שערי תורה חלק א מג

כב"ש, א"כ ליכא חזקת חיוב שאי אפשר לומר שהלוה נתחייב ודאי חיטין או שעורין דהא על שעורין נאמן המלוה יותר מעדים שלא הלוה, ועל החיטין אין למלוה עדים והלוה מכחיש שלא חייב כלל חיטין, ואף שהודאת הלוה על שעורין הוי גם כן כעדים מ"מ כיון דהודאת כל אחד לחובתו מכחיש זא"ז הוי כשני כיתי עדים המכחישין זא"ז שמסלק עדותן כאילו לא העידו כלל והוא כמו שהי' קידם שנולד הספק שהי' מוחזק ממש, ולא מהני מה שעדים מסייעין ללוה, דהא אם כת אחת מכחשת למאה כיתות כיון דתרי כמאה הדין שמסלקין עדותן כמאן דליתא ונשאר הדבר כמו שהי' מקדם שהלוה פטור ולכן אף שעדים מסייעין ללוה שחייב שעורין והודאת הלוה לחובתו הוי ג"כ כעדים, ומ"מ כיון שהודאת המלוה לחובתו הוי ג"כ כעדים והו' מכחיש ללוה וגם לעדים אמרינן סליק דברי המלוה ולוה והעדים המכחישים שים זא"ז כמאן דליתא וממילא פטור מלשלם דהא אין אנו יודעין כלל והוא בחזקת המוחזק בממון דכיון שהכרח לסלק דברי כולן ליכא חזקת חיוב ואוקי הדבר כמו שהי' קודם שנולד הספק שפטור מלשלם משא"כ היכי שעדים אין יודעין אי חיטין או שעורין נראה גם בעדים יש לפנינו שלשה כיתות שתי כתות עדים מכחישים זא"ז וכת אחת אין מכחישים ואומרים דבר שאין מכחיש לשתי כיתות אזי מסלקינן דברי שני כיתות המכחישין זא"ז כיון שאין אנו יודעים האמת עם מי ונשאר כת שאינה מכחשת בתקפו. וא"כ ה"ה אף שמלו' ולוה מכחישין זא"ז מסלקינן כח העדות שלהם מה שהאמינה תורה להם ואין להם נאמנות כלל וכאילו לא אמרו כלל ונשארו רק דברי עדים שאמרו שלוה ואין יודעין אם חיטין או שעורין ועל דבר זה לא מכחישים המלו' ולא הלוה, ממילא מחויב לשלם הפחות דהו' שעורין דהא אם לא אמרו כלל, והי' מביא המלוה עדים שאומרים כן חייב לשלם הפחות היכי דטוען ספק ע"פי עדים וזהו ברור בעיני והמעיין בש"ך יראה שיש לכיון כן בכוונתו ושפתי כהן ישמרו דעת וגו'

פרט ז יבואר דעת הפוסקים היכי דנתבע עומד בהודאתו אי חייב לשלם שעורין לטעם הודאה או מחילה

