שערי תורה חלק א לב

דסובר בשבועות דף מ' בטענו חיטין ומעורין והודה לו באחד מהן דפטור אף דבע"כ חייב לשלם כמ"ש תוס' ד"ה לימא כ"כ אף לולי דברי רבה ב"נ אף דהי' חייב לשלם עכ"פ פטור מש"דא מצד גזירות הכתוב דלא הוי ממין הטענה וא"כ שפיר כ' רש"י ותוס' שבע"כ הודה שלא חייב לו שעורין דאם הי' חייב לו מסתמא הי' תובע בבת אחת כדי שאם יודה באחת מהן יהי' חייב ש"דא אע"כ שהודה שבאמת לא הלוה לו שעורין וטוען האמת, והוא ע"פי כלל הר"ן הנ"ל שמסתמא בוחר לטעון טענה שיתחייב ש"דא ולק"מ קו' הר"אש ולפ"ז ממילא מיושב קו' שיטה מקובצת ופ"י דהוא גופא דפטור מלשלם שעורין לא ידעינן כ"א עכשיו דגלי לן קרא דפטור משבועה כשהודה בדבר שאין ממין הטענה איכא הוכחה ברורה מדלא תבע גם שעורין בבת אחת דהוא טענה היותר מועיל לטובתו שיתחייב הנתבע ש"דא וטוען טענה אשר יוכל הנתבע להינצל מש"דא מוכח שהודה אבל אם לא הי' לן מיעוטא מכי הוא זה מצד סברא לא ה היינו יודעין שפטור מלישבע מכח שפטור מלשלם דהוי אמרינן באמת גם כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה חייב לישבע וממילא ליכא הוכחה שהודה דאין אדם תובע כל התביעות בבת אחת כיון דאף בטענו חיטין והודה בשעורין חייב ש"דא אין לו הפסד במה שתבעו בזה אחר זה ומה דאמרינן שהודה הוא מכח דידעינן מקרא שפטור משבועה דאוריי' ולפ"ז מוכח כתי' א' של תוס' דאי נימא כתי' ב' דר"ג פוטר מלשלם ומחייב ש"דא קמה הקו' הנ"ל כיון שחייב שבועה אמאי פטור מלשלם דהא ליכא הוכחה שהודה אע"כ כתי' א' שחייב באמת לר"ג לשלם כיון שחייב לישבע וכבר כתבנו דקו' ש"מ ופ"י בע"כ לא קאי רק לתי' א' של תוס', וא"כ א"ש כנ"ל ובזה מיושב סוגי' דשבועות דף מ' הנ"ל דכבר כתבנו מ"ש תוס' שם ד"ה והודה, ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי יע"ש א"כ נסתפקו לתו' אי דייקינן לשון פטור י"ל דלא הוי דיוק כ"כ כיון דאי' ברישא דמתניתן שבועו' הדייני' הטענה וכו' ואם אין הודאה ממין הטענה פטור וכו' וביאר אח"כ מה הוי אינו ממין הטענה כגון טענו חיטין וכו' י"ל פטור ר"ל משבועה ולא מתשלומין, וא"כ י"ל בזה הי' מחולקים הש"ס ואומר דכוונת הש"ס לימא מסייע לי' י"ל אינו כפי כוונה פשוטי רק שהי' מדייק מדאי' בש"ס במתניתן פטור ומשמע דפטור לגמרי אפי' מתשלומין וכיון דאי' סתם טענו חיטין והוד' לו בשעורין ולא מבואר שחזר מהודאתו וטוען משטה אני בך משמע להדי' אף בעומד בהודאתו פטו' (ול"ל סברת הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ב בכוונ' רמ"ה כמש"ל) ובע"כ משום דתובע הוד' שלא חייב לו שעורין וממילא מוכח דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב שבועה דאל"כ אמאי אמרינן שהודה דלמא משום דאין אדם תובע כל התביעות בבת אחת וא"ל דהוי לי' למיטען טענה היותר מועיל דלמא יודה בשעורין דהא גם כשיטעון חיטין ושעורין ויודה באחד מהן יפטור משבועה, אע"כ שחייב שבועה כשטוען