שערי תורה חלק א רצד

מ"מ תזהירו מעצמך אף אם לא ישוב עכ"פ לא יוסיף עון על עונו, ואתה את נפשך הצלת, וא"ש ונכון

ז באופן אחר יש ליישב ההמשך, דהנה הרמב"ם בפ"א מתשובה הלכה ג' כתב וז"ל ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהי' הפרעון מזה החוט' על החטאים אלו שעשה מדעתו ומרצונו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה, עיי"ש שמביא ראי' על זה ובע"כ מחלק הרמב"ם, אף דאי' במס' ר"ה דף י"ח דגזר דין נקרע ע"י תשובה ותפלה, אבל לגזירה זו שימות ברשעו ולא יהי' לו עו"הב שמונעים ממנו דרכי תשובה לא נקרע, ואפשר לומר מלבד הכוונה הפשוטית כרמב"ם יש לומר עוד דבר אחר במה שהוא סבה לאדם שאי אפשר לשוב דהנה לכאורה קשה מאי דארז"ל רשעים מלאים חרטה בכל יום, ולעומת זה אז"ל רשעים אפי' בפתחו של גיהנם אין חוזרין, ודבריהם סותרין זא"ז, ונראה הכוונה דידוע מה שכתבו ז"ל כשאדם חוטא בחטאים גדולים ונתמלאה סאתו בורחת ממנו הצורה האלהית והוא רשע גמור, כי אין לו הנשמה הקדושה, וכמרז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, וכל זמן שיש באדם הנשמה הקדושה אף שלפעמים חוטא מצד טבע יצר הרע ומצד חומר הבהמיי שמתאוה הרשע מ"מ אח"כ מתחרט, כי הצורה האלהית אשר בו מחזירתו למוטב, ואין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, אבל כשהולכת ממנו אותה קדושה, אין לו דבר שיפתהו לעבודתו יתברך, כיון שנפש הבהמיי שבו מתאוה לרע וכן היצר הרע, ואין לו נשמה קדושה שהיא חלק ממעל שיסייע לו לטוב, וזהו בכלל מניעת הרשע מדרכי תשובה ע"י שנאבדה ממנו אותה המתנה ההגונה שהיתה בו יותר משיש לכל מיני בעלי חיים, ועתה ע"י גרמתו נאבדה ממנו, ולכן הרשע הזה אפי' בפתחו של גיהנם אינו חוזר

ואנכי הבינותי ע"י זה מה דאיתא בפרשת וילך, הנך שוכב וגו' והסתרתי פני מהם וגו' ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו' עכ"ל הפסוק, דהנה ראיתי בס' יד יוסף בדף ה' ע"ב שפירש בהא דאי' במדרש וישלח ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר, והכוונה דהנה הפלסופין אומרים, שנפש האדם נאצלת משכל הפועל וכשנפרדת מן הגוף נדבקת עם השכל הפועל, ואיננה למעלה מיסוד המלאכים, אמנם חכמי האמת ובתוכם הרמב"ן ז"ל כתבו שנפש האדם חלק למעלה מן המלאכים מתחת כסא הכבוד, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ומי שנופחה, מרוח שבתוכו נופח, באופן שנשמת אדם חלק אלוה ממעל, וז"ש מי גדול השומר שהוא המלאך מהנשמר שהוא האדם, ר"ל מי מדריגת נפשו גדולה, והשיב הנשמה שהיא הנשמר, מדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, ובאים מלאכים אצל צדיקים ורואים אותם, ואם היתה נפש הצדיק מיסוד המלאכים, כשהיתה רואה את המלאך, היתה נפרדת מן הגוף ונדבקת בשרשו שזהו הטעם כי לא יראני האדם וחי שנפש האדם חלק אלוה ממעל ומתדבקת בשרשה, ואי היתה הנפש ממדריגת המלאך וניצוץ ממנו, תיכף כשהיתה רואה שרשה ומקורה היתה נפרדת ומתדבקת בשרשה, וזהו סברת מנוח באמרו, מות נמות, כי אלקים ראינו, וזהו כוונת יעקב באמרו, ויקרא שם המקום פניאל, כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי, אם היתה נפשי משורש המלאכים היתה נפשי מתדבקה בשרשה ונפרדת מן הגוף, והשיג עכשיו אמתת דרוש זה שפניו וצלמו הוא צלם אלהים ממש ולא מצלם מלאכים, ולכן אמר יען ראיתי מלאכים פא"פ ותנצל נפשי, ואם היתה נפשי משורש המלאכים היתה מתדבקת בשרשה ונפרדת מהגוף, ועם כ"ז ותנצל נפשי, וזה מופת חותך מהיא למעלה מהמלאכים, ופני אל ממש, עכ"ד פח"ח, העולה מדבריו שהנשמה נקראת פני אל, וז"ש כשיעבדו ע"ז ימנע מהם דרכי התשובה, דהיינו שיסתיר פניו מהם והוא הנשמה אשר נתן לנו הנקראת פני אל, כי היא חלק אלוה ממעל, וממילא יחטא, וז"ש ועזבתים והסתרתי פני מהם, ואמר ביום ההוא על כי אין אלוה בקרבי, ר"ל החלק האלהי ממעל איננו בקרבי לכן מצאנו הרעות האלה, וידאוג על אבידת מתנה הגונה שהיתה לו, ומ"מ לא יועיל וז"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ר"ל אף שירצה שהש"ית יחזיר לו אותה מתנה לא יועיל, ויסתיר הש"ית פניו מחמת כי פנה אל אלהים אחרים, זהו עונש שלהם שמנע מהם דרכי התשובה, והגזירה הוא שיסתיר הפנים מהם והבן וא"ש

