שערי תורה חלק א לד

גמורה, ובפני עדים כשאמר אתם עדי הסברא נוטה שאינו משטה כמו בפני ב"ד בלי אמירת אתם עדי שמן הסתם אינו משטה בב"ד כשהודה ממין הטענה, ואף שכתבתי בכלל א' פי' אחר מ"מ מסתבר יותר בפשיטות כמ"ש כאן וכן מצאתי בספר פני יהושע שכתב כן בקיצור ולפ"ז י"ל חכמים דס"ל כשהודה בדבר שאין ממין הטענה פטור משבועה דאורייתא טעמייהו כיון דעיקר הודאת בעל דין אתי' מכי הוא זה, ומהאי קרא ילפינן דמודה במקצת הטענה ישבע, וכיון דגזירת הכתוב הוא דמ"מ הטענה ישבע כמ"ש תוס' ב"מ דף ג' וכן יש בזה עוד חוקה דבעינן שתקדים תביעה להודאה, ה"ה לענין זה גלי תורה דוקא כשהודה ממין הטענה שהוא הודאה גמורה שאין יכול לחזור מהודאתו ולטעון משטה כיון שהי' תביעה באותו מין הוי הודאה לחייב שבועה, אבל כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה שיכול לחזור מהודאתו לא מיקרי מודה במקצת לחייב ש"דא על אותו הודאה, אף שעומד בהודאתו לכן ממעטינן מאותו קרא דכי הוא זה הודאה שאינו ממין הטענה דפטור משבועה אף דבשעה שהודה בשעורין עדיין לא חזר כיון דבידו לחזור ולטעון משטה דבודאי מן הסברא יכול לטעון משטה כמ"ש בש"ך בסי' פ"א ס"ק נ"ו וסי' פ"ח ס"ק ט"ז, דהא לולי קרא דכי הוא זה הייתי אומר אפי' בהודאה ממין הטענה יכול לחזור ולטעון משטה כיון דלא אמר בב"ד אתם עדי, רק התורה חידשה לנו דהוי הודאה דמסתמא אינו משטה בפני ב"ד כיון דליכא הוכחה, אבל הודאה שאינו ממין הטענה איכא הוכחה דהשטה כמ"ש הש"ך, אבל ר"ג יש לומר דסובר דקרא לא ממעט הודאה שאין ממין הטענה משבועה דאף הודאה שיכול לחזור מהודאתו כל זמן שלא חזר הוי הודאה גמורה לחייב ש"דא כיון דבשעה שהודה הי' עומד בהודאתו, דלית לי, דאתי' הודאת בעל דין מכי הוא זה דגם מצד הסברא ידעינן שאין יכול לחזור כשהודה בפני ב"ד כל זמן דליכא הוכחה שהשטה כי מן הסתם אין אדם משטה בהודאתו בפני ב"ד, דהוא סברא פשוטה (ועיי' תוס' שבועות ד' כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א דיש דברים שהסברא פשוטה שלא צריך קרא ויש שאינו פשוטה שצריך קרא להשמיענו הסברא) וכיון דהודאת בעל דין לא אתי' מכי הוא זה שפיר יש לומר דהתורה הי' מחייב שב"דא כשהודה במקצת אף היכי דיכול לחזור מהודאתו, דמ"מ כל זמן שלא חוזר הי' חל השבועה דאורייתא כי אז הודה במקצת ושוב לא נפקע שבועה, וא"כ דברי תוס' נכונים דאף דסובר ד"ג דפטור משעורין אם אח"כ חזר מהודאתו מצד סברא דיכול לטעון משטה כיון דאיכא הוכחה כמ"ש הש"ך, מ"מ חייב ש"דא דתיכף כשהודה חייב שבועה וכיון דבשעה שהודה קל עליו חיוב שבועה דבאותו שעה הי' הודאה במקצת לא נפקע אח"כ, דגם הודאה במקצת שיכול לחזור הוי הודאה לענין שבועה, והמעיין היטב לשיטת רמ"ה יראה שהכרח לומר דפליגי חכמים ור"ג אי הוי הודאה שיכול לחזור הודאה לענין שבועה דאל"כ אין טעם לחלק אמאי סוברים חכמים כשעומד בהודאתו ורצה לשלם שעורין פטור מש"דא אע"כ כמ"ש, וי"ל הש"ך סובר דפליגי חכמים ור"ג בסברא זו בהודאה שיכול לחזור אי הוי הודאה לענין שבועה, וא"כ הש"ך לשיטתו שפי' שתוס' סוברים כרמ"ה שפיר כ' בסי' ת' ס"ק ה' להביא ראי' שס"ל כרמ"ה דאל"כ קשה מ"ט דר"ג שחייב שד"א כיון דאמרינן כשתבעו חיטין מחל לו שעורין לא הוי מודה במקצת ועדיף מהילך וכקו' א"ות אע"כ דס"ל כרמ"ה דלא אמרינן שהודה או שמחל שעורין, וא"כ הוי מודה במקצת ממש רק שיכול לחזור מהודאתו, וכל זמן שלא חזר פליגי ר"ג וחכמים לחכמים לא הוי הודאה ולר"ג הוי הודאה וכיון שחל עליו השבועה כשהודה שוב לא נפקע אף כשחזר ופטור מלשלם מ"מ חייב ש"דא, ולכאורה יש לפקפק קצת ואולם המעיין היטב יראה כמ"ש ואף שהש"ך קיצר במובן מ"מ המעיין היטב יראה שכיון לזה, מיהו מה שהבין הש"ך דכוונת רש"י ותוס' דסוברים כרמ"ה המעיין בלשונם מורה כמ"ש כל אחרונים זלה"ה שלית להו כרמ"ה וש"ך הוא יחיד בפי' זה, ועדיין לא נתיישב כוונת התוס' לפי הבנה פשוטי, ועכ"פ יצא לנו מתוך דברינו שיש לומר לשיטת רמ"ה טעם מספיק מה שנחלקו חכמים ור"ג אבל לתוס' דס"ל משום הודאה או מחילה הדרא קו' הא"ות לדוכתי'

