שערי תורה חלק א לז

ר ג ס"חי ובמס' ב"ב דף קמ"ב נחלקו לר' נחמן קנה מחצה ולר' המנונא לא קנה כלום ולרב ששת קנה הכל, וא"כ בנ"ד בסילוק בדבר שלא בא לעולם בדבר שיש לו זכות מן התורה עם דבר שבא לעולם וברשותו בבת אחת תלי' במחלוקת הנ"ל וקשה לדידן דקיי"ל קנה מחצה וכן לר' המנונא אמאי פטור משעורין דהא הוא הלכה פסוקה כחכמים ולחד תי' של תוס' אפילו לרבן גמליאל פטור הא הסילוק לא מהני, ובשלמא לפוסקי' הסוברים הטעם דפטור משעורין מדטען חיטין ולא שעורין מחל לו על שעורין, אבל לא הודה המלוה דבאמת הי' חייב לו שעורין א"ש דמועיל מחילה דהוי דבר שבא לעולם וברשותו כיון שהי' חייב לו דאפילו חוב שלא הגיע זמן פרעון אם מחל המלוה מהני דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שכבר נעשה השעבוד כמ"ש בש"ות מוהר"י קולן זלה"ה שורש פ"ט הובא בספר שערי המלך בפרק כ"ב מהלכות מכירה הלכה ט', אבל לפי תוס' שכתבו טעמא דהודאה ומחילה וביאורו הסמ"ע וסייעתו כוונתם דממילא הוי מחילה והיינו סילוק כמו שכתבתי לעיל קשה היאך יכול לסלק לשיטת תוס' כיון דהוי דבר שלא בא לעולם

ולכאורה עלה בדעתי לומר דהנה המעיין יראה מיש קצת שינוי לשון בין רש"י לתוס', דרש"י כתב וז"ל דהא אמר לי' תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי אחיל גבך יע"ש מורה להדי' שעיקר הטעם משום הודאה דכתב לאו שעורין יהבי לך ותוס' כתבו בד"ה לימא וז"ל דסברא דהוא פטור דכיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו יע"ש, וא"כ יש לומר לולי דברי סמ"ע וסיעתו שאין כוונתם לומר שהודה שמעולם לא הי' חייב לו שעורין כי לא נתן לו וממילא הוי מחילה, דא"כ לא יוצדק כל כך לשון מחילה רק לשון סילוק, רק יש לומר כוונתם דאנן אמרינן שהודה שלעת עתה אינו חייב לו שעורין כי מ מוחל לו החיוב, וזהו גופא הוא הודאה שמודה שמחל לו ושפיר מהני מחילה דהא גם לפי דברי המלוה הי' חייב לו שעורין והוי דבר שבא לעולם וברשותו ומחילה אין צריכה קנין אבל אכתי קשה כיון דחיוב ודאי וכמש"ל ופטור ספק דאיכא ספק אם הודה שלא חייב כלל וממילא הוי סילוק או הודה שמחל לו והלוה אין יכול לידע כוונתו, כי אף דמוכח מטענתו חיטין שמחל על השעורין לא מוכח אי מחל על החיוב אשר יתחייב א"ע הלוה אי מחל על החיוב שכבר הי' חייב הלוה דזה לא מוכח מלשונו ואין ספק מוציא מידי ודאי כי אולי הודה שלא חייב כלל שעורין ולא מהני הסילוק, ותו כיון דבעינן מוכח לכל כוונתו והא לא מוכח לכל באיזה אופן הודה, ואף אי הודה באופן המועיל לא מהני דהוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל שהודה באופן המועיל על פי דין תורה, מיהו לפי' רש"ל לק"מ דהא לא מתחיל המחילה רק לאחר שחזר ואמר התובע שמגיע לו רק חיטין וכבר אמר הנתבע שעורין ובא לעולם החיוב אך תוס' בע"כ לא ס"ל כרש"ל כמ"ש בפרט הקדום וא"כ תוס' לשיטתם קמה הקו' הנ"ל ודוק היטב כי הוא קו' נכונה להמבין והמעיין היטב, והוא דבר שראוי' לעמוד עליו

