שערי תורה חלק א רצז

בכלל א פרט א מה שכתבתי להוכיח דהודאה גז"הכ מדין מודה במקצת הראני אחד מלומדים שכוונתי בזה לספר קצ"הח בסימן ל"ד, ובספרי חסר מסי' ל"ד וסי' פ"ח

שם בפרט ז מ"ש לתרץ קו' הגאון מפייאסק זצ"ל השיב חתני הרב המאו"הג ידיו רב לו בפלפול וסברא מוהר"ר ליב נ"י אב"ד דק"ק ביאה מדברי תוס' במכות דף ו' ע"ב בד"ה בזמן דוק ותשכח, ולענ"ד לק"מ דשם איירי בדיני נפשות שהמתרה מצרפן ובשגם כי רש"י ורע"ב לא כתבו לענין קא"פ, ואולם לרמ"ה בטור קשה אך הש"כ בסימן ל"ו ס"ק ו' תמה עליו והוכיח דבעינן שיראו כולם כאחד כמ"ש הטור בסימן ל"ח ומשמע להדיא דלא סגי במקצתן ובע"כ מחלקים כנ"ל דהמתרה מצרפין

בכלל ג פרט ה הוכחתי דר"ן ומוהרא"י סוברים דבממון ל"מ ס"ס והקשה חתני הרב הנ"ל מהא דאי' שם הקדישה בלא תקפה מהו הא התם הוא לענין איסור אי חל הקדש הא הוי ס"ס, ולענ"ד לק"מ כיון דעיקרו הוא ממון דאנו מוכרחין לדון אם הודה ויכול להקדיש או לא הודה ונגד ממון ל"מ ס"ס ולא אזלינן בתר הנגרר ושאני איסורא גרידא ובלא"ה ספק הקדש יש לו דין ספק ממונא לענין שלא להוציא מן המוחזק עיין ש"כ יו"ד סימן רנ"ח ס"ק י"ד וי"ל ה"ה לענין ספק ספיקא

בכלל ה פרט ב מה שכתבתי דלמשנה ראשונה נאמנת משום שווי' נפשה ח"דא וכן הבין בס' שערי המלך, הקשה גדול אחד מיוחד בדורינו אמאי נאמנת ליטול כתובה, השבתיו פשוט לענ"ד לפי מה דמוכח במס' גיטין י"א שחוב הוי לאשה שתצא מבעלה אף כשניתן לה הכתובה וכיון דמשנה ראשונה לא חששו שעיניה נתנה באחר הוי הודאה לחובתה לכן לתוס' וסיעתם מדינא נאמנת דשווי' נפשה כו' הוא מטעם הודאה ואף שמפקעת א"ע משעבודא דבעל דל"ל סברת הר"ן ואף שחוב לבעל כי מתוך שנאמן לחובתה כו' כי בממון הטעם דחיישינן לקנוניא כמ"ש בית יוסף בסימן מ"ז בשם בע"הת וליכא חובתו

שם במה שכתבתי בדרך פלפול באומרת מת בעלי ואח"כ הבן אם נתייבמה י"ל דאין מוציאין מהיבם ודמי למ"ש תוס' בכתו' דנ"א ופי', והשיב גדול מפורסם נ"י דלא נשמע רק דאין חכמים מחמירין להוציא אשה מבעלה משא"כ כשאיסור בחומרא הי' כבר קודם כניסה והוא עשה שלא כהוגן ועבר וכנסה, והשבתיו המעיין בדברי יראה שעיקר כוונתי להביא ראי' מרשב"א ביבמות דף ל"א ומה שכתבתי מתוס' ופי' הוא רק לסניף לכן כתבתי כיו"ב שאינו דמיון גמור ואולם באמת מצינו מילי דרבנן אף היכי שעבר על דרבנן שאין קונסין אותו להוציא עיין בחלקת מחוקק סימן י"ז ס"ק ס"ג וב"ש ס"ק ק"ד והמעיין בגוף תשובת מוהר"ם המובא במרדכי יראה שטעם הנזכר שם לא שייך ועיין ביבמות דף ל"ו ע"ב

שם בפרט ג מה שכתבתי בכוונת ב"ש שאינו נאמן על גוף המעשה למפרע וכן הבין בהפלאה, כתב לי גדול מפורסם הנ"ל והודאת בע"ד לגבי עצמו מועיל למפרע ושאני בדין דבית שמואל דשם תלי' בזה קיום קדושין ולגבי אחרים אין מועיל הודאת בעל דין דאף שמחייבין את המודה לשלם מ"מ כיון שיכול להיות שאין האמת כדברי המודה לא הי' למקדש אצלו מעות בעד הקדושין ולא חלין הקדושין עכ"ל השבתיו סברא הלז לא הי' נעלם ממני ואולם דרכי בחיבורי לכתוב הענין כסדר ואח"כ לרמוז למקורו וכבר כתבתי בכלל א' באריכות היכי שבגוף הענין ליכא עדות לא לאחרינא והוא רק הודאה לגבי עצמו רק שנגרר ממילא על ידי זה בענין אחר עדות לאחרינא י"ל דלא אזלינן בתר הנגרר רק בתר עיקר הענין וה"ה כיון שבענין ממון שהודה הוא רק חוב לעצמו וע"ז האמינהו תורה למפרע הוי הודאה לענין קדושין אף שנגרר מזה

שם מה שהקשתי על הדין ביו"ד בסימן רס"ח כשאומר שנתגייר בינו לבין עצמו יצטרך להטיף דם ברית כתב הגאון אמיתי מיוחד בדורינו נ"י לתרץ דאפשר הי' כוונתו רק שטבל בלא ב"ד ועדים דמל ולא טבל אינו גר וכיון שלא נשמע מדבריו שגם מילה היתה שלא בעדים ל"ש שווי' נפשי ח'דא. השבתיו דאכתי קשה כיון שאומר סתם נתגיירתי ביני לבין עצמי ועכ"פ נכלל בלשון זה גם שמילה הי' בינו לבין עצמו הגם שיש לפרש רק על הטבילה מ"מ מספיקא מחויבין הב"ד לשאול שיברר כוונתו דבכל מקום היכי דאפשר לברורי על ידי שאלה מבררינן ואמאי מקלינן כל כך ובשגם כי הדין נובע מר' יהודא וכשם ששאל לו ר' יהודא שאלות דשם הי' לו לשאול שיברר כוונתו

שם כתב הגאון נ"י שעדיין קשה אף לתי' שלי הנזכר שם ממה דאי' בסימן רס"ח סעיף יו"ד אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו קשה למה לא נבעי הטפת דם ברית השבתיו משם לק"מ כיון שנהגו בדרכי ישראל הרי הם בחזקת גירי צדק כי אלים כח החזקה ומחמת חומרא בעלמא לענין יוחסין עשו מעלה שלכתחילה אין משיאין אותם עד שיטבלו כיון דליכא צערא ולא החמירו להטיף דם שהוא צערא ובמקום צערא מוקמינן על דין תורה כדאי' בכמה דוכתי אבל בדין הנזכר בסעיף י"א שפיר הקשיתי כיון דשווי' נפשי' ח"דא הוא מדין תורה

שם בפרט ד' בפלפול הב"ח על דברי הטור כתבתי אמאי נאמנת לאסרה ליבם הא מפקעת משעבודא השיג הגאון נ"י שאני הכא שאומרת שנתגרשה מאישה ולא הוחל עליה מעולם שתהי' זקוקה ליבם ול"ד לראיות שהבאתי, והשבתי כי דברים הללו כתבתי שם כן בעצמי בכוונת הב"ח שיש חילוק בין הפקעת שעבוד מבעלה להפקעת מיבם רק הפקפוק שלי שיש לדמות לארוסה ולכן לא כתבתי בלשון קו' כי יש לחלק דהזכות של ארוס אלים יותר לכן דקדקתי בלשוני וכתבתי יש לפקפק וכוונתי כי י"ל הטעם של"מ הודאה לאפקועי מארוס אף שאינה משועבדת לו מ"מ יש לי עכ"פ זכות והודאה ל"מ בכה"ג לחוב לאחרינא ואותו זרות יש ג"כ ליבם כיון שהיתה בחזקת זקוקה ליבם עכ"פ הי' לו זכות באשה לכשימות אחיו מהי' זקוקה ליבם וא"כ שפיר יש לפקפק

בכלל שביעי פרט ד מה שכתבתי הדמיון למ"ש הש"ך בשם תשו' הרא"ש כוונתי על גוף הדין שכתב רשב"א דנגד מעשה ל"מ אמתלא ועל הדין בשינוי מלבושים כתב לי גדול המיוחד הלז, דלפי זה כל נקבה ישראלית ההולכת בכיסוי ראש מוחזקת על ידי זה שכבר נשאת לאיש וכיון שאי' אם שנתגרשה או נתארמלה א"א להתירה דהוי כבאו עדים שהיתה א"א ואף שלא אמרה כלל שהיא א"א כבר הוחזקה, השבתיו לק"מ דהא אנוסה ומפותה הולכין בכיסוי ראש כמ"ש בשבות יעקב סימן ק"נ א"כ לא היתה מוחזקת לא"א כי מה לי חזקת כשרות וחז"ק שלא זינתה או חזקת פנוי'

בפרט ה מה שכתבתי דבאשה שאומרת נתקדשתי לא שייך הטעם דבעליו, כתבתי בקיצור וכוונתי כי מה שבעלים נאמנים על שלהם נגד חזקת היתר הוא מטעם נאמנות והיינו מטעם שווי' נפשי' ח"דא ושומר כיון שבידו הוי כבעלים כמ"ש בפ"י בגיטין דנ"ד דהוי כשליש כיון שנמסר לו שיכול לעשות כמו שירצה המנהו וכן משמע במרדכי וא"כ באשה ל"ש שתהי' נאמנת מצד נאמנות עד אחד דעיקר הטעם משום שווי' נפשי' כו' שעל זה סובב דברי שם לדחות דברי הפלאה

שם מה שהקשתי על האי דינא דטבח בממ"נ היכי איירי כמש"ש כתב לי הגאון נר"י די"ל אף לדעת הר"ן דעד המעיד שלא בב"ד יכול לחזור אף בלי אמתלא שאני טבח שהדבר מסור בידו ולהודאתו עיי' טו"ז סימן ל"ט ס"ק י"ט ודינו כבעלים בשלהם, השבתי דאכתי קשה לפמ"ש מוהרי"ק סימן ע"ב דמעלה שבידו לא מהני רק לגרוע כח החזקה ונשאר עדותו ונאמן מטעם שעד אחד נאמן בספק השקול ואכתי שייך סברת הר"ן אך יש לקיים סברת מכ"ת הגאון נ"י כפי משמעות לשון הר"ן בגיטין דל"ל סברא זו ועכ"פ צדקו דברי בשיטת מוהרי"ק

שם מה שכתבתי להביא ראי' מ מדברי ראב"ד לענין עדות שבטלה מקצתו, כוונתי ממ"ש שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול ודמי להא דאמר במקיימי הדבר הכתוב מדבר יע"ש וקו' הש"ס הי' שהורג ורובע יצילו שיהי' לו שם עד פסול ומשני שאין לו אפילו שם עד פסול כיון דהוא בעל דבר ולרבא מתורץ גם קו' הש"ס הרוג יציל מבואר אף שבודאי נאמן דהא הרוג לפנינו מ"מ לא נקרא עד פסול ומחמת שקצרתי שם השיג עלי אותו גדול נ"י

שם בפרט ו במה שכתבתי שא"נ במגו משום שאין רצונה לפסול נפשה מכהונה השיג על זה הגאון נ"י דא"כ הי' לו לרמ"א לבאר דאם היא אשורה בלא"ה לכהונה כגון שנתגרשה וכדומה נאמנת עכ"ל, בזה אני מודה לדבריו שיש ק"ק על רמ"א בזה

