שערי תורה חלק א כט

חלק ב' הלכה י"ח כ' דשמא אפשר גם רש"י כלל בדבריו שני טעמים יחד מדלא כתיב דהא אומר לאו שעורין אית לי גבך אלא לאו שעורין יהבי לך משמע שאומר מעולם לא נתן לו והיינו וודאי הודאה וכוונתו שיש במשמעות התובע שני ענינים שהוא מודה ואומר שלא נתן לו כלום וגם דמחיל ומיושב קושי' ב' של ר"אש עכ"ד, וכן נראה למעיין בש"ך שם ס"ק ט"ז בד"ה עוד שכתב שס"ל לרש"י ותוס' הטעם דמחיל או הודה, ואולם למעיין בר"אש וברי"ו בס' מישרים נתיב ב' ח"ב וכן ביש"ש נראה שהבינו לרש"י ותוס' הטעם משום מחילה לבד, א"כ יש לנו בהבנת רש"י ותוס' ג' דיעות לסמ"ע וסיעתו הטעם משום הודאה וממילא הוי מחילה לג"ת וש"ך הטעם משום דהודה או דמחיל השתיקה מוכח בא' מתרווייהו, ולר"אש ורי"ו הטעם משום מחילה, ולכאורה יש להוכיח כהבנת הסמ"ע וסיעתו דהנה בש"ות מוהרי"ק שורש צ"ד כתב דמחילה לא שייך רק בחוב דמלוה להוצאה ניתנה ולית לי' אלא שעבוד בעלמא אבל גבי פקדון דממונא דאיתא בעיני' הוא צריך שיאמר בלשון מתנ' בלשון מחילה ואע"ג שהפקדון ביד הנפקד מקבל מתנה יע"ש, והובא כן להלכה בש"ע ח"מ סי' רמ"א סעי' ב' ומ"ש רמ"א מעות שחייב לו אבל חפץ וכו' אורחא דמילתא נקיט דמן הסתם מעות ניתן להוצאה וחפץ דרכו להחזיר בעיני' ועיקר החילוק הוא בין מלוה לפקדון, ובתוס' סנהדרין דף ו' ע"א ד"ה צריכה רצו להוכיח דמחילה א"צ קנין מהא דאמרינן טענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור משום דמחיל ודחו די"ל משום הודאה, ואח"כ הוכיחו מכמה סוגי' דמחילה א"צ קנין, ובטור ח"מ סי' קפ"ט כ' וז"ל אין המקח מתקיים לקונה אא"כ יקנה לו המקנה, אבל אם היה לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה יע"ש, וכ' בטורי זהב הטעם דלא שייך לומר שיקנה לו רשותו כמ"ש רשב"ם בפ' הספינה דף פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מוכח שם הוי רשות המפקיד, וכן בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סי' ס"ה כתב כן בשם אחד מגדולי דורו שרצה לבטל מתנה מטעם זה דחצר של נפקד אינו קונה דהוי רשות המפקיד דמתנה ומקח וממכר שווין דבעינן קנין ומה שדחה מוהרי"ט דראוי לומר חצירו ומתנתו באין כאחד כדאי' במס' גיטין דף ע"ח גיטה וחצירה באין כאחד עמ"ש בס' קצ"הח שם ועיין ש"ך סי' ר"ב ס"ק ג' דלא אמרינן חצירו ומתנתו באין כאחד ועמ"ש פ"י קידושין דף כ"ז ע"א, וא"כ לפ"ז ק' לשיטת רש"י ותוס' הא פשוט למעיין בסוגי' דהאי דינא דטענו חיטין וכו' מיירי בכל גווני בין כשטוען לויתי חיטין ובין כשטוען חיטין הפקדתי אצלך, ולפמ"ש ר"אש ורי"ו דהטעם משום מחילה הניחא בהלוואה דמהני מחילה דאין צריכא קנין אבל בפקדון צריך שיאמר בלשון מתנה ובעינן קנין דהא כל היכי דאי' ברשותא דמרא איתא צריך קנין כמו כל מתנה ואמאי א"י המפקיד אח"כ לחזור ולתבוע תן לי השעורים דהא כיון דבעינן קנין, הא לא משך בשעורין הנפקד או שאר קנין המועיל כי הדין איירי בכל גווני דסתמא אמר