ח אמנם כד דייקינן יש ליישב קו' זו דאיתא במס' ב"ב דף מ"א ע"א ר' ענן שקיל בידקא בארעא אזיל הדר גודא בארעא דחברי' אתא לקמי' דר' נחמן אמר לי' והא אחזקי' לי' א"ל כמאן כר' יהודא ור' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הלכתא כוותייהו, א"ל והא אחיל דאתי וסייע גודא בהדאי פי' רשב"ם וז"ל והא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע דיש לי עדים שראו שהי' מסייע לי לבנות הכותל וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי יע"ש אמר לי' מחילה בטעות הוא אנת גופא אי הוי ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוי ידעת הוא גם לא הוי ידע יע"ש נתבאר לילי הטעם דמחילה בטעות הי' נקנה ע"י שתיקתו כיון שהי' מסייע לו לבנות הוי כהקנה לו באופן המועיל ונ"מ לדינא כמ"ש בטור ח"מ סי' קמ"ב בשם רבינו יונה אם המסייע מודה שידע שהכניס שכנגדו בשלו הוי חזקה, אע"פ שלא ידע הבונה וכן קיי"ל בש"ע שם סעי' ב' וכמ"ש בסמ"ע ס"ק ח' דאנן סהדי דמחיל וקשה היאך נקנה קרקע במחילה כדאי' בח"מ סי' רמ"א ס"ב ובסמ"ע ס"ק יו"ד מיהו רשב"ם תיקן בלשונו כמאן דאמר לך חזק וקני דמי, וכן כוונת הטור במ"ש גמר ומקנה, ואכתי קשה ניהו שמוכח מכח מחשבתו הניכר מתוך מעשיו שסייע לו שמחל לו הא אילו אמר להדי' מחיל לך לא מהני בקרקע כי אם כשיאמר לך חזק וקני ולא עדיף דברים שבלב מאם אמר להדי' שאם הי' בלבו לשון שמחיל לו לא מהני והא על זה לא מוכח ממעשה שסייע לו דלמא הי' בלבו לשון שאינו מועיל ע"פי דין תורה ובשגם כיון דקיי"ל דברים שבלב לאו דברים כי אם היכי דמוכח לכל העולם והכא לא מוכח לכל העולם כוונתו שהי' באופן המועיל ועל דיבור זה לך חזק וקני הוי דברים שבלב ואינם דברים, וצריך לומר דאמדו חכמים דעת בני אדם כשרוצים לעשות דבר לטובת חבירו ליתן במתנה וכיו"ב לטובתו רוצה שיהי' באופן המועיל ע"פי דין תורה דכיון שרוצה להפיק מחשבתו להטיב עם חבירו אנן סהדי שכוונתו באופן המועיל על פי דין תורה, ולכן כיון שהאי גברא רוצה באמת ליתן מתנה לחבירו רוצה שיהי' נקנה המתנה באופן המועיל על פי דין תורה, ואמרו חכמים באומדנא דמוכח שכן הי' דעתו, וראי' לזה ממ"ש הר"אש במס' קדושין דף י"ג סי' כ' במשאיל טבעת לאוהבו אנן סהדי שדעתו ליתן לו בכל יפוי ולשון כח שבעולם המועיל על פי דין תורה ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס לשון אחר והביא הרבה דמיונות לזה יע"ש, והוי כאילו אמר לך חזק וקני, וא"כ יש לומר ה"ה בטענו חיטין, כיון שאנן אומדין דעתו שאינו רוצה רק חיטין ומוחל ללוה השעורין, מסתמא מחל באופן המועיל ע"פ דין תורה ואמרינן שהודה לו שאין לו עכשיו תביעה משעורין כי מוחל לו ומודה שמחל ומחילה מהני בדבר שהוא ברשותו, הגם בשיטת רש"י ההכרח לומר כסמ"ע מיהו לרש"י בלא"ה לק"מ כמו שכתבתי לעיל דרש"י סובר דהודאת בע"ד מהני על למפרע ועיקר