שערי תורה חלק א לו

התורה אבל הר"ן סובר דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן רק שאני ירושת אביו כיון שראוי לירש בכל שעה הוי כזכה בהם ודמי לנשואה דלא מהני סילוק דבעינן לשון מתנה באופן המועיל ובש"ע ח"מ סי' ר"ט סעי' ד' בהג"ה איתא בשם תשובת ר"ן דאין יכול למחול דבר שלא בא לעולם ובסעי' ח' כתב דיכול לסלק מדבר שלא בא לעולם וזהו דלא כתוס' רק כהר"ן, ומבואר בטורי זהב שם החילוק בין סילוק למחילה דמחילה לא שייך אלא אחר החיוב ואיך תחול המחילה קודם החיוב משא"כ סילוק שאינו רוצה לזכות בדבר יכול לסלק את עצמו אף קודם שבא לעולם שלא לזכות אחר שבא לעולם והשיג על הסמ"ע שכתב שם חילוק אחר יע"ש, וא"כ הכא איך שייך לשון מחילה שמוחל המלוה על החיוב שיתחייב א"ע הלוה זולת חיטין כיון שלפי דברי המלוה לא היו חייב הלוה מעולם שעורין, לא שייך לומר כלל שמחל לו שעורין, דהוי דבר שלא בא לעולם, דבאותו זמן שאמר חיטין לא הי' החיוב של שעורין דלא שייך מחילה רק היכי שיש לו חיוב על חבירו וכבר בא החיוב מוחל לו אותו חיוב כמ"ש בטורי זהב הנ"ל, משא"כ הכא לרש"י ותוס' עיקר הטעם שהודה המלוה שלא הי' חייב מעולם שעורין לא שייך כלל לומר שמחל, ובע"כ צ"ל דלשון מחילה הוא לאו דוקא רק משום נגד שעבוד שעורין שייך מחילה שכבר הי' חל עליו החיוב דשעורין משועבדין לחיטין דכל נכסי' דאינש ערבין, נקטי כן שמחל כי רוצה דוקא חיטין, ובאמת לענין החיוב שמתחייב א"ע הלוה בשעורין מלבד השעבוד על החיטין לא שייך לשון מחילה רק סילוק שמסלק א"ע משעורין, והיינו דאמרינן ע"י טענת התובע שתבע חיטין דוקא הודה שאין לו עליו שעורין וגם מסלק א"ע שאף אם יודה לו הנתבע בדבר אחר זולת חיטין אינו רוצה באותו דבר כיון דלפי דבריו לא חייב לו רק חיטין מסלק א"ע התובע בשעת טענתו מחיוב שיתחייב את עצמו הנתבע ע"י הודאתו ולכן פטור הנתבע לשלם שעורין אף דהודאתו הוא בגדר חיוב שמתחייב א"ע מהיום בדבר שאינו חייב מ"מ לא מהני כי הסילוק של תובע מהני לזה, ולפ"ז קשה לשיטת תוס' הנ"ל דאין יכול לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם בדבר שהוא מן התורה, וכיון דקנין אודייתא של הלוה מהני מן התורה כמבואר בתוס' במס' ב"מ דף מ"ו ע"א ד"ה ולקנינהו דמוכח כן דמהני אפילו לענין איסורא ועיין בט"ז יו"ד סי' קס"ח מ"ש בשם הב"ח, והודאת הלוה שמודה בשעורין מהני מן התורה אף נגד הודאת המלוה אם לא הי' המלוה מסלק את עצמו ג"כ מקודם לכן רק הי' הודאה ממלוה בלבד הי' הלוה מחויב לשלם שעורין מטעם קנין אודייתא דהיינו מקיימין דברי שניהם ועיקר הפטור משעורין בא גם מסילוק שסילק א"ע המלוה, הא בשעה שהי' מסלק א"ע המלוה משעורין דהיא ברגע שטען חיטין מדיבור הלז אנו אומרין שסילק א"ע גם משעורין, לא הי' בעולם הזכות כי עדיין לא הי' הלוה מודה שעורין כשטען חיטין ולא מהני הסילוק לשיטת תוס' בכתובות דף פ"ג לסלק א"ע מדבר שיש לו זכות מן התורה היכי דלא בא לעולם או אינו ברשותו