ונראה לענ"ד לישב דיש להסתפק היכי שהודה במקצת בדבר שאין ביד ב"ד לכוף שישלם המחצה שהודה ולירד לנכסיו רק החיוב מוטל עליו מדינא לשלם והוא כגזלן אם אינו משלם אי נימא דלא אמרה התורה מודה במקצת הטענה ישבע, רק במודה בדבר שיש ביד ב"ד לכוף שישלם דאף למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, אפי' מיני' דידי' מ"מ איתא בכתובות דף פ"ו ע"א דכופין אותו עד שתצא נפשו, משא"כ היכי שאין ביד ב"ד לכופו כלל, הוי כמודה במקצת בדבר דמחויב לשלם אותו מקצת רק לצאת ידי שמים דפטור מש"דא כיון שהכירו ב"ד שעל פי הדין פטור מלשלם אותו מחצה יש לו דין כופר הכל, או דלמא לפמ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק ל"ו שיש ב' גווני מה שמחויב לשלם:

א) מה שב"ד לא יכולין לכופו אבל הוא רשע ונקרא גזלן עד שישלם לו מה שמודה:

ב) יש לצאת ידי שמים שהוא רק מידת חסידות ויש לומר היכי דמוזהר ועומד לשלם דהוי כגזלן ובע"כ הב"ד אומרים לו כך שאתה הוא גזלן אם אינך משלם המקצת שהודית י"ל דחייב ש"דא, דלא דמי לצאת ידי שמים דהתם ליכא חיוב בדיני אדם והוא רק מידות חסידות, משא"כ בנידון דידן דבאמת יש לו על המודה ממון גמור דהא הוי כגזלן כשאינו משלם רק שאין ביד ב"ד דין לכופו והוא כמו עני שאין לו לשלם שאין ב"ד כופין אותו מ"מ חייב שבועה דאורייתא וה"ה וכמדומה שגם בק"הח העיר בזה ואין ספרו תחת ידי כעת מיהו לכאורה מוכח בפשיטות דפטור מש"דא דהנה דעת רבינו ירוחם הובא בדרכי משה סי' פ"ח בהגהות ס"ק ח' להר"אש דהטעם דפטור משעורין משום הודאה מ"מ אם הנתבע עומד בהודאתו ואומר שחייב לו שעורים צריך לשלם לו שעורים ובד"מ השיג עליו דפטור דהוי כמחל התובע וכן הוא ברמ"א סעי' י"ב ומבואר דנחלקו בהבנת הר"אש הד"מ סובר כמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ג דרש"י ותוס' ור"אש מודים ז"לז דמדלא תבע הודה וממילא הוי מחילה אבל דעת רי"ו כתב בש"ך ס"ק ט' שהבין בכוונת הר"אש דלית לי' טעמא דמחילה רק משום הודאה ולכן אם יודע שחייב לו שעורים חייב לשלם לו וגזלן הוא אם אינו משלם לו רק הב"ד א"י להוציא מידו שהרי כבר הודה לו שאינו חייב לו שעורים וכתב שם שכן הוא