שערי תורה חלק א לה

בשם רמב"ן ובעל התרומות כיון דהודאת כל אחד לחובתו הוי כעדים יש להן דין שתי כיתות עדים המכחישים זו את זו דאמרינן סליק עדותן ואין מוציאין מיד המוחזק, והכא הנתבע מוחזק בשעורין ואכתי יש לומר לפמ"ש תוס' בד"ה ראוי' בטענו חיטין כו' ל"מ תפיסה בשעורין ומכ"ש לאחר שעמד בדין ל"מ תפיסה כמ"ש הש"ך סי' פ"ח ס"ק כ"ג לכן מוכרחין להוסיף משום מחילה דאי משום הודאה כיון דהודאתם סותרים זא"ז אמאי אין מועיל תפיסת המלוה דכשתפס שוב הוא מוחזק אבל משום מחילה ניחא כמ"ש הש"ך שם לפמ"ש רמ"א דהטעם משום מחל ממילא מוכרח לומר דל"מ תפיסה, וא"כ יש לקיים במקצת דברי פני יהושע בכוונת רש"י ותוס' ע"פי דברי הסמ"ע:

מיהו לענ"ד נראה בכוונתם דהוי קשה להו לפי מאי דקיי"ל להלכה פסוקה בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעי' א' ובסימן למ"ד סעיף ב' כל מקום שנוכל ליישב דברי העדים שלא יהי' מכחישין זה את זה מיישבין דבריהם ויסודו מש"ס, והיינו בחד לגבי חד ומכ"ש בב' כיתות המכחישים זא"ז שראוי' ליישב דבריהם שלא יהי' הכחשה, וה"ה כיון שהתורה האמינה לבעל דבר לחובתו כעדים, והתובע ונתבע מכחישים זא"ז, שתובע הודה בשעורין שלא חייב לו והנתבע מודה שחייב אמאי מקיימין דברי התובע לבד נימא ליישב דבריהם ששניהם אומרים אמת כי לא מבעי' לפי מאי דמשמע פשטא דמלתא שלא אמרו הזמן כלל, דאפי' למאי דקיי"ל בח"מ סי' ע"ה סעי' א' שתובע ונתבע צריך לברר טענתם, היינו ממה חייב אי הוי הלואה או פקדון, וע"ז צריך הנתבע לברר אבל א"צ לברר זמן הלואה, ותו לפמ"ש הגהות מיימו' דפ"ו מהלכות טוען ס"ק א' בשם כמה פוסקי' שהוא רק לאחר תקנות הגאונים ולא מדינא דש"ס יע"ש ובמרדכי בפ"ק דב"מ, וא"כ יש לקיים דברי שניהם שהתובע שמודה שלא נתחייב לו אומר אמת וגם הנתבע אומר אמת מה שהודה בשעורין כיון שלא אמר זמן כלל, דהא הם לא פירשו כמ"ש הר"אש וכמש"ל רק שאומר יש לך בידי שעורין או אני חייב לך שעורין אולי כוונתו שמתחייב את עצמו מהיום שעורין כי יוכל להתחייב אח עצמו בדבר שאינו חייב, ואפי' באומרים זמן כגון שהתובע אומר שנתן לו חיטין בניסן והנתבע אומר שמגיע לו שעורין, א"כ בעל כרחך יש הכחשה מ"מ קשה אמאי פטור משעורין כיון דהא דנאמן הלוה לחייב לעצמו הוא רק מטעם שהוא בידו ואינו נאמן על למפרע כמ"ש בכלל א' פרט א' בשם תשב"ץ, ומוהריב"ל וב"ש רק שנאמן על להבא מטעם שהוא בידו דפלגינן דיבורא דעל למפרע אינו נאמן, ואף דאומר שהלואה בניסן הי' שעורים א"נ על זה, ופלגינן דיבורא והוי כאלו אמר שמתחייב א"ע מהיום שעורין שכך הוא גזירת הכתוב לומר פלגינן דיבורא והוי כאלו אמר רק שחייב שעורים מהיום, וכמו כל פלגינן דיבורא הנאמרים בש"ס שכן הוא דמסלקינן הדיבור שאינו נאמן כאילו לא אמר כלל וה"נ הוי כאילו לא אמר שהלואה בניסן הי' שעורים רק כאילו אמר שחייב מהיום שעורין וכיון שהודאתם לא