שערי תורה חלק א רפד

לכלל העולם וברא עולם הוא מחמת שהוא חסיד ומתחסד להשפיע לזולתו וזה שאמר כי לעולם פי' מה שהראה נפלאותיו לכללות העולם לכל הנמצאים הוא חסדו ואתי שפיר, ובזה מובן מאמר רז"ל במס' סוט' דהנה אית' במס' יבמו' דף ע"ט ע"א ג' סימני' בישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים כל שיש בו סימני' הללו ראוי להדבק באומה זו יע"ש, ומעתה אומר מי שעוש' מצות גמילת חסדים כגון ביקור חולים וניחם אבילים וקבורת מתים מצד הטבע התקוע בזרע ישראל לרח' על חבירו לא הוי כעובד ה' כי עושה דבר לטובתו כי הוא נחת לטבעו כי מי שהוא בעצם בעל רחמי' כשיוכל לעשו' דבר רחמניו' סיוע לטבעו מקבל נחת רוח מזה בשעת מצוה שמבקור חולים וכיו"ב ובשעה שעושה טובה לחבירו עושה טובה גם כן לעצמו והוי כעבודה בשיתוף שעושה בדבר אחד שני דברים שהוא לטובתו ולטובת אחרי' ומכ"ש בשכוונתו לקבל פרס שהוי ג"כ עבודה בשיתוף וכן אם עושה מצות הללו מצד ששכלו מחייב לעשות לא הוי עובד ה' כנ"ל מה שאם כן כשעושה מצות גמילות חסדים רק לש"ש והוא במחשבתו כאילו הוא חק ואינו עושה כלל בגינו א"כ אינו עושה רק מצות גמילות חסד עם חבירו ובשעה שמבקר חולי וכיוצא בזה אינו עושה כלל שום דבר לטובתו רק לטובת חבירו ואינו רק מבקר חולה ועושה חסד, ואם כן במצות שהטבע והשכל מסכים לגמול חסד כנ"ל מצד הטבע אבות ירשו בנים, וגם טבע בני אדם שהם מסוג אחד וממין אחד להיות אהבה כי אהבה הוא בדומים מכל מקום לא יעשה רק לשם שמים כאילו היה חקה ונגד הטבע כנ"ל ובזה ראוי להדרך במידתו יתברך שהוא גומל חסד עם בני אדם ואהבתו לבני אדם אינו מצד הטבע כי אין אהב' אלא בדומים כנ"ל וכמו כן מצד השכל אינו ראוי שירחם על אדם הראשון אחר שעשה עבירה, וכמ"ש רז"ל כי התשובה שמועיל הוא רק בגדר חוק שאין לו טעם ועל כל זה עשה לו כתנות עור, וכמו כן בקור חולים וקבורת מתים וניחם אבילים שה' בעצמו עשה אינו על צד הטבע והשכל כי אינו מסכים שה' בעצמו יטפל ולא מגיע לו שום שלימות מזה רק כן היה רצונו להשפיע מטובו על צד החסד כמו כן בני אדם ראוי שלא לעשות מצות הללו על צד הפני' לא לבד למען לקבל פרס ואף גם לא יעשה למען הטבע והשכל דאם עושה כן בשעה שגומל חסד יש לו מחשבה אחרת לטובתו ועושה בגינו גם כן והוי כאילו עשה עוד דבר באותו זמן לטובתו, ואולם ראוי שלא יעשה רק בקור חולים הלבשת ערומים כו' שלא יעשה כלל בגינו דק להשלים רצון הבורא כאילו הי' חקה ולא לקבלת פרס, וזה שאמר מה הוא מלביש ערומים כו' ר"ל כוונתו לא הי' למענו רק להלביש ערומים ולא עשה רק דבר זה כי לא הי' צריך להשלים שלימות וגם לא לעשות כביכול נחת רוח כי אין אהבה אלא בדומים ועשה רק מצוה זו כמו כן אתה לא תעשה בגינך כלל כי אם לשם מצוה זו והבן, שוב נדפס ספר סדר משנה וכתב על סגנון זה והנאני

ד ובזה יובן מאמר הכתוב בפרשת וירא וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היה גדול וגו', כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו והדקדוקים מובנים עיין במפורשים:

ונראה לפרש דהנה איתא בתהילים ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו והקשו ז"ל מה הוא החסד אם משלם כמעשיו ונראה דהנה יש ב' מיני עבדים העובדים למלך אדיר יש עבד שאינו אוהב לאדון דק עבור פרס וכשעובד עבדות עושה בעצבות גדול ויש לו צער מעבדות ועמל בעיניו וכשבא זמן שנח מעבדות הוא לו לנחת רוח ולמשיבת נפש ואינו מצפה הזמן של עבדות ואולם עבד המעולה האוהב למלך מאד ובוחן מעלות המלך ונחשב לו לכבוד במה שמלך מצוה לו לעשות שירות כי עבד מלך מלך ויש לו נחת רוח מעבדות ועושה העבדות בשמחה ובעת שנח מעבדות מצפה על הