שערי תורה חלק א לא

בתכ"ד כהודאה וכיון שהכחיש אמתלא ע"י שתיקתו מוכח שמה שטען חיטין הודה או מחל וצ"ע, מיהו בגוף התי' של ג"ת וש"ך דבריהם נכונים

ג ולולי דבריהם יש לתרץ קו' הר"אש בדרך אחרת ונקדים סוגי' הש"ס במס' ב"מ דף ה' דאי' שם ר' חייא מחולק עם אבוהו דר' אפוטריקו, לאבוהו דר"א הא דכתיב כי הוא זה דרשינן מהוא ומזה חד למודה במקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור, ור' חיי' ס"ל חד למודה במקצת הטענה וחד למודה במין הטענה דס"ל כרבנן דבעינן הודאה ממין הטענה, ואבוהו דר"א סובר כר"ג דחייב שבועה אף כשהודה באינו ממין הטענה והקשה בס' פני יהושע למה לן קרא לרבנן כשהודה בדבר שאינו ממין הטענה שפטור משבועה, הא מסברא נדע כן כיון שפטור מלשלם מטעם הודאה או מחילה דזהו מצד סברא דהא על פיטור תשלומין לא ילפינן מקרא ממילא פטור משבועה דהא לא הוי הודאה במקצת כלל יע"ש מ"ש לפרח בתוס' והנה קו' הוא רק לתי' א' של תוס' דבמס' שבועות ד"מ ד"ה והודה הקשו מנלן לרבה דפטור אף מדמי שעורין דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאל"ה אין כאן הודאה כלל ומנלן לרבנן דפטור ופליגי אף בדמי שעורין דלמא לא פליגי אלא אי חייב שבועה על חיטין, ותי' ושמא משמע לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי, א"נ אע"ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב לי' הודאה לחייב שבועה וכ"כ במס' ב"ק בסוגי' בד"ה לימא, וכ"כ לתי' ב' של תוס' אף שר"ג פוטר מדמי שעורין מ"מ אחייב ש"דא לק"מ קושי' פ"י בפשיטות דצריך קרא לרבנן דפטור משבועה כיון דחזינן לר"ג החיוב שבועה לא תלי' בחיוב תשלומין שאף שפטור מלשלם מחייב שבועה, ובע"כ קו' הוא לתי' א' דר"ג בע"כ מחייב לשלם שעורין דאם פטור הי' מצד סברא פטור משבועה ע"ז סובב קושיתו כי הי' דחיקא לי' לומר דקרא גופא קמ"ל דפטור מלשלם ולכן פטור משבועה כי מלבד שקרא לא מיירי רק לענין שבועה אף גם מסברא ידעינן שאם הודה או מחל שמועיל לסייע להמוחזק בממון וכמו שאכתוב לקמן, וכבר קדמו בזה בס' הנ"ל שם שכ' בשם הגאון מוהר"י כ"ץ זלה"ה וז"ל והודה לו בשעורין פטור תימא לי דלמ"ד אף מדמי שעורין כרבה ב"נ בפ' המניח ליכא הודאה כלל (וכוונתו בפשיטות כמ"ש פ"י למה לי קרא לפטור משבועה כיון שפטור מתשלומין וכן הבין בספ' א"ות סימן פ"ח ס"ק י"א) ותו דלמא ר"ג מחייב בדמי שעורין אבל משבועה פטור דבעי נמי הודאה ממין הטענה, וי"ל דלת"ק היא גופא אשמעינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורין אם כן ליכא הודאה ור"ג דמחייב בשעורין מחייב לי' נמי שבועה על החיטין, ותימא א"כ מאי פריך בפ' המניח תנינא טענו חיטין וכו' הא איצטריך לאפוקי מר"ג וי"ל דא"כ לימא בהדי' הלכה כרבנן יע"ש, והוא שיטה חדשה ולא משמע כן משאר פוסקים וביחוד בדברי תוס' למעיין בדבריהם, ואין להקשות על תי' הלז למה לי קרא סברא הוא בעיין קושי' המ"ס כתובו' דף כ"ג ע"א וב' ודף