מוכחש קשה אמאי פטור משעורין יהי' חייב לשלם מטעם חיוב שהוא מתחייב א"ע מהיום, לכן מוכרחים רש"י ותוס' לומר שממילא הוי הודאת המלוה מחילה והיינו שמחל על החיוב שיתחייב א"ע הלוה מהיום זולת חיטין ולכן אף שנימא שהודאת הלוה הוי כגדר חיוב פטור מלשלם כיון שתפסינן מהודאת המלוה כאילו הי' מחילה על החיוב שיתחייב א"ע הלוה ואף שבארנו לעיל בכלל א' דרש"י סובר דמהני אפי' על למפרע מ"מ יש לומר כדברינו בכוונת תוס' שסוברים כפוסקי' הנ"ל ואף שכתבתי בפרט ב' שס"ל כרש"י ידוע שהרבה בעלי תוס' היו, ומצאתי בתומים סי' פ"ח ס"ק זיי"ן בכוונת הר"אש ורי"ו שכתבו מטעם הודאה כתב כעין סברא זו וז"ל דהודאה לא ס"ל לר"אש דהוי מחילה רק הואיל והודאת בע"ד כמאה עדים דמי הרי הוא פוסל כל עדים שיאמרו הפכו וכמו שאמרו נאמנות עלי שלא פייסתי ופוסל כל עדים ואף בזו באומרו שאין חייב לו שעורין הרי הוא פוסל כל עדים שיעידו שחייב כי הודאתו יותר מק' עדים אבל מ"מ אם הנתבע מודה שחייב פשיטא דמוציאין דכאן הוי איפכא הודאת בע"ד שהוא פוסל כל עדים שמעידין על הפטור ודבריו נשמעין מה בכך דהוא מודה דלא הי' חייב מ"מ זה שאמר שחייב הרי יכול לחייב א"ע אפי' בדבר שאינו כדאי' בסי' מ' וא"כ ודאי דברי זה קיימין דתובע נתכוין להרוויח כמ"ש הר"אש וגם אנו מקיימין דברי שניהם דאמת הוא דלא הי' חייב שעורין כלל רק בהודאת פיו מתחייב אע"פ שאינו חייב וכאודייתא דאיסור גיורא שהי' יודע שאין לרב מרי חלק בפקדון שביד רבא כלל ואף זהו כמוהו יע"ש שכתב כן בשיטת הר"אש שיש לו שיטה אחרת לרבינו ירוחם, וא"כ שפיר יש לומר כדי לשלול קו' זו כתבו תוס' כן, ואין להקשות היאך אפשר לומר שהודאת הנתבע יהי' מטעם חיוב הא סוברים רוב הפוסקי' כמ"ש בש"ך סימן מ' ס"ק ב' ומכללן רש"י דלא מהני כשמתחייב בדבר שאינו חייב כ"א בקנין ואף לרמב"ם שם היכי דאמר הוו לי עדים שאני חייב לפלוני מנה חל אף בלא קנין, וי"ל הודאה בפני ב"ד מהני להתחייב א"ע אף כשלא אמר אתם עדי, מ"מ לרוב פוסקי' וכ"מ דעת תוס' לא מהני וכיון שנתבע שמודה בשעורין לי עשה קנין לא חל החיוב ונסתרו דברי התומים הנ"ל, דז"א דאפי לחולקים על הרמב"ם יש חילוק בין היכי שאמר בלשון חיוב להיכ' דאמר בלשון הודאה, וכמ"ש הנמוקי יוסף במס' ב"ב דף קמ"א ע"א וז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובינצא והריטב"א בשם רבו זלה"ה דכל שמתחייב א"ע בלשון הודאה אע"ג דידעינן דלא הוי מחויב לי' מעיקרא הוא מחייב יע"ש ולא נחלקו הפוסקי' כי אם היכי שמתחייב א"ע בלשון חיוב דרמב"ם מדמה לקנין אודייתא כמ"ש הכ"מ בפי"א ממכירה הט"ו דנלמד מאודייתא והפוסקי' החולקים סוברים כיון שלא אמר בלשון הודאה לא מהני, אבל היכי שאמר בלשון הודאה אודייתא בעצמו הוי קנין, ומ"ש בקצ"הח בסי' מ' סק"א שבעינן בפני עדים ויאמר אתם עדי, תוס' ופ"י חולקים על זה, ומה גם הכא כשהודה בפני ב"ד הוי כאומר אתם עדי וא"כ דברינו הנ"ל נכונים