שם בפרט ח בפלפול על דברי הא"ות כתב הגאון נ"י דאין התחלה לקו' דאין אדם מתחייב ע"פי דיבורו רק מדין הודאה וכשטוען דרך השטאה או השבעה לא הי' על דבריו שיצאו מפי' שם הודאה וכן כוונת הא"ות והאריך קצת בזה, השבתי שלכן הוכרחתי למ"ש שה כי המעיין בחלקת מחוקק מ"ב ס"ק מ"ד וב"ש בס"ק ה' מוכח שגם בכה"ג הוי דברים שבלב דהא סברא זו שייך גם בקדושין, ובע"כ לית להו לחילוק הלז, עוד ממה הגאון נ"י על סברתי שכתבתי דהוי אומדנא דמוכח כדי שלא יזלו נכסי דהא בהודאת שכיב מרע ג"נ אמרינן שלא להשביע ומה אומדנא יש בו דלמא הודה כדי שידעו בניו לשלם גם זילא נכסי ל"ש בשכ"מ, השבתיו דגם התם יש הוכחה לענין מאי אמר כן לעדים כי מן הסתם אמדו חכמים שמצפה לרחמי הש"ית כי אפי' ח"ב כו' ולמה פירסם שהוא בע"ח ויזלו נכסי' אם יעמוד מחליו ואי דחש שמא ימות הו"ל להודיע כן ליורשיו ואי משום שמא לא יקיימי צוואתו ז"א מלבד שיש לישראל חזקת כשרות אפילו בהפסד ממון אף גם לא הועיל דאטו סהדי בכפא כו' דאכתי הברירה בידם לומר שפרעו אח"כ ודוחק לומר דחושב שלא יוכלו להעיז דהא דקיי"ל דאמרינן מגו דהעזה ומי שנחשד על ממון מעיז ג"כ. עוד כתב דליכא אומדנא דמוכח כיון דאמדינן סתם דעת אדם המקבל הלואה בעל פה בפני עדים שאין רצונו לפרסם הדבר כדי שלא יזלו נכסי' הוי על העדים כלישנא בישא אם מפרסמין הדבר ומשום שהי' בטוח בהם שוה הודאתו בפניהם כהלואה בפניהם עכ"ד, השבתיו דעיקר כוונתי שכן הוא אומדנא דחכמים על פי דין תורה שאין דרך להודות בפני עדים כשלא תבעו שום אדם ולפרסם שהוא בעל חוב אטו משום זה ידעו הדיוטות גם כן אומדנא זו אולי סוברים שהוא סהדותא ואינו לישנא בישא וכמ"ש תוס' שם ודוקא לשין הרע הברור להם מעלימין ושאני הלואה בפני שנים שיכולין הלקוחות לומר אנו לא שמענו כיון שלפעמים ליכא קול כמש"ש כיון שהם מוחזקין אין מוציאין ממוחזק ומה שלוה בפניהם הי' מוכרח כי המלוה לא רצה להלות בינו לבין עצמו משא"כ בהודאה מי הכריחו להודות בפני עדים אולי יפרסמו הודאתו כי לא יחקרו אחר אומדנא שדנו חכמים דלאו כ"ע ידעו דעת תורה כדאיתא בכמה דוכתי, עוד כתב הרב הגאון נ"י דמאי דאיתא מאן דיזיף בצנעא יזיף היינו כשאנו דנין על דרך כלל סתם בני אדם, אבל כשדנין על איש פרטי שהודה שחייב לחבירו ליכא אומדנא דאפשר להיות שאין צריך למכור נכסיו לצורך פרעון אותו חוב ואין לו לחוש על זילי נכסים, והשבתיו דאומדנא הוא כך שאין רצונו לפרסם כי מי יודע מה ילד יום כי שכיחי עולים ויורדים ויצטרך למכור מנכסיו ובאמת לאו דוקא לצורך אותו חוב ורשב"ם נקיט קושטא דמילתא בפשיטות, ותו נראה דלאו דוקא זילי נכסי רק שאין רצון אדם מי שבאמת נצרך ללות שידעו העולם שהוא חייב כי יוחלש הנאמנות שלו אצל אחרים ומי שהוא באמת עשיר ומתיירא מעין הרע דרכו שלא להשביע א"ע והש"ס חדא נקיט כי היכי דלא ליתזלי נכסי וכל זה נראה בחוש והדעת אנושיי מסכים לזה

בכלל יז פרט ג הבאתי קו' הב"ח דבמס' גיטין פליגי אי מהני חזקה דלא שביק התירא כו' ובחולין דף ד' מוכח דמהני לכ"ע כתב לי כבוד ש"ב ומחו' הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר ברוך פרענקיל נ"י אב"ד ור"מ בק"ק לייפניק וז"ל לק"מ דלענין איסור נאמן עד אחד היכי דבידו ואף אם הוא פסול לעדות נאמן בשאר איסורין שאינו חשוד להם ע"כ במומר אוכל נבילות לתיאבון שאינו חשוד שישחוט בסכין שאינו יפה אם יש מחת ידו סכין יפה והוי לזה ככל עד אחד שנאמן באיסורין ומה שאמרו לא שביק התירא הכוונה שלא נחשד רק לתיאבון ולא למישבק התירא ובפרוזביל הכוונה לשון דרך חזקה באנן סהדי דלא שביק התירא כו' וסובר ת"ק שאינו חזקה להוציא עליה עכ"ל, השבתיו באמת דברי פי חכם חן ודבריו ברורין ואמיתים, וכדי להצדיק דברי מו"ז הב"ח ז"ל אמרתי ליישב בדרך פלפולי דהנה פשוט דע"א הנאמן באיסורין בעינן שיהי' מוחזק בכשרות כדאי' ביו"ד סימן קי"ט ובמג"א סימן ל"ט ס"ק י"ג, ומהות החזקת כשרות צידד הפני יהושע