידן כשתקפה אחד בפנינו דלא הוי כהודאה לצד חלק האבעי' דהוי אמתלא דסבר חזי' לי' רבנן אם כשצווח אחר כך ואינו אומר אמתלא אזי אם התובע טוען הלא הודית לי בשתיקותיך בעינן שיטעון אותו אמתלא ואם לא טעין אין צריך לברר האמתלא וטענינן עבורו אך לשיטת המרדכי שכתב בשם מהר"ם הנ"ל הטעם דלא טענינן השטאה משום דמילתא דלא שכיח קשה קו' הנ"ל וגם דברי הש"ך תמוהין וכמ"ש באורים ותומים בסימן פ"א ס"ק כ"ט וא"כ צ"ע:

ולולא דמסתפינא נראה לחלק דהיכא שטוען בטענה שיש לומר שעשה שלא להשביע שאינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר בכה"ג שלא טען טענינן עבורו והטעם דליכא הוכחה ממה שלא טען דאנן אמרינן שהוא רוצה על להבא שלא יחזיקו אותו בעשיר ורוצה לעשות עוד ענינים כאלו שלא להחזיקו בעשיר ומתיירא מעין הרע כמ"ש רש"י בסנהדרין דף כ"ז ע"ב ד"ה אדם ואם יטעון עכשיו בב"ד שעשה כן שלא להשביע יהיה קלא למלתא כיון שאומר כן בפני ב"ד ומלתא דנעשה באפי' תלתא אית לי' קלא אזי לא יוכל אחר כך להחזיק א"ע בעני כי יתוודע להעולם שמערים לכן בכיון לא רצה לגלות ערמתו משא"כ טענת השטאה שאינו מזיק לו אם יטעון בפני ב"ד אותו אמתלא כי לא יהי' לו היזק אם לא ישטה אח"כ בבריות איכא הוכחה ברורה שהודה שלא הי' לו אמתלא הלז מדלא טען בפירוש אמתלא דמן הסתם דרך אדם לטעון לטובתו כל מה שיוכל כדי לייפות טענותיו שיאמינו בית דין דבריו שיצא זכאי בב"ד וכיון שלא טען כן מוכח מזה גופא שלא הי' בדרך השטאה (וקצת ראיה לזה ממ"ש הרב המגיד בפרק ט"ז מטוען הלכה ד' שכתב אבל אם לא טען רגלים לדבר ואין טוענין לו יע"ש ר"ל כיון שלא טען יש רגלים לדבר שאמתלא שקר כיון דדרך לטעון וא"כ הכא באמתלא דחזי לי' רבנן שלא יצמיח לו ריעותא אם יודה באמתלא בעינן שיטעון אמתלא הלז ואם לא טען לא טענינן עבורו ואולם קשה לחילוק הלז להמעיין בהגהות אשר"י במס' ב"מ דף ל"ז שציין דבריו על דברי ר' מתנא נראה שהבין שר' מתנא מודה היכי שמוציא אמתלא בפיו לא הוי כהודאה רק שנחלקו היכי שלא טען לר' מתנא לא טענינן ולר' יהודה טענינן עבורו האמתלא והא התם לא יצמיח לו ריעותא על להבא כשיהי' מפרסם האמתלא, ואי אפשר לומר סברא הנ"ל רק להר"אש שהביא בשם ריצב"א בגיטין דף כ"ד ע"ב שמוכח להדי' שהבין לר' יהודא בעינן שיטעון אמתלא ובע"כ לר"מ לא מהני כשטען וא"כ מיני' לנ"ד נראה דתלי' במחלוקת פי' הסוגי' דב"מ דף ל"ז לשיטת הר"אש לר"י היכי דיש לו אמתלא על שתיקתו בעינן שיטעון כיון שלא יזיק לו מה שיטעון ה"ה אבל להגהות אשר"י וכ"מ בהגהות מרדכי שם אזי אפשר לומר באמת נחלקו בזה ר' יהודה ור' מתנא לר' מתנא בעינן שיטעון דאם לא טען יש הוכחה שהודה שלא היה לו אמתלא כיון שלא יצמיח לו ריעותא כשיהיה מפרסם האמתלא ולר' יהודה טענינן עבורו האמתלא אף שלא יהי' לו ריעותא כשיהי' מפרסם האמתלא וא"כ בנ"ד תלי' במחלוקת ר' יהודה ור' מתנא ולקמן יבואר בפרט י"ד כמאן קיי"ל שם ולכאורה יש להוכיח בכידון דידן באמתלא דחזי לי' רבנן טענינן עבורו דאל"כ קשה על ר' נחמן היאך פשיט מברייתא דתקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צווח הודה ולא אמרינן אמתלא דקא חזי לי' רבנן דלמא מיירי הברייתא שלא טען אמתלא וקמ"ל דלא טענינן עבורו ולא הוי פשיטא דגם בסנהדרין דף כ"ט אי' בבריית' דאם לא טען משטה לא טענינן משום לכמה פוסקים טענינן אמתלא דהשבעה כמו שאמר ר' נחמן אדם עשוי שלא להשביע כפי הבנת הרבה פוסקים א"כ חזינן דיש אמתלאות שטענינן עבורו קמ"ל ברייתא חידוש זה דוקא אמתלא שיוכל להיות שיהיו לו היזק כשיפרסם טענינן אבל אמתלא דהכא לא טענינן ודוחק לומר דזהו נשמע מברייתא דסנהדרין דהא מוכח מכח אבעי' דר' זירא דלאו כל אמתלאות שוין דהא ע"ז קמבעי' ולא פשיט ממה שמועיל בעלמא אמתלא (ועיין ש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק נ"ו וסי' פ"ח ס"ק ט"ז) וא"כ שפיר קמ"ל דבאמתלא דקחזי לי' רבנן צריך למיטען מיהו יש לדחות להמעיין וצ"ע

פרט ב יבואר פירש הש"ס אי דקא צווח מאי הוי ליה למיעבד ויבואר היכי דלא נולד ספק לבית דין רק על פי טענותיהם י"ל לכ"ע לא מהני תפיסה נגד חזקת מרא קמא ותמיה על רמב"ן ונמוקי יוסף

ג שם בש"ס היכי דמי אי דשתיק אדויי אודי לי' ואי דקא צווח מאי הוי לי' למיעבד ראיתי בנמוקי יוסף ובשיטה מקובצת שכתבו בשם רמב"ן וז"ל ומשמע משמעתין דווקא שתק ולבסוף צווח הא צווח מעיקרא מוציאין אותו מידו דמאי דתפיס האי דידי' הוא והכי כמי משמע מהאי דתנן ספק בכורת כו' דמוקמינן דאם תקף כהן בהמה שהוא ספק בכור מבית ישראל מוציאין מידו שמעינן מיני' דכל ספק ממון דקיי"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע אם תקפו תובע בפנינו או בפני עדים מפקינן מיני דאוקי ממונא בחזקת מארי' ותקיפה בכה"ג לא מהני יע"ש ועיין בהגהות מיימוני בפרק ט' מהלכו' טוען ס"ק ל' נתבאר מלשונם שהבינו מאי דאמרינן אי דקא צווח מאי הוי לי' למעבד תלי' בדין תקפו כהן אי מוציאין ואי אין מוציאין מהני תפיסתו אף דצווח מעיקרא ולא זכיתי להבין דעת הקדושים אשר בארץ חיים המה: א) קשה לי