רבה ב"נ פטור מלשלם שעורים ולא מחלק בין אם עשה קנין המועיל או לא וכעין דאיירי בטענו חיטין דהלוואה שלא צריך קנין ומה שמונח ברשות הנפקד לא נקנה לו דרשות הנפקד הוי רשות המפקיד וממילא יוכל לחזור קודם שעשה הנפקד קנין המועיל, ואפי' לשיטת ג"ת וש"ך שי"ל בכוונתו או דהודה או דמחל ג"כ קשה דהנה אנן קיי"ל בח"מ סי' ע"ה סעי' כ"ו היכי דחיוב וודאי ופרעון ספק אין ספק מוציא מידי וודאי משום חזקת חיוב לכן באומר א"י אם פרעתיך חייב לשלם, וכמו כן היכי שיש ספק לפנינו וגם הנתבע מסופק אם הודה לו שלא הפקיד שעורין או שנתן לו במתנה השעורין ג"כ חייב לשלם לו השעורין כיון שבין לפי דברי התובע ובין לפ"ד הנתבע מגיע לו עכ"פ שעורין דשעורין בכלל חיטין, וישנו בכלל מאתים מנה אם כן החיוב וודאי והפטור ספק כי אולי לא הודה רק שנתן מתנה ובעינן קנין ויכול לחזור וכיון שאין הנפקד יכול לטעון וודאי הודית דהא לא הודה בפירוש רק מדלא טענו שעורין א"כ הוי כטוען ברי בחיוב וספק בפטור ועיי' בש"ך בסי' פ"ח ס"ק כ"ח שכ' כעין זה דלא מפקינן ממון ברור שחייב הנתבע אם לא במחילה גמורה יע"ש ועמ"ש בכלל א"י אם פרעתיך ותו לפי מה שאכתוב לקמן דהא דמהני כאן מחילה או הודאה אף דבעלמא קיי"ל דדברים שבלב לאו דברים משום דהוי אומדנא דמוכח לכל יע"ש והכא עכ"פ לא מוכח ממה שלא תבע שעורין אי כוונתו שהודה או שמחל או שנתן במתנה ובהלואה באיזה אופן שכיוון מועיל אבל בפקדון אמאי פטור דלמא כוונתו הי' לשם מתנה או מחילה ויהי' נאמן אחר כך לחזור ולתבוע שעורין שאינו אומר נגד הוכחה ומסתימת הש"ס מורה להדי' בכל גווני פטור דכל כי האי הו"ל לפירושי ולא דמי למ"ש בש"ע ח"מ סי' ס' סעיף ו' דרבים מפוסקי' ס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כך וכך הוי הודאת בע"ד כמאה עדים ואין מדקדקין כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן דוודאי נתן באופן המועיל וקנה המקבל מתנה יע"ש, וא"כ ה"ה אמרינן שהודה שנתן לו מתנה באופן המועיל דהיינו בשעה שמסר הפקדון לידו ואז קנה כיון שהי' דעת אחרת מקנה אותו אף שלא כיון לקנות כמ"ש ראב"ד הובא בנ"י במס' ב"ב דף מ"א ע"א בעובדא דרב ענן דשאני התם שאמר כן להדי' משא"כ הכא שלא אמר להדי' בלשון הודאה שמודה שנתן לו שעורין כי אינו אומר כלל והוי דברים שבלב ובעינן הוכחה משתיקתו והא ע"ז אינו מוכח לכל כוונתו משתיקתו דלמא כוונתו הי' שנותן עכשיו ולא מהני כיון שלא היה קנין ונשמע כשיטת הסמ"ע דעיקר הטעם משום הודאה וממילא הוי מחילה ולק"מ כמובן