חיטין ושעורין והודה באחת מהן וע"י זה איכא הוכחה שמודה וכמש"ל שגם שמואל מודה לרב וז"ש לימא מסייע לי' כו' טעמא דטענו חיטין והוד' לו בשעורין הא חיטין ושעורין והוד' לו באחד מהן חייב ולק"מ קו' הנ"ל, וע"ז משני הש"ס דלא מוכח די"ל דלא דייקינן תיבת פטור ודלא כרבה ב"נ ופטור היינו משבועה ולא מתשלומין, ה"ה אפי' חיטין ושעורין נמי פטור בכה"ג שפטור משבועה ולא מתשלומין, וז"ש לא ה"ה אפי' חיטין ושעורין נמי פטור ר"ל שדינם שווין, ולק"מ אמאי פטיר מתשלומין כיון דחייב שבועה בשטען תרווייהו דבאמת חייב לשלם והא דקמפלגי בחיטין ר"ל לפ"ז דטענו חיטין והודה בשעורין או שטענו חיטין ושעורין והודה באחד שווין קשה למה פליגי בחיטין בשלמא לסברת המסייע א"ש דקמ"ל רבותא לחכמים דפטור מלשלם שעורין אבל להמדחה ק' ועז"ק להודיעך כחו דר"ג וכמ"ש תוס' להודיעך דכחו עדיף דמחייב שבועה וא"ש ולק"מ קו' הנ"ל, מיהו לכאורה אכתי קשה קו' הר"אש לשיטת רש"י ותוס' לר' חייא בד אבא דסובר במס' שבועות טענו חיטין ומעורין והודה באחד מהן פטור מש"דא דלא הוו ג"כ ממין הטענה א"כ ליכא הוכחה שהודה או מחל ונסתר תי' שלי הנ"ל והדרא קו' הר"אש לדוכתי', אבל אחר עיון קצת יתיישב בפשיטות לפמ"ש הש"ך בסי' פ"א ס"ק נ"ו דדינא של רמ"ה דפי' בטענו חיטים והודה בשעורים שיכול לטעון משטה אני בך אמת לכ"ע דדוקא בהודה לפני ב"ד ע"י תביעה או מעצמו ל"ש משטה אבל בשהודה לו בדבר אחר הסברא נותנת שהשטה בו דלמה לא השיב על מה שטענו והשיב לו דבר אחר א"ו משטה ומשחק הי' בו, ובע"ת ור"אש דחולקים על רמ"ה היינו במה דס"ל לרמ"ה באם עומד בהודאתו בשעורים חייב לשלם שעורין, ול"ל טעמא דמודה או מחיל ואהא פליגי כמ"ש הר"אש דבמתניתן לא שייך טעם דהשטה אלא משום דהודה אבל לדינא מודו לרמ"ה דיכול לטעון משטה יע"ש, וא"כ י"ל דרש"י ותוס' מודו ג"כ לטעמו של רמ"ה דיכול לטעון משטה כיון דדינו כובע מתוספתא רק דהוי דחיקא להו לפרש כן בכוונת רבה ב"נ דאמר סתמא טענו חיטין והודה בשעורין דפטור כיון דנחית לבאר דין זה הוי לי' לבאר היטב כי אמורא צריך לפרט דבריו ולא לסתום והי' לו לבאר דמיירי שחוזר מהודאתו דמשמע להדי' מלשונו תיכף כשהודה בשעורין פטור מלשלם אף שעומד בהודאתו ובע"כ הטעם משום הודאה או מחילה ומ"ש הש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ב בכוונת רמ"ה שב"ד אומרים לו בסתם שהוא פטור המעיין היטב בלשון הר"אש וש"פ לא משמע כדבריו, ורבה ב"נ י"ל דסובר כשמואל דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב ש"דא איכא חזקה דהודה או דמחיל כמש"ל כיון דמן הסתם בוחר טענה היותר מועיל לכן פי' כן, אבל לר' חייא ב"א דלא אמר כלל דין טענו חיטין והודה לו בשעורין רק דין טענו חיטין ושעורין כו' י"ל באמת חולק בזה על רבה ב"נ דס"ל הטעם דהודה או דמחיל דהא לדידי' ליכא הוכחה רק דס"ל הטעם כמ"ש רמ"ה דיכול לטעון משטה אני בך, ולק"מ קו' הר"אש וכ"כ דברינו בישוב קו' ש"מ ופ"י נכונים דהא בע"כ קושי' הוא רק לשמואל דלר"ח ב"א דאפי' בטענו חיטים ושעורי' והודה באחד פטור משבועה דלא הוי ממין הטענה לא קשה מידי קושי' דיש לומר דאיצטריך כי הוא זה אף היכי דחייב לשלם כגון בטענו חיטין ושעורין מכל מקום פטור משבועה משום דלא הוי ממין הטענה כדמוכח למעיין בשבועות דף ל"ט עמוד ב' דמה"ט פטור לרחב"א אע"כ דקו' הוא רק לשמואל ושפיר יש לומר כדברינו ע"פי סברת הר"ן, ולפ"ז י"ל הא דפי' רש"י הטעם משום דהודה ומחיל פי' כן לרב פפא לשיטתו דסובר בשבועות דף מ' ע"ב כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף וכשמואל דטענו חיטי' ושעורי' והודה באחת מהן חייב ש"דא, ובע"כ לרב בודאי הכרח לומר סברת הר"ן שמן הסתם טוען טענה היותר מועיל לטובתו כדי שיתחייב ש"דא, וכיון דבטוען חיטי' ושעורי' חייב הו"ל למיטען שעורין ג"כ אע"כ שהודה או שמחל ולא הוי מחילה בלב כמ"ש תוספת בקידושין דף מ"ט ע"ב ור"ן כתובות דף ע"ט היכי דיש הוכחה לכל הוי דברים, וה"ה יש לנו הוכחה שמן הסתם בוחר בטענ' היות' מועיל וכיון שלא טען מוכח שהודה ומחיל וכיון דהוי הוכחה שהודה הוי דברים שבלב דברים ובאמת לרב חייא בר אבא יש לומר הטעם כרמ"ה וא"ש ולא קשה מידי כנלענ"ד נכון בדרך פלפול

פרט ג יבואר כוונת תוספת במסכת בבא קמא דף ל"ה ע"א בד"ה לימא ושבועות ד' מ' ע"א ד"ה והודה במה דנחלקו חכמים ור' גמליאל

ד כבר נתבאר בפרט הקדום לתי' א' של תוס' ר"ג סובר פטור מלשלם השעורין וחייב שבועה דאורייתא, ולכאור' דבריהם תמוהין אמאי חייב ש"דא הא לא הוי הודאה במקצת ועיי' בש"ע ח"מ סי' ע"ה סעי' ה' בסמ"ע וש"ך דעת הסמ"ע שם היכי שכופר הכל ונתחייב במקצת מתוך דברי עצמו שטעה בחשבון חייב ש"דא, אבל אם נתחייב במקצת מחמת שאין ב"ד מאמינין אותו או שנתחייב ע"פי פסק דין לא הוי מודה במקצת וש"ך שם מחלק היכי דנתחייב במקצת מכח שאין ב"ד מאמינים אותו כגון מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכיו"ב פטור מש"דא דאפשר דהאמת כדבריו, אבל אם נתחייב במקצת מחמת שב"ד הכירו שאף לפי דבריו חייב ה"ז מוד' במקצת ממש דהא הב"ד עדים בדבר יע"ש, ומיני' בנדון דידן להיפך שהוא מודה במקצת וב"ד מכירין שפטור מלשלם כמ"ש קמאי זלה"ה משום מחילה או הודאה ראוי לומר כיון שפטור מלשלם פטור משבועה דאורייתא וכן תמה בספר הא"ות בסי' פ"ח ס"ק ח' וכתב שדומה למי שתבע מחבירו מאה זהובים ואמר חמישים זהובים אני מוחל לך וחמישים פרע לי והלה אומר שלא חייב רק חמישים זהובים ואותן חמישים מחלת לי פשיטא דפטור מש"דא, ותוס' בעצמן במס' שבועות כתבו כן לפשיטות בקושייתם, ואח"כ בתירוצם כתבו להיפך בלי שום סברא: וראיתי בספר הנ"ל שתירץ דהתוס' סוברים כשיטת רש"ל המובא בש"ך ח"מ סי' פ"ח בתביעה ראשונה לא מוכח שמחל לו דאין אדם תובע הכל בבת אחת רק כשהודה בשעורין וחזר ותבע לו חיטין אז נעשה עיקר המחילה ואם כן בשעת הודאת הנתבע