מ"ו ע"ב די"ל דס"ל כמ"ש תוס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אבע"א דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הקרא להשמיענו סברא וה"ה סברא דהודה או דמחיל י"ל דס"ל שאין הסברא פשוטה כ"כ לומר מדלא תבע מחיל וכאשר באמת שקלו וטרו בזה וגם אין להקשות, דהא קיי"ל כר' יהודא בסנהדרין דף כ"א ובכמה דוכתי בש"ס דלא דרשינן טעמא דקרא ואמאי קיי"ל הכא דפטור משבועה ומתשלומין, ודרשינן טעמא לכן פטור משבועה משום דפטרה מתשלומין נימא שחוקה הי' אף שחייב בתשלומין עטור משבועה ולא נדרש טעמא דקרא דמיושב ג"כ למעיין בתוס' מס' סוט' דף י"ד ע"א ד"ה כדי לייגעה, הגם שלכאורה יש לפרש שם עוד פי' מ"מ המעיין היטב יראה שע"פי פי' האמיתי לק"מ וכמו שכתבתי בחיבורי בכמה דוכתי בהך כללא, מיהו כבר כתבתי דמוהר"י כ"ץ הוא יחיד בדבר זה ולא משמע כן מפוסקים וביחוד בתוס' רק מבואר שהלימוד מקרא הוא רק על פיטור שבועה ומה שפטר מלשלם הוא מסברא וא"כ קמה קו' מהר"יך ופ"י במקומו ואולם קו' הלז הוא דק לשמואל ולפסק הלכה דטענו חיטין ושעורין והודה בא' מהן הוי ממין הטענה וחייב שבועה, אבל לר' חייא בר אבא במס' שבועו' שם דהוי ג"כ שלא ממין הטענה ואף שחייב לשלם מ"מ פטור משבועה מכח גז"הכ לק"מ קו' הנ"ל די"ל דצריך כי הוא זה בכה"ג היכי דטענו תרווייהו דמצד סברא הי' חייב לישבע כיון שחייב לשלם מה שמודה אע"כ דקו' הוא רק לפסק הלכה, ונ"ל ויהי' מוכח מתוך דברינו כתי' א' מל תוספת לר"ג חייב לשלם דמי שעורין, ויתיישב ג"כ סוגי' דמס' שבועות דף מ' ע"א דאי' שם אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ואמרינן לימא מסייע לי' טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב טעמא דטענו חיטין והודה לו בשעורין הא חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, ומשני לא ה"ה דאפי' חיטין ושעורין נמי פטור והא דקמפלגי בחיטין להודיעך כחו דר"ג וכל הרואה ישתומם מאי קמסייע לי' דלמא פטור משבועה רק דמתניתן רצה להורות לחכמים פטור אפי' מתשלומין לכן נקט חיטין והודה לו בשעורין, דבטענו חיטין ושעורין חייב עכ"פ בתשלומין אפילו לחכמים כמ"ש תוספת ב"ק ד"ה לימא, ולמה הוצרך לומר דנקיט להודיעך כחו דר"ג הא הול"ל דנקיט כן משום דברי חכמים, ושמעתי שהוא קו' מפורסמת אצל חכמי הזמן נר"י ונראה ליישב הכל בחדא מחתא, דהנה במס' שבועות דף ל' ע"ב מבואר בחי' רשב"א ור"אש ור"ן דמוכח דרב ושמואל פלי בדין הנגרר ממחלוקת שפליגי שם, לרב בטוען שתי כסף יש בידך מסתמא שוה קאמר וכל מה שיודה לו חבירו הוי ממין הטענה דאף אי מודה דוקא הוא בכלל שוה וחייב לשלם מקצת ולישבע ש"דא כדין מודה במקצת במין הטענה, ושמואל סובר דמסתמא כיון שלא פי' שוה כוונתו הי' לדווקא וכשמודה חבירו במקצת במין אחר הוי הודאה שאינו ממין הטענה ופטור מלשלם ומש"דא, ואף דקיי"ל כרב מ"מ בטענו חיטין והודה בשעורין פטור ולא אמרינן שוה חיטין קאמר