מיהו יש לדחות די"ל רש"י ותוס' ס"ל כמ"ש ב"י בספרו בדק הבית בסי' קפ"ט שיש ט"ס בטור וצריך להגיה ולכתוב במקומו ביד אחרים שאם הי' הפקדון ביד הלוקח קנה לו רשותו יע"ש וכ"כ בש"ות מוהר"יט וא"כ בטענו חיטין פקדון והוד' לו בשעורין אף שכוונתו הי' לשם מתנה כי לא שייך לשון מחילה רק לשון מתנה ג"כ קנה הנפקד אף שלא ביון להקנות באותו זמן וכנ"ל ואכתי יש לפקפק דלמא הי' כוונתו לשם מחילה ול"מ בפקדון, ונשמע בסמ"ע וסיעתו, ולולי דבריהם יש לומר דהנה במרדכי במס' ב"ב דף ה' ע"א כ' בשם רבינו מאיר שהקשה אמאי א"נ לומר פרעתיך בתוך זמנו מגו דאי בעי אמר מחלת לי ופסק מכאן דטענת מחילה טענה גרועה היא וא"צ לישבע אפי' מלוה על פה, וה"נ לא משביעין לשכנגדו דלא מחל ועיין בח"מ סי' ע"ח סעי' א', והיינו שמן הסתם אין אדם מוחל ממונו וה"ה מן הסתם אינו נותן מתנה, וא"כ י"ל רש"י ותוס' ס"ל דעיקר הטעם משום הודאה דכיון דיש לנו הוכחה משתיקתו שאינו רוצה בשעורין וי"ל בא' מב' אנפין או שהודה שלא הלוה והפקיד שעורין או שמחל ונתן במתנה, וכיון דמן הסתם אינו מוחל ונותן יותר י"ל דהודה כי הוא באמת איש מהימן ואינו רוצה לגזול ומ"ש רש"י ותוס' משום מחילה אין כוונתם על גוף שעורי' שלא לוה או הפקיד שעורין ג"כ רק דהוי קשה להו דהא יוכל המלוה לטעון בין לפי דברי בין לפי דבריך מגיע לי שעורין דהא גם לפי דברי נשתעבדו השעורים דנכסי דאינש אינון ערבין וגם השעורין נשתעבדו וע"ז אמרינן כיון שתבעו חיטין דווקא, מחל השיעבוד משעורים ורצה חיטין דווקא כמו דקיי"ל בסי' פ"ח בכל מי שטוען דוקא שכוונתו דוקא לאותו דבר, ובכה"ג שפיר יש לומר דמחל השיעבוד כיון שלפי דברי התובע לא יפסיד דהא רוצה בחיטין, וע"ז שפיר מוכח דמחיל דטעין חיטין ומן הסתם בסחורה טוען דווקא כדאי' בסי' פ"ח ומכ"ש כשטוען גם המידה הוי כאלו אמר בפירוש דוקא חיטין מדלא קאמר שוה, וא"כ מ"ש רש"י ותוס' תרווייהו כוונתם שהודאה הוא שלא הלו' שעורין או הפקיד ומחל השעבוד על השעורין, ומיושב לפי זה קושי' שני' של ר"אש על רש"י ותוס' דלא דמי הך דרבה ב"נ למתניתן דטעמא אחרינא איכא במתניתן שהרי הניזק מודה שלא הזיקו אלא שור אחד יע"ש כי לפמ"ש לרש"י ותוס' לרבה ב"נ ג"כ עיקר הטעם משום הודאה וא"ש כנלע"ד לולי דבריהם זלה"ה: **(הגהה הג"ה איברא שקו' כזו ק' ג"כ על תוס' סנהדרין הנ"ל שדחו דליכא ראי' מטענו חיטין דמחילה א"צ קנין די"ל משום הודאה הא מוכח מזה גופא שא"צ קנין דאל"כ אמאי פטור מנ"ל דהודה דלמא הי' רק מחילה ויוכל לחזור כיון שלא היה קנין וצ"ע לכאורה ואין כאן מקומו

)** שיטה ב כפי מ"ש הר"אש לשון תוספת מורה שהוא רק מטעם מחילה שמחל השעורין וכן נראה שהבין היש"ש בסי' ל"ד בכוונתם ואפטר לומר טעמא דמילתא לכן לא אמרינן דהוי הודאה, לפי מאי דקיי"ל בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעי' א' ובסי' ל' ס"ב בהג"ה כל מקום שיוכל ליישב דברי העדים שאין מכחישין זא"ז מיישבין דבריהם יע"ש, והיינו אפי' בחד לגבי חד ומכ"מ בתרי לגבי תרי כיון שמן הסתם כת אחת אומרת אמת כדי שלא יהי' מוכחשים ראוי' ליישב דבריהם, וא"כ ה"ה כיון שהודאת התובע לחובתו שלא נתן שעורים הוא כעדים והודאת הנתבע לחובתו הוא כעדי' ואי נימא דשתיקת התובע הוי כהודאה יהי' הכחשה יותר י"ל דשתיקת התובע הוי מחילה ושניהם אומרים אמת כי מה"ת לומר שנתבע שהודאתו כעדים לחובתו אומר שקר כיון שאפשר