שערי תורה חלק א כח

בכוונתו, אמאי א"נ לפרש דבריו הראשונים הא אפילו כשטוען בב"ד טענה ונתחייב על ידי טענתו איתא במס' ב"ב דף ל"א ע"א ובש"ע ח"מ סי' פ' ס' א' שאם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו וה"ה כיון שאמר פרעתי מחצה וי"ל כוונתו שזוכר שלא פרע יותר או שכוונתו שמחצה אני זוכר ומשאר איני זוכר ממילא יוכל לתקן דבריו הראשונים ולומר שכוונתו הי' שאינו זוכר רק מחצה ועכשיו נזכרתי שהאמת כעדים ותו הא קיי"ל בח"מ סימן כ"ט ס"א ובסימן למ"ד ס"ו היכי ששני עדים מכחישין זה את זה יש לתרץ דבריהם כדי שיהי' עדותן מכוונת ומכ"ש היכי ששתי כיתות עדים מכחישין זא"ז כיון שמן הסתם עדים אומרים אמת ראוי' ליישב דבריהם שלא יהי' הכחשה וה"ה הודאתו לחובתו הוי כעדים ויותר ועדים מכחישים אותו ויש לפרש דבריהם שלא יהי' הכחשה ראוי' ליישב דבריהם ואולם כשעומד בהודאתו מי ימחה לו ליתן כיון שאינו חב לאחרינא אבל כשחוזר ואומר נזכרתי ואפשר ליישב דבריו אמאי לא יהי' נאמן, ודוחק לומר דכוונת רש"בא ור"ן במס' ב"מ שם היכי שאמר סתם נזכרתי ואינו מבאר מה הי' כוונתו בדיבורו הראשון שאמר פרעתי מחצה אבל אם אמר אח"כ נזכרתי ומה שאמרתי מתחילה פרעתי מחצה כוונתי הי' שזוכר ממחצה באמת נאמן דכל כי האי הו"ל לפרושי שדרך הפוסק לפרש ולא לסתום ולא משמע כן להמעיין בדבריהם וראיתי בבעל התרומות שער י"א חלק א' הלכה ג' שכתב לשיטת הר"י מיגא"ש מאן דאודי לחברי' בב"ד דאית לי' גבי' מנה ובתר הכי קא טעין ואמר דאישתלא בהאי אודייתא וקאמר דלית לי' גבי' ולא מידי ואע"ג דאית סהדי כדבריו לא מהני, וכתב וז"ל ומסתברא דלא דמי להא דקיי"ל טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא יכחישהו עדים דהאי דרך טענה אמר כדבריו וכאן דרך הודאה וכל המודה בב"ד א"י לחזור עכ"ל היינו כיון שאמר מתחילה בדרך הודאה ודאית שאי אפשר לפרש פי' אחר (ודבריו צ"ע דלמה לי' טעם זה הא מחיוב לפטור אין יכול לחזור ולטעון ודוחק לפרש כן בלשונו ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו) משא"כ הכא כיון שאמר לשון הסובל שני פירושים אמאי אין יכול אח"כ לפרש דבריו הראשונים שוב ראיתי בסמ"ע בסי' פ"ב ס"ק נ"א שכתב בשם בע"ת וז"ל ומיהו לגבי דידי' מחשבינן העדות כמאן דליתא דהודאתו כמאה עדים ומש"ה צריך לשלם המחצה ולישבע שבועה דאורייתא על המחצה השני' כיון דהוא הכחיש העדים בהודאתו ומ"מ לא אמרינן שישלם כל השטר כשישבע המלוה על שטרו כיון דהעדים כמאן דליתנהו דמי לגבי דידי' דאפשר לומר דפרע מחצה וחזר ופרע מחצה בפעם אחרת ושכח הלוה והעדים יודעים אותו עכ"ל והמדקדק היטב בדבריו יראה שהבין הכוונה דלא כפירושנו שאנו מסופקים בכוונת הלוה במה שאמר פרעתי מחצה אי ר"ל שזוכר שלא פרע יותר או שאומר איני זוכר רק ממחצה רק הבין שבוודאי כוונת הלוה הוא שאומר שזוכר שלא פרע יותר ומ"מ הוי ספק הכחש' דאולי הכא נאמנים העדים יותר כי אולי כוונתם שפרע מחצה בפעם אחרת והלוה טועה בדעתו וסובר שלא פרע יותר, ואף דבעלמא היכי שלוה מודה לחובתו נאמן נגד עדים ולא אמרינן שאולי טעה שאני הכא כיון שי"ל שנעשה פרעון בזמן אחרת ולכן שכח ואם כן לק"מ קו' הנ"ל דהא באמת אין לנו רק פירוט אחד בכוונתו לכן אין נאמן לומר נזכרתי אך המעיין היטב בלשון בע"ת ובש"מ לא משמע כן רק כפירושינו וצ"ע

ודע המעיין בגידולי תרומה מרהיטת לשונו נ' שהבין הפי' בראב"ד שעדים אומרים להדי' שפרעו בפעם אחרת אידך פלגא וז"א דאי אפשר לומר כן דבע"כ גם לראב"ד ההכרח לומר דהוי ספק הכחשה כי הבעל תרומות פי' כן בשיטת ראב"ד כדי לקיים תירוצו דאל"כ היאך יתרץ ראב"ד דבר אשר הוא מופרך מיני' ובי' ואי מעידין כן בפירוש לא הוי הכחשה כלל וצ"ל דג"ת כתב כן בתחילת דברי ראב"ד שעדיין לא נחית למ"ש אח"כ

יח ותו קשה לי דהנה בביאור בעל התרומות ופוסקי' הנ"ל נראה דמיירי שלא אמרו העדים והלוה הזמן פרעון דקיי"ל בסנהדרין דף ב' ע"ב ודף ל"ב ע"א דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכן קיי"ל להלכה כדאית' בטור ש"ע חושן משפט סימן למ"ד ס"א וכתב הש"ך שם ס"ק א' אף אם ירצה הדיין לדרוש ולחקור בשבע חקירות שהזמה תלוי' בהן לא יעשה כן ואף דכתב רמב"ם בפ"ו מטוען הלכה א' וקיי"ל כן להלכה בש"ע ח"מ סימן ע"ה סעיף א' בתובע ונתבע מחויבין לברר דבריהם היינו היאך הי' הענין אם לא לויתי או פרעתי וכיו"ב, אבל אין צריך על זמן פרעון ובשגם כי רבו החולקים וסוברים שמדין הש"ס לא הי' צריך בירור כמ"ש הג"מיי שם ואף אם היה מברר הלוה הזמן מ"מ העדים אין צריכים לומר הזמן שהוא משבע חקירות ואין לדיין לחקור ויש לומר שנידון דשלח ר' אבא מיירי מלא אמרו עדים הזמן (וגם לא אמרו העדים בלשון לא כי' כי לא כי הוי הכחשה כמ"ש הב"ח בסי' למ"ד וכנ"הג) ושפיר כתבו הפוסקי' שיש לומר דלא הוי הכחשה כיון דאמר פרעתי ומחצה והם אומרים פרעתי כולו ואין אומרין זמן אולי כוונתם על זמן אחרת אבל קשה לפמ"ש לעיל בפרט ח' לפרש סוגי' הש"ס בדרך פלפול ואף שדברינו שם נאמרים בדרך פלפול מ"מ הסברא היוצא מתוך דברינו שם אמת כיון שהשטר מכחיש לעדים יש לו דין מרומה וצריך דרישה וחקירה כי הדעת מכרעת לזה וא"כ ק' על הפוסקים הנ"ל במה שתירצו דהוי הכחשה ואינו הכחשה, הא כיון שצריך ד"וח בע"כ יחקרו אותם הב"ד על זמן הפרעון, וכמו כן ידרשו ויחקרו לנתבע כמ"ש בסמ"ע בסי' ט"ו ס"ק י"ג כדי שידעו אימת הי' פרעון שמתוך כך יבררו האמת אם יש הכחשה בין הלוה והעדים, וכיון שבע"כ צריכין לברר זמן היאך אפטר לומר דהוי ספק הכחושה בממ"נ אם כיוונו על זמן אחד הוי ודאי הכחשה כמ"ש בעל התרומות וגידולי תרומות ואם אמרו הלוה והעדי' בזמנים מתחלפים לא הוי הכחשה ואם הוי הכחשה ודאית יהי' השט"ח בתקפו ואם אינם מכחישים כלל לא ישבע הלוה כיון שיש לו עדים המסייעין. ואולם לשיטת הריב"ש בסימן רס"ו וסיעתו שסוברים שאפי' בדין מרומה אם אמר באחד מחקירות בדיני ממונות אינו יודע קם עדותן רק שלכתחילה ראוי' לדרוש כל מה דאפשר י"ל דראב"ד וסיעתו מוקי הסוגי' שב"ד חקרו ואמרו העדים שאינם יודעים אימת הי' פרעון י"ל דהוי ספק הכחשה אבל לשיטת רבינו בצלאל ז"ל הובא בספר כנסת הגדולה סימן למ"ד בהגהות בית יוסף ס"ק ח' שדעת כמה רבוותא הסוברים שבדין מרומה דינו כדיני נפשות ממש והיכי שאומרים אין יודעין עדותן בטילה וכ"כ הש"ך בסימן ל"ג וכיון שזמן פרעון הוא מחקירות אי אפשר לצייר כלל תי' [בעל התרומות וראב"ד, וא"כ לפי מה שכת' דר"ן ונמוקי סוברים כתי' הלז קשה על השפתי כהן דבסימן פ"ב ס"ק ל"ז נראה שמסכים לדינא כתירוצם הא לשיטתו אי אפשר לומר כתי' הלז וצ"ע

כלל ב יבואר דין הודאה שאינו ממין הטענה ובו ז פרטים

פרט א יבואר מקורו וטעמים הנאמרים בדברי קמאי זלה"ה

א גרסינן במס' שבועות דף ל"ח במתניתן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ור' גמליאל מחייב, ואתמר בב"ק דף ל"ה ע"ב בשם רבה ב"נ טענו חיטין וכו' ואמרינן מאי קמ"ל תנינא ומשני אי מהתם ה"א פטור מדמי חיטין וחייב בדמי שעורין קמ"ל דפטור לגמרי וכן פסקו כל הפוסקים כמבואר בש"ע סי' פ"ח ונאמרו ונשנו כמה שיטות בטעמא דרבה בר נתן: שיטה א שיטת רש"י ותוס' בב"ק שם, רש"י כתב בד"ה פטו' וז"ל פטו' אף מדמי שעורין דהא אמר לי' תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גבך יע"ש, ותוס' ד"ה לימא כתב וז"ל דסברא הוא שיהי' פטור כיון שהוד' לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו עכ"ל נקטו בלשונם תרווייהו הודאה ומחילה, ונרא' כמו שהבינו הסמ"ע סי' פ"ח ס"ק כ"ג ולבוש וב"ח הובא בש"ך ס"ק י"ז דכיון דהודה דאין בידו שעורין ממילא הוי מחילה, ונ"מ לדינא כמ"ש רמ"א בסעי' י"ב אפילו יודע הנתבע שחייב לו שעורין פטור לשלם לו דהוי כאילו מחל לו התובע ובספר גידולי תרומה שער שביעי