והוי ממין הטענה משום דדוקא מטבע היוצא בהוצאה מסתמא טוה קאמר שדרך כל דבר לשום במטבע אבל בסחורה מסתמא טעין דווקא כדאי' בסימן פ"ח סעי' י"ב אמנם נחלקו ראשונים דעת רמב"ן הובא בר"ן לרב דקיי"ל כוותי' היינו בטוען שתי כסף יש לי בידך במלוה לפי שמלוה ניתן להוצאה ומשתלמת בכל דבר כוונתו לשוה אבל בטענו פקדון דווקא קא תבע דלא ניתן להוצאה אלא להחזירו בעיני', והר"ן חולק דאפי' בפקדון שוה קאמר דמן הסתם תובע בו באותו ענין אשר יתחייב הנתבע שבוע' וכבר נתבאר דתובע שוה אפי' אם הנתבע משיב דוקא חייב שבועה דאורייתא דדוקא הוא בכלל שוה ואם תובע דוקא אע"פי שמשיב שוה פטור לכן אמרינן בין בפקדון ובין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב הנתבע באיזה דבר שיודה יע"ש והובא כן בש"ע סימן פ"ח ס' י', ונראה להר"ן למעט מחלוקת בין רב לשמואל, ואומר דגם שמואל מודה דמן הסתם יש לנו לומר בעלמא שאדם מדקדק לטעון טענה היותר מועיל בב"ד כדי שיתחייב חבירו ש"דא אם יודה קצת רק שאני התם דאיכא הוכחה המתנגד על ידי דיבורו שאמר שתי כסף ולא אמר שוה שתי כסף דמן הסתם כשבא לב"ד מדקדק היטב בלשונו ואומר בפירוש טענה לטובתו, וקצת סמך לזה ממ"ש ת תוס' שבועות דף מ"א ע"ב ד"ה כל בתי' ב' דכשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו יע"ש ומכ"ש שיש לומר כן לגבי תובע, ואף אי הוכחות הם שוים כי יש הוכחה שטוען שוה כיון שהוא לטובתו ויש הוכחה שטוען דוקא מדלא ביאר להדי' מ"מ כיון שנתבע מוחזק וכמו שאין מוציאין ממון מספק כמו כן אין משביעין שבועה מספק שהי' בחזקת שפטור משבועה קודם שנולד הספק, ועיין ש"ך ח"מ סימן פ"ז ס"ק י' ולכן כיון דהוי ספק פטור מלשלם ומשבוע' כי אולי הי' טוען דוקא והוי הודאה שאינו ממין הטענה ורב בע"כ סובר שהוכחה זו שמן הסתם בוחר בטענה היותר מועיל עדיף, אבל בעלמא היכי דליכא הוכחה המתנגד מתוך דבורו מודה שמואל היכי שיש לפרש בתרי אנפי כוונתו אמרינן שמוכח כוונתו ע"י הוכחה שמן הסתם הי' בוחר לעצמו טענה היותר מועיל לטובתו כדי שיתחייב חבירו ש"דא ואפושי פלוגתא לא מפשינן, והנה אנן קיי"ל כשמואל דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב שבועה דאורייתא וא"כ לק"מ קו' הר"אש על רש"י ותוס' דאף שאדם רגיל כשיש לו כמה תביעות שאינו תובע בבת אחת היינו היכי שלא יהי' לו הפסד בענין שאם יתבע בזה אחר זה אף כשיודה במקצת יהי' חייב ש"דא כגון בתובע שוה דלא איכפת לתובע לתבוע בזא"ז וכשיודה הנתבע חייב ש"דא אף כשיודה בדוקא דדוקא הוא בכלל שוה, אבל בטוען דוקא כגון טענו חיטין אם היה חייב לו שעורין אדרבה רגיל לתבוע בבת אחת דאז אף אם יכפור באחת ויודה באחת יהי' כדין טענו חיטין ושעורין והודה באחת מהן שחייב שבועה דאורייתא אבל אם יתבע חיטין ויודה בשעורין יפטור מש"דא דהא אף אי נימא דלא כרבה ב"נ מ"מ פטור מש"דא כשאינו ממין הטענה כדאי' במס' ב"מ דף הנ"ל דאתי' מכי הוא זה וכמו לרחב"א