וא"כ אכתי קשה אמאי פטור משעורין שראוי' לומר שיועיל אודייתא של לוה דהסילוק של מלוה לא מהני, ובשלמא לשיטת תוס' במס' ב"ק דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב שכתבו דקנין אודייתא לא הוי קנין מן התורה רק מדרבנן לכן לא מהני באיסורא א"ש כיון דהוי דרבנן היכי שבאמת לא חייב יכול המלוה לסלק א"ע (וגם בזה יש לפקפק שאינו לטובתו) אבל לשיטת תוס' בב"מ וכן דעת רוב הפוסקי' שהוא קנין דאורייתא קשה, ולכאורה יש לומר טעמא דרבה בר נתן דלכן פטור משעורים דהודאתה סותרין זא"ז, דאם תפסינן הודאת המלוה לאמת שלא הי' חייב לו שעורין מעולם הודאת הלוה הוא בתורת אודייתא שמודה שעכשיו מחייב את עצמו כמו אודייתא דאיסור לא מהני מחילת המלוה דהוי דשב"ל. אבל אם תפסינן הודאת הלוה לאמת שחייב לו שעורין כבר דהי' באמת הלואה משעורין בזמן שאמר המלוה שהי' חיטין פטור משעורין כיון דבשעה שמלוה טוען חיטין לא רצה בשעורין הוי לפי דברי הלוה בגדר מחילה שמחל על השעורין שהי' חייב לו כבר ומהני דהא לפי דברי הלוה הי' בעולם וברשותו החיוב משעורין דהא כבר הי' מחויב לו הלוה וכיון שלוה מוחזק בממון יכול הלוה לטעון כיון שאני מוחזק בשעורין אני אומר שהודאתי אמת שחייבתי לך שעורין למפרע ועל כל זה מחלת לי וקם המחילה לה כיון שהי' כבר בעולם לפי דברי ומנלן לילך בתר הודאת המלוה לחוב להלוה נלך בתר הודאת הלוה לפטור את הלוה שהוא מוחזק בממון, אבל ז"א להמעיין היטב דהנה לעיל בכלל א' פרט א' כתבתי בשיטת תשב"ץ ומוהרי"בל דהא דקיי"ל דהודאת בעל דין לחובתו הוי כעדים היכי דלא חב לאחרינא אף דאומר נגד חזקה שמוחזק בממון ותוס' כתבו בריש ב"מ דף ב' דהוי כאנן סהדי דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו כיון שאומר רק לחובתו נאמן כיון שבידו ליתן עכשיו כל נכסיו להמודה, וא"כ אם מודה באייר שלוה בניסן הנה אף שלענין החיוב שיחול מניסן אינו בידו על למפרע, מ"מ מתחיל החיוב מניסן ונאמן על למפרע כיון דליכא נ"מ בזה אם החיוב מתחיל למפרע או מעכשיו, אבל אם תמצא גווני שעל ידי זה שיהי' נאמן למפרע יהי' חב לאחרינא פשיטא דאינו נאמן נגד אנן סהדי דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו כדאי' בח"מ סי' צ"ט שאינו נאמן לומר על נכסים שלו ששייכים לאחרים היכי דחב לאחרים בהודאתו ואפי' למאן דאמר דנאמן במגו דבידו ליתן לו אבל הכא על למפרע אין בידו עכשיו ובש"ע חשן המשפט סי' ע"ט קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם עדים מעידים שלוה ופרע מ"מ חייב לשלם דלחובתו נאמן שלא פרע ולזכותו א"נ כיון דמוכחש מסהדי ולא אמרינן בממ"נ אם נלך בתר הודאתו יהי' נאמן לגמרי ופטור ואם בתר סהדי הרי הם אמרו שפרעו ובע"כ כך הוא גזירת הכתוב דפלגינן דיבורא דאזלינן בתר הודאתו לחובתו ולא לזכותו כיון שהוא מוכחש מסהדי, וא"כ ה"ה אם הודה בא באייר שחייב מנה שלוה בניסן אם נמצא גווני שעל ידי זה יהי' חוב למלוה אינו נאמן על למפרע כיון