ובאמת יש לחקור כיון דמצות עשה היא בתורה למי שרואה דבר עבירה שיוכיח, וכמ"ש בפ' קדושים הוכח תוכיח וגו' והוא על כל אדם מישראל וממילא חל על הנביא, ואם הנביא שמע שנגזר למעלה שאדם רשע הלז ימות ברשעו ושימנעו ממנו דרכי התשובה, אם מחוייב לקיים מצות עשה דתוכחה, מי נימא כיון שעיקר טעם התוכחה כדי שיחזיר למוטב וכיון דנביא זה יודע בנבואתו, שהגזירה היא שימות ברשעו ולמנוע ממנו דרכי התשובה, פטור ממצוה הזאת, או דלמא שאין לנביא לילך אחר נבואתו לפטור את עצמו ממצות עשה הכתובה בתורה, ומחוייב לקיים המצוה כאלו לא הי' נביא, וקצת ראייה יש להמעיין בס' מוהר"ב בן חביב ז"ל במס' יומא דף ע"ה ע"א שאין לנביא לילך בתר נבואתו לענין דבר הנוגע לדין, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו, ולפ"ז יש לומר שכן הוא כוונת הכתוב, אף שהנביא ישמע גזירה שימות אדם פלוני ברשעו, מ"מ אין לנביא לומר כן לרשע זה שנגזרה עליו הגזירה שימות ברשעו, ואם עושה כן אף שאינו גורם למותו בעו"הב כי בלא"ה הי' מוכרח שימות ברשעו, מ"מ עושה חטא ועון, כי הוא מחוייב לעשות את שלו להוכיחו שישובו כי הוא כמו צופה, וז"ש והזהרת אותם ממני באמרי לרשע רשע מות תמות, ר"ל כמו שפירשתי באופן א' דבאמת תאמר לרשע, מה שגזרתי עליו שימות ברשעו, וז"ש רשע מות תמות, ר"ל שימות ברשעו, ונכפל במיתה דהיינו בעו"הז ובעו"הב, ולא דברת להזהיר רשע מדרכו. הוא רשע בעונו ימות, ר"ל אף שבוודאי ימות ברשעו מצד הגזירה, מ"מ דמו מידך אבקש, כי אתה לא קיימת מצות תוכחה, אבל אם הזהרת רשע לשוב מדרכו, אף שלא ישוב מדרכו מחמת שמנעתי ממנו דרכי התשובה הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת כי עשית את שלך להוכיחו כמאמר הכתוב הוכח תוכיח, ולא תאמר כיון שאתה נביא וידעת שלא תועיל תוכחה, פטור אתה מלהוכיח, רק אתה מחוייב להוכיחו, וא"ש, ואם שגיתי בדרושי' ה' הטוב יכפר ממעל, ואולם כן היא דעת הרמב"ם ורבו החולקים וכמ"ש בס' מוהר"י מטראני ז"ל שאין לך דבר שעומד בפני תשובה, ובעבירות החמורות מועילה התשובה, ויה"ר שנזכה לשוב בלב שלם, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן: דרוש בשמואל א' קפיטל י"ז פסוק נ"ה עד קפיטל י"ח פסוק ה'

א וכראות שאול את דוד וגו' ויאמר אבנר חי נפשך וגו' ויהי' ככלותו לדבר וגו' ויקחהו שאול וגו' ויתפשט וגו' וי"לד טובא א) למה שאל אל אבנר דוקא בעת שיצא לקראת פלשתי ולא שאל לו קודם לכן: ב) הקשו רז"ל ביבמו' דע"ו ע"ב ודף ע"ט ע"א והובא ברש"י וכי לא ידע והלא כתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו, ואף שדבריהם בודאי אמת מ"מ דברי תורה נדרשים בכמה פנים: ג) י"לד למה שאל המלך אל אבנר ולא לשאר אנשים: ד) למה תארו עכשיו בשם שר הצבא מאי נ"מ לשאלה זו אם הוא שר: ה) מה שאמר בן מי זה הנער אבנר תיבת אבנר מיותר: ו) למה קראו כאן בשם נער ואח"כ בשם העלם: ז) מ"ש ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן וגו' אין לו סמיכות זה לזה כי משמעות הלשין מורה שמתחילה לא הי' לו אהבה אליו כ"כ רק עכשיו ע"י כלותו לדבר נקשרה אהבתו אליו והדבר יפלא מדוע יוסיף עכשיו אהבה: ח) לענין מאי אמר שאהבו כנפשו: ט) מדוע לא הניחו שאול לשוב אל בית אביו הגם שיש לומר כפשוטו כי חפץ באהבתו הלא גם מתחילה הי' לו לאוהב ועל כל זה הניחו ו לשוב ובאמת יש ליישב מ"מ ניחא לן לומר תירץ מרווח ליישב הענין י) לענין מאי סיפר לנו שיהונתן נתן לדוד בגדים והחרב אף שרצה להורות לנו גודל צדקתו ואהבתו הא כבר מבואר שאהבו כנפשו, ונראה ליישב ומקודם נפרש