דעת הר"אש וטור וא"כ לרי"ו וסיעתו אף שחייב לשלם כשעומד בהודאתו מ"מ פטור מש"דא דסתמא אית' במתניתן, ובדברי רבה בר נתן טענו חיטין והודה בשעורי' פטור משבועה, וכעין שמבואר לרמ"ה אף כשעומד בהודאתו מיעטה התורה משבועה כיון שאין ממין הטענה ה"ה לחולקים מוכח שבע"כ כיון שאין ביד ב"ד לכוף פטור משבועה ובזה יש לישב קו' שיטה מקובצת ופני יהושע המובא בפרט ב' דשפיר איצטריך קרא למעט משבועה אף כשעומד בהודאתו בין לרמ"ה ובין להחולקים מיהו אף שמוכח כן אליבא דחכמים, מ"מ לר"ג יש לומר טעמו לכן חייב ש"דא כיון שעומד בהודאתו חל עליו החיוב לשלם רק שאין הב"ד יכול לכופו הוי מודה במקצת, וא"כ לפמ"ש בפרט א' בכוונת רש"י ותוס' שס"ל שעיקר הטעם משום הודאה שמודה שלא חייב שעורין ומ"ש גם מחילה כוונתם הוא על השעבוד שעורין אבל לא מחל על גוף החוב, אם הי' שעורין וא"כ בעומד בהודאתו ויודע שחייב לו שעורין חל החיוב על הנתבע לשלם והוי כגזלן רק שאין ביד ב"ד לכוף אותו, וי"ל בזה פליגי חכמי' ור"ג, לחכמים כיון דאין ביד ב"ד לכוף פטור מש"דא דלא הוי מודה בהודאה גמורה כי מה שמודה לא הוי ממון גמור שיהי' מחויב בבירור ולר"ג כיון שעכ"פ חל עליו החיוב לשלם אף שאין ב"ד כופין הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא, וא"ש וק"ל

פרט ד יבואר ביאור סוגי' הש"ס במס' ב"ק דף ל"ה לשיטת סמ"ע דהודאה שהודה הוי ממילא מחילה

ז בפרט א' כתבתי בשם רמ"א וסמ"ע ולבוש וב"ח שהבינו בכוונת רש"י ותוס' לכן בטענו חיטים והודה בשעורין פטור לשלם שעורין דכיון דהודה שלא מגיע לו שעורין מדלא תבע ממילא הוי מחילה דהא דהודאה מועיל מטעם מחילה, ויש להתבונן, דלכאורה קשה למה כתבו רש"י ותוס' שפת יותר שהוא מחילה, וראיתי בחידושי פני יהושע במס' ב"ק שכתב לפי דברי סמ"ע בכוונתם, דעיקר הטעם משום הודאה דהודאת המלוה הוי כעדים אלא דלא תקשי להיפך הא גבי נתבע נמי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועל זה כתב אחולי אחיל פירש דלגבי תובע שייך יותר הודאת בעל דין דאף שהדבר ברור שחייב הוי כאילו מחל בפירוש משא"כ בנתבע יע"ש, ולענ"ד משום קושי' זו לא הי' צריכין לפרש כן דבלא"ה ניחא כמש"ל