דמוכחש מאנן סהדי, דאנן סהדי כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ועל להבא דליכא חוב למלוה נאמן לחובתו יותר מעדים ואמרינן פלגינן דיבורא דנאמן בהודאתו שמתחיל החיוב מכאן ולהבא דהוא לחובתו וגם הוא בידו לחוב א"ע מכאן ולהבא וליתן כל אשר לו במתנה וכמו דאית לי' לחד מ"ד בב"ב דף קל"ד ע"ב בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע נאמן מכאן ולהבא דפ"ד דעל להבא בידו לגרשה ואינו נאמן על למפרע שאינו בידו ה"נ אם הודה שחייב מנה שלוה בניסן נאמן לחובתו שחייב לשלם והחיוב מתחיל מזמן הודאה, וא"כ הכא בטענו חיטין והודה לו בשעורין, כיון דהודאת הלוה ל"מ היכי דחוב למלוה משום שמוכחש מסהדי דאנ"ס כל מה שיש ביד אדם ואמרינן פלגינן דיבורא ונאמן לחובתו ה"נ אינו נאמן שחייב שעורין למפרע דהא ע"ז מוכחש מסהדי דאנן סהדי כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, דעל ידי זה יבוא חוב למלוה דהא מוכח מכלל כל האומר לא לויתי אף כשאומר הלוה בהודאתו זכות תפסינן מהודאתו לחובתו ואינו נאמן לזכותו היכי דמוכחש מסהדי ופלגינן דיבורא וה"ה פלגינן דיבורא שהחוב מתחיל מעכשיו וכעין אודייתא הנ"ל דאף שאומר שקר מ"מ מהני קנין אודייתא וממילא מה שפטרו המלוה ללוה משעורין לא הי' מחילה כיון שלא הי' חייב כבר רק הוא סילוק ואין יכול לסלק בדבר שזוכה מן התורה כיון שלא הוי באותו זמן ברשותו ובעולם, ואף אי נתפס כל דברי הלוה פטור דהא הי' מחילה הא קיי"ל בלא לוויתי דהודאה לחובתו מהני ולא לזכותו היכי דמוכחש מסהדי ופלגינן דיבורא וה"נ הלוה מוכחש מסהדי במה שיצמח מהודאתו לזכותו כי אנן סהדי שכל מה שיש לאדם הוא שלו, והודאת המלוה שלא הי' חייב שעורין לא מוכחש מסהדי, וכיון דפלגינן דיבורא של הלוה, הוי כאילו מודה מהיום ממילא ל"מ הסילוק של מלוה כיון שבשעה שסילק לא הי' בעולם ואין יכול לסלק בדבר שלא בא לעולם בדבר שיזכה אח"כ מן התורה, ואין לומר דאכן אמרינן מדלא תבע שעורין מלבד הודאה מחל לו היינו שמחל על השעבוד דנכסי דאינש אינון ערבין ומשועבדים למלוה על חוב חיטין ושעורין בכלל אותו שעבוד מחל לו דאם יודה הלוה בחיטין לא יהי' עליו שעבוד שעורין או דבר אחר כי רוצה דוקא חיטין, ועל זה יכול למחול דהשעבוד כבר בא הי' בעולם דמיד שלוה נשתעבדו נכסים, וגם מסלק א"ע מחיוב שיתחייב הלוה א"ע זולת חיטין, דאי אפשר לומר שמחל רק השעבוד דא"כ קשה אמאי פטור כשהודה הלוה בשעורין הא על זה לא מחל אם יודה הלוה בתורת חיוב ובע"כ צריך לומר דמסלק א"ע גם כן אם יודה הלוה שמגיע לו שעורין או דבר אחר בתורת חיוב ויש כאן מחילה על השעבוד וסילוק מחיוב שיתחייב א"ע הלוה בהודאתו זולת חיטין וכיון דהי' בבת אחת כיון שחל המחילה על השעבוד דבא לעולם חל נמי על הסילוק אף שלא בא לעולם ויש לו זכות מן התורה דזה אינו דכתב רמ"א בסימן ר"ט סעיף ז' בהקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם בבת אחת דמי לקני את וחמור הנזכר בסי'