אמנם אכתי קשה דהא אנן קיי"ל בח"מ סי' ע"ה כשאומר הנתבע אינו יודע אם פרעתיך חייב לשלם דחיוב הוא ודאי ופרעון הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, וה"ה היכי שאומר הנתבע אינו יודע אם מחלת לי דמאי שנא כיון דחיוב הוא ודאי ומחילה הוא ספק וא"כ הא בנדון דידן באמת לא מחל בפירוש, רק אנן אמרינן מדלא טען גם שעורין הודה שלא הלוה לו שעורין וגם מחל על החיוב שיתחייב א"ע הלוה זולת חיטין כי אינו רוצה רק בחיטין ולכן כשמודה בשעורין חל המחילה של המלוה, והא החיוב הוא ודאי דאנן סהדי שעכ"פ חייב הלוה שעורים לכל הפחות דישנו בכלל מאתים מנה דבדמי שעורין ליכא הכחשה, וכן הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ח רמז לזה שכתב ובשום טענה שיאמר התובע שלא תבעו שעורין סגי דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחילה גמורה ע"ש שכ"כ בשיטת רמ"ה, וכיון דנתבע אין יכול לטעון בריא שמחל המלוה משעורין דאולי הי' רק הודאה לבד שמודה שלא חייב שעורין ונגד הודאה עדיף הודאת הלוה כנ"ל, והוי ספק אם מחל ואין ספק מוציא מידי ודאי, ותו דכבר כתבתי לעיל בישוב קו' היש"ש אמאי מהני מחילה שמחל או הודאה, הא דברים שבלב לא הוי דברים, וכתבתי לישב דהוי אומדנא דמוכח מדלא טען גם שעורין, והא על זה לא מוכח שהי' הודאה ומחילה דלמא הי' רק הודאה לבד דהשתיקה לא מוכח על תרווייהו וממילא הוי דברים שבלב כיון דלא מוכח לכל כוונתו, וצריך לומר דבלא"ה קשה כמש"ל בפרט א' הא יוכל המלוה לטעון בין לפי דברי ובין לפי דבריך מגיע לי שעורין עכ"פ דהא גם לפי דברי נשתעבדו השעורין דנכסי דאינש אינון ערבין ובע"כ צ"ל הטעם כיון שתבעו חיטין וכל מי שטוען סחורה ולא אמר להדי' שוה כוונתו דוקא, איכא הוכחה לכל מלשונו שמחל השעבוד משעורים ורוצה חיטין דוקא, וכיון שדייקינן בלישנא כאילו אמר שמחל השעבוד משעורין דייקינן נמי בלישנא כאלו אמר שרוצה רק חיטין שהלוה ומוחל מה שיתחייב א"ע בשעורין כי אינו רוצה דבר אחר רק אותו דבר שהלוה והמעיין היטב יראה שהכרח לומר כן ואולם יש להבין, דהנה תוס' כתבו במס' כתובות דף ע"ג ע"א ד"ה כדרב כהנא, דהא דאדם יכול לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם או מדבר שאינו ברשותו בדבר שמעשיו גרמו לו כגון נחלה הבאה לאדם ממקום אחר וכו', או בכותב ועודה ארוסה דוקא בדבר שהוא תקנת חכמים והוא לטובתו אף לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כהאי דרב הונא שם, אבל בדבר שהוא זוכה מן התורה אף שהוא לטובתו ומעשיו גרמו לו לא מצי לסלק א"ע מדבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו ועיין משנה למלך בפ' כ"ג מאישות ה' א' וכן הבין מוהרי"ט כמ"ש שם בסופו וכן מורה בפשיטות לשונם ובע"כ ירושת הבעל הוא מדרבנן, ולכן לא מצי לסלק בירושת אביו משום דזוכה מן