טו דעת רבינו ירוחם הובא בדרכי משה סי' פ"ח ס"ק ח' בהג"ה, אפילו לר"אש דסובר הטעם דפטור משעורין משום הודאה מ"מ אם הנתבע עומד בדיבורו ואמר שחייב לו שעורין צריך לשלם לו וד"מ השיג עליו וסובר דפטור דהוי כמחל לו התובע כמ"ש בסי' ע"ה סעי' י"א, וכן הוא בהגהות רמ"א סעי' י"ב וכפי הבנה פשוט' נחלקו בכוונת ר"אש רמ"א סובר כמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ג דרש"י ור"אש שוין בטעמם מדלא תבע שעורין הודה לו וממילא הוי מחיל, אבל רי"ו סובר כמ"ש הש"ך בס"ק י"ז דטעמא דר"אש לא הוי משום מחילה דאי הוי משום מחילה אפילו לא הי' שתי הלואות בבת אחת נמי, ולא דמי לדלעיל בסי' ע"ה דכיון שאומר בפירוש אני חייב לך הוי לי' להשיב אל לבו ולדקדק ומדלא דקדק והשיב אינך חייב לי פטור אפי' לצאת ידי שמים משא"כ הכא ולכן אם יודע הנתבע שחייב לו שעורין חייב לשלם לו וגזלן הוא אם אינו משלם לו רק הבית דין אין יכולין להוציא מידו שהרי יכולין לומר כבר הודה מאינו חייב לו שעורין יע"ש. וראיתי בספר אורים ותומים בסי' פ"ח ס"ק ז' שתמה על סברת הש"ך בכוונת רבינו ירוחם וכתב וז"ל דבריו בלתי מובנים בממ"נ אם אנו אומרים דלא הוי הודאה מחילה למה לא יכופו בית דין לשלם הרי הודו דחייב לו שעורין ואיך ינצל משום דהודה דאינו חייב הלא אתה יודע דשקר אומר ובשטות ידבר ואתה יודע ואומר בב"ד כדבריך אז כן עתה ואם הוא חשיב ליטול תמורת שעורין חיטין, מ"מ אתה יודע דחייב לו שעורין ובמה תפטר אם לא דיטעון הואיל והודה מחל לי והוא הדבר הנרצה דאף בהודאה ברור מחילה, ולפי זה אף מגזל הנתבע פטור דאין לאחר מחילה כלום, ולא ידעתי הבדל בין בית דין לבינו בין עצמו יע"ש שהשיג על הש"ך, ולענ"ד דברי הש"ך פשוטין וברורין, דכל יסודו הוא לשיטת רמב"ן ובע"הת המבואר לעיל בפרט ה' לכן פטור הלוה לשלם שעורין, כיון דהודאת הלוה כעדים וכמו כן הודאת המלוה כעדים, ויש להם ספק האמת עם מי אין מוציאין ממון מספק מן המוחזק דאזלינן בתר חזקת ממון של הלוה דהוי כשני כיתות עדים המכחישין זא"ז מאין מוציאין ממון, והרמב"ם כתב בפרק ח' מיסודי התורה וז"ל הא למה הדבר הזה דומה לעדים שהעידו על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן, אלא יודע בוודאי שהן עידי שקר עכ"ל נשמע אף דבית דין מחויבין לפסוק כמו שאמרו עדים מ"מ מאחר דנוגע רק לבעל דבר והו' יודע בעצמו ששקר אמרו העדים מחויב לעשות כמו שיודע בעצמו, ועמ"ש בספר תבואות שור בספרו בכור שור במס' יבמות דף פ"ז ע"ב, א"כ פשיט היכי שעדים אומרים על דבר שמותר ובעל דבר יודע בעצמו שאסור הדבר אף שאין הב"ד יכולין לכופו מ"מ הבעל דבר בעצמו מוזהר דנגדו הוי דבר ברור כיון שראה בעיניו, ומהאי טעמא כתבו הפוסקים הובא בי"ד סי' א' סעי' י"ב דאמרינן שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים ובארתי לקמן בכלל שוי' אנפשי' ח"דא בשם כמה פוסקים שמחויב לצאת ידי שמים, וא"כ דברי הש"ך ברורין כיון דאיסור גזל הוא כמו כל איסורין כמו באיסורין היכי דיודע בעצמו שעדים שמעידים על דבר שמותר אומרין שקר, אף שאין הב"ד יכולין לכופו כיון דב"ד אין יודעין האמת מחייבין לסמוך על עדים דיותר מסתבר שהאמת עם עדים מ"מ האיסור חל עליו, לגבי עצמו שיודע דבר ברור שאומרים שקר, ה"ה לענין איסור גזל ולכן כיון שהודאת המלוה ולוה מכחישים זא"ז ועל חיטין אין המלוה נאמן לזכותו (ועיין מ"ש בש"ות המיוחסת לרמב"ן סי' קי"ז בשם ירושלמי) אך לחובתו נאמן כעדים, וה"ה הלוה נאמן לחובתו כעדים וסוברים הר"אש ורבינו ירוחם דהודאה לאו מטעם מחילה רק כמ"ש רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב דאתי' מכי הוא זה דהתורה האמינתו כעדים כמ"ש בכלל א' פרט א' והוי כשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז:

ולכן אי אפשר לבית דין לפסוק וליתן למלוה שעורין דהא נאמן לחובתו, ועל החיטין מוכחש דאינו נאמן לזכותו, וכיון דהוי ספק השקול אין לבית דין להוציא ממון כי אם בדבר הברור, אבל הלוה בעצמו שיודע שחייב שעורין ועומד בדיבורו מחויב ליתן לו דהא אפילו אם עדים מעידין שלא מגיע לו שעורין מ"מ כיון דיודע בעצמו שחייב שעורין עובר על לאו דגזל דיודע ששקר אמרו, לכך מיקרי גזלן אם אין נותן לו, ומלוה רשאי ליקח דהא לפי דבריו שמגיע לו חיטין הוי בכלל מאתים מנה, אבל אין ביד ב"ד לכופו דהא הם מחויבים לילך בתר עדות העדים והוי כשני כיתי עדים המכחישין זא"ז כיון שגם הודאת מלוה לחובתו הוא כעדים כמו הודאת הלוה לחובתו דהוא ספק לבית דין, אבל הלוה לגבי עצמו נאמן יותר מעדים וזהו ברור

כלל ג יבואר אימת הוי שחיקה כהודאה ובו יד פרטים

פרט א יבואד דין שתיקה כהודאה היכי ששותק בפני בית דין כשתפס חבירו ממנו בפני בית דין כשתפס חבירו ממנו בפני בית דין אי הוי אמתלא דקסבר הא חזי לי' רבנן וביאור שיטות הראשונים ז"ל בסוגי' דב"מ דף ו' ע"א וחקירה אי טענינן עבורו אמתלא הלז

א גרסינן במס' בבא מציעא דף ו' ע"א בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דקא שתיק אדויי אודי לי' ואי דקא צווח מאי הוי לי למיעבד לא צריכא דשתק מעיקרא והדר צווח מאי מדשתיק אדויי אודי לי' או דלמא כיון דקא צווח השתא אגלי מילתא למפרע דהאי דשתיק מעיקרא קסבר הא קא חזי לי' רבנן ובפירושא דהך מלתא מצינו בראשונים זלה"ה שלשה שיטות

שיטה א הנמוקי יוסף ורשב"א הובא בספר שיטה מקובצת כתבו וז"ל אי דשתק פי' בפני ב"ד ולבתר דנפק צווח כיון ששתק כל זמן שהי' בפני ב"ד אדויי אודי לי' דאי לא אמאי לא צווח אי משום דחזי לי' רבנן כיון דשתקו רבנן הו"ל ליצווח ואסיקנא דשתק קצת והדר צווח קודם שיצא מבית דין והאי דקא שתיק סבר הא קא חזי לי' רבנן וכיון דחזי דלא עבדי לי' דינא צווח יע"ש וכ"כ הרב המגיד בפרק ט' מהלכות טוען הלכה י"ג