הקו' הוא רק לשיטת תוס' ולתשב"ץ וריב"ל הנ"ל ולשיטתם המעיין בלשונם בד"ה לימא שפיר יש לומר כפירושנו, איבראי למעיין בספר שיטה מקובצת במס' ב"ב דף כ"ח ע"ב ד"ה אלא מעתה מ"ש בשם רשב"א לא מוכח מסוגי' דב"ב דיש לומר שאני התם כיון שעשה מעשה בידים וסייע לגדור וכמו שכתבתי בכלל שתיקה כהודאה שהטעם הוא משום שאין אדם עושה מעשה לבטלה ויש לומר בעלמא היכי דליכא מעשה וגם היכי דלא הי' דיבור לבטלה יש לומר אולי לא הקנה באופן המועיל, אבל התוס' אינם משועבדים לסברת רשב"א ושפיר יש לומר דס"ל כדמשמע מהר"אש שהטעם הוא היכי דחזינן שרצה להטיב עם חבירו מסתמא רוצה שיהי' הענין באופן המועיל לחבירו דוק ותשכח כדברי בהרבה מקומת בש"ס ופוסקי' וא"ש, ואין להקשות לדברינו לשיטת התוס' בכתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב שמוציאין ממון ע"י ספק ספיקא והסכים לזה הבית שמואל בסי' נ"ג וסימן ס"ח אמאי פטור מלשלם שעורין הא איכא ספק ספיקא, חדא דלמא לא הודה כלל על שעורין ולא הי' הודאה ומחילה, ואת"ל שהודה מנלן שהודה שאינו חייב לו שעורין עכשיו ומהני כי הודאה הוא על מחילה דהוי ברשותו דלמא הודה שלא הי' חייב לו שעורין כלל וממילא הוי סילוק אם יתחייב א"ע בשעורין ולא מהני כי אין יכול לסלק מדבר שלא בא לעולם, ואפי' לחולקים על תוס' וסוברים שאין מוציאין ממון ע"י ספק ספיקא משום כח של המוחזק בממון שיש לו חזקת ממון אלימא יש לומר דמודו הכא כיון דחיוב הוא ודאי דלפי דברי שניהם חייב בודאי שעורין דיש בכלל מאתים מנה ושעורין בכלל חיטין איתרע חזקת ממון, דז"א דמבואר בכללי ספק ספיקא דעת כמה פוסקי' דלא אמרינן ספק ספיקא נגד חזקה ומכ"ש נגד שני חזקות והכא איכא חזקה דמחיל כיון שלא תבעו שעורין איכא הוכחה דמחיל והוי בגדר אנן סהדי כמ"ש הסמ"ע בס"ק כ"ח וש"ך ס"ק כ"ג דאנן סהדי דמחיל לו וגם חזקה שמן הסתם הקנה לו באופן המועיל ואף אי נימא כיון דספק ספיקא הוא מטעם רוב כמ"ש רשב"א סי' ת"א ובתשובת נודע ביהודא הוכיח דרובא עדיף משני חזקות, מ"מ בנידון דידן לא מהני ספק ספיקא דנגד כל ספק וספק איכא חזקה הסותר לספק דנגד ספק דלא מחיל איכא חזקה דמחיל ונגד ספק דלמא הודה באופן שאינו מועיל איכא חזקה שמן הסתם הקנה לחבירו באופן המועיל וא"כ אפי' נימא כפוסקי' דאמרינין ס"ס נגד חזקה כיון שהוא מטעם רובא דעדיף מחזקה וה"ה נגד שני חזקות היינו אם אין החזקות סותרים לכל ספק וספק בפני עצמו אבל הכא כיון שסותרים החזקות לכל ספק בפני עצמו איך אפשר לחשוב בגדר ספק כיון דאיכא חזקה שאינו כן ובשגם כי החזקה הוא בתוך הספק, וכן ראיתי סברא זו בפרי מגדים וז"ב ואין להקשות לפמ"ש הסמ"ע בס"ק כ"ה וכ"ו נראה בדעת מחבר וסיעתם בתפס המלוה שעורין אפי' לאחר שעמד בדין ג"כ מהני תפיסתו דכיון שהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי אלא שלא רציתי לתבוע בפעם אחת וש"ך בס"ק כ"ג השיג על זה דלא מהני תפיסה לשיטת הפוסקים