שערי תורה חלק א לג

בשעורין הי' הודאה גמורה עדיין דאם לא הי' התובע חוזר לדבריו הראשונים הי' מחייב שעורין לכן הוי הודאה גמורה לחייב שבועת ת מודה במקצת יע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה דסוף סוף עכשיו שחזר התובע ותבע חיטין דבכה"ג בע"כ מיירי ר"ג וחכמים לשיטת רש"ל נימא הוכיח סופו על תחילתו שגם בשעה שתבעו חיטין מחל לו שעורין דמהיכי תיתי נימא שנשתנה דעתו והוא רק גילוי מלתא בעלמא שמוכח שכן הי' חושב בשעה שטען חיטין ומחילה הוי כקיבל מעות ועדיף מהילך דשעורין כבר הי' אצל המלוה, וכיו"ב מצינן בש"ס פלוגתי' היכי שאדם שותק ואין אנו יודעין כוונתו ואח"כ גילה דעתו נחלקו התנאים אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאי' בחולין דף ל"ט ע"ב וב"ב דף קל"ח ע"א בהכותב נכסיו לאחרים וזוכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ואמר אי אפשי בהן והיו במתנה עבדים סוברים חכמים אם הי רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואמרינן מדשתק קנהו והאי דקא צווח מהדר קא הדיר בי', ורשב"ג סובר אמרינן הסע"ת, והאי דלא צווח מעיקרא קסבר כי לא אתי' לידי' מאי אצווח, וע"כ לא פליגי רבנן כי אם משום ששותק מעיקרא ולית להו אמתלא זו דכי לא אתי לידי מאי אצווח, אבל היכי דליכא הוכחה המתנגד להוכחה דסופו מודו שראוי לומר שדעתו שנתגלה לן עכשיו הי' כן בדעתו מתחילה ולא חיישינן לשינוי דעת מן הסתם, וכמו שהוכחתי בכלל הוכחה וא"כ הכא כשטען חיטין ולא שעורין עכ"פ לא הי' הוכחה שתבע שעורין, ואח"כ גילה דעתו שרוצה רק חיטין ומודה או מחל שעורין ממילא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שמה שאמר מתחילה חיטין כוונתו הי' שמודה או שמחל השעורין וכשמודה בשעורין לא הוי הודאה כלל שהודאת התובע או מחילת התובע הי' מקודם, ותו המעיין היטב במס' חולין שם בפוסקי' במס' גיטין דף ס"ז ע"א מ מוכח היכי שגילה דעתו קצת מקודם לכ"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והכא ע"י שתבעו חיטין לבד איכא קצת גילוי מלתא, ועיין בספר גידולי תרומה בשער ז' הבאתי לעיל נראה ג"כ שנחית לסברא זו וא"כ הק"ל ולכאורה יש לישב קו' הנ"ל דהנה בלא"ה יש להבין על גוף הדין דטענו חיטים והודה לו בשעורין פטור כפי הכוונה פשוטי לולי דברי רש"ל אמאי אמרינן מדלא תבע הודה או מחל, הא לא הוציא בשפתיו ודברים שבלב לא הוי דברים כדאי במס' קידושין דף מ"ט ע"ב גבי האי גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ולאו דברים והוא כלל בכל מקום זולת בקצתן, ומבואר שם אף שנאמן שכך הי' בלבו מ"מ לא מהני, וקו' זו הי' קשה לי בתחילת העיון, ומצאתי את שאהבה נפשי בספר יש"ש סימן ל"ד שתמה כן על רש"י ותוס', ואולם יש לומר בפשיטות לפמ"ש תוס' שם ד"ה דברים ורשב"א ור"ן וריטב"א ור"ן במס' כתובות דף ע"ט ע"א באו דנא דמוכח לכל הוי דברים שבלב דברים, ועיין, בר"ן שכתב שם וז"ל דאומדנא דמוכח שאני דלאו דברים שבלבו לבד הן אלא דברים שבלב כל העולם שהדבר מוכיח שלא נתן אלא להבריח יע"ש וכמו כן יש לומר לשיטת רש"י ותוס' דכיון שלא תבעו שעורים ג"כ ודרך העולם כשיש לו תביעה על חבירו ומוכרח לבוא לבית דין שתובע הכל שלא יצטרך זילותא בב"ד פעמים איכא הוכחה שהודה או מחל ועיין ש"ות מוהר"י טראני חלק ב' סימן מ"ה:

והר"אש שהקשה עליהם דהוא מילתא דשכיח שיש לאדם כמה תביעות ואינו רוצה לתובעם בפעם אחת יע"ש, י"ל כוונתו דלא הוי מוכח לכל כיון שדרכן של בני אדם שלא לתבוע בבת אחת וממילא הוי דברים שבלב אף אם הי' כן בלבו, ולכן תירץ הר"אש שמיירי שהי' הכל בשעה אחת דבכה"ג מוכח לכל שבע"כ הודה דאל"כ הי' לו לתובעו שנים כיון שהי' בשעה אחת וא"כ לפ"ז יש לקיים תי' הא"ות בכוונת תוס' לשיטת רש"ל, ואומ' בתביעה ראשונה אף שיש לומר כיון שלא תבע שעורין מחל מ"מ כיון דהי בלב לא מהני מחילה, דאז לא הי' מוכח דאין אדם תובע הכל בבת אחת רק בתביעה שני' כשחזר ותבעו חיטין אף ששמע מחבירו שהודה בשעורין לא תבעו שעורין איכא הוכחה וקצת גילוי דעת שמחל השעורים והוי דברים, לכן אף דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו שכן הי' דעתו מתחילת תביעתו, מ"מ אז לא הי' מוכח לכל מה שהי' בלבו והיינו דנין אז דלא הוי דברים, אף דבא אח"כ הוכחה מ"מ באותו זמן לא הי' לנו אותו הוכחה שלא הי' מוכח אז לכל העולם כוונתו והי' לאותו מחילה דין מחילה בלב ומתחיל המחילה מתביעה שני', האמת למעיין היטב בספר תבואות שור סי' ד' ס"ק ב' יראה שסובר היכי דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו הוי כאילו הי' אומר כן להדי' בתחילה ולא הוי דברים שבלב דהוי הוכחה כי כתב שם להקשות לשיטת רש"י ותוס' דמחשבה הפוסלת בקדשים היינו כשהוציא בשפתיו, וה"ה מחשבת שחיטה לע"א, אמאי אי' במס' חולין דף ל"ט שחט ואח"כ חושב עלה הוי ספק אי הוכיח סופו על תחילתו אע"ג דבשעת שחיטה לא קאמר מידי חיישינן דלע"א שחטה ותירץ אמירתו דעכשיו הוי כאילו אמר בשחיטה אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו יע"ש וא"כ ה"ה:

אבל כבר כתבתי בכלל הוכחה, שאין דבריו מוכרחים כלל ועיין כריתי ופליתי שם סי' ד' ס"ק א' וגם תב"ש כתב שם תירץ אחר וא"כ יש לקיים תי' הא"ות בכוונת תוס' מיהו דברי מוהרש"ל לא נזכר כלל בתוס' והעיקר חסר, ותו הא לתי' א' של תוס' שר"ג מחייב בדמי שעורין בע"כ לא פירשו כרש"ל דא"כ אמאי טעמא דר"ג הא הוי כהודה או מחל להדי' כיון שאמר אח"כ חיטין וא"כ אי ס"ל לתוס' בתירוץ ב' כהבנת מהרש"ל הוי להו לפרושי וגם בסברא הנ"ל בענין הוכיח סופו כו' יש לעיין טובא, לכן לענ"ד לא נראה כלל תי' הא"ות

ה אמנם ראיתי בש"ך ח"מ סי' ת' ס"ק ה' בסופו לאחר שהביא שיטת רמ"ה שהטעם דיכול לטעון משטה אני בך והביא דאי' לדבריו כתב וז"ל אלא וודאי כמ"ש דאף בהוי הודאה ממין הטענה פריך שפיר כיון דטעמא דרבה ב"נ משום דכיון דלא הודה מה שתבעו יכול לטעון משטה א"כ ה"ה במתניתן כיון דלא הודה לו ממש, אמאי שקיל כדאמר מזיק הא יכול לומר משטה אני בך, ויש ראי' לזה ממ"ש תוס' בפ' המניח ד"ה לימא ובהג"מיי בפ"ג מהלכות טוען דרבה קאמר למילתא אפי' לר"ג דמחייב שבועה בטענו חיטים והודה לו בשעורים מ"מ פטור מלשלם השעורים ע"ש ודוק ותראה שכל זה ברור עכ"ל, ולכאורה דבריו סתומין וחתומין, ונראה כוונתו שהי' קשה לו קו' הא"ות הנ"ל וש"ך אזיל לשיטתו שבחר דרך לעצמו בסי' פ"ח ס"ק ט"ז שרש"י ותוס' ס"ל כרמ"ה שכתב שאפשר שגם דעת רש"י ותוס' כן דאף שכתבו טעמא דהודאה ומחילה כוונתם דמחל לו עתה ולא תבעו עתה על זה וא"כ הודאת הנתבע לאו הודאה הוא כיון שלא תבעו על זה ע"ש ובזה מיושב היטב כוונת תוס' ויען כי רבינו הש"ך זלה"ה קיצר במובן אמרתי לפרש היטב הנלע"ד בכוונתו דהנה לכאורה קשה לשיטת רמ"ה דזהו פשוט ומוכח לרמ"ה אף כשעומד בהודאתו ורצה ליתן השעורי' מ"מ פטור מש"דא, וכמ"ש הש"ך בסי' פ"ח להדי' בחידושי דינים שהעלה כרמ"ה כתב בסעי' י"ב תבעו חיטין והודה לו בשעורין פטור מש"דא אפי' עומד בהודאתו ורוצה ליתן לו שעורים רק נשבע היסת שאינו חייב לו חיטין מיהו אם אינו רוצה ליתן לו שעורים פטור אף משעורים יע"ש, וא"כ כיון שאינו טוען משטה אני בך הוי מודה במקצת ממש, ואמאי פטור מש"דא, וא"ל דהוא גז"הכ מכי הוא זה מנלן להרבות בחוקת דלמא הג"הכ הוא רק כשחוזר מהודאתו וטוען משטה אני בך קמ"ל קרא שיכול לטעון ומהאי טעמא פטור מש"דא כיון דלא הוי מודה במקצת שפטור מתשלומין וזהו גופא קמ"ל קרא כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה יכול לטעון משטה אני בך ומנלן כשעומד בהודאתו ומשלש שמורין דפטור משבועה דאורייתא:

ונראה לענ"ד להסביר הדבר, דהנה רש"י פי' בקידושין דף ס"ה ע"ב דהא דהודאת בעל דין כמאה עדים משום דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו יע"ש, ונראה כוונתו דעל זה ל"צ קרא באם עומד בהודאתו כיון דאינו חב לאחרינא הוי כמתנה, רק קמ"ל קרא שאינו יכול לחזור מהודאתו, דלולי קרא הייתי אומר כיון דהאי גברא הי' בחזקת שכל מה שיש תחת ידו הוא שלו ועתה שמודה שחייב לחבירו, יהי' נאמן באמתלא כל דהוא שנותן על חזרה כגון משטה וכיו"ב יהי' נאמן בהודה בב"ד כמו כהודה בפני עדים כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לטעון משטה, ה"ה בהודאה בפני ב"ד יהי' צריך לומר אתם עדי וכיו"ב בלשון המוכח שכיון להודאה גמורה כיון דלא הוי ידעינן מסברא דאין יכול לחזור כשהודה בב"ד אפילו בלי אתם עדי כדאי' בסימן פ"א סעי' ו', דניהו בעומד בהודאתו ורוצה ליתן מי ימחה בידו כיון שאינו חב לאחרינא, אבל סד"א דיכול לחזור כיון דלא הי' קנין, דגם במתחייב את עצמו בדבר שאינו חייב בעי קנין כדאי' בח"מ סי' מ"א ואפילו לרמב"ם מוכרח לומר אתם עדי, ולכן גילה לן קרא דמסתמא כשאדם מודה בב"ד מ"י תביעה מאותו טענה שהודה שהוא ממין הטענה דליכא הוכחה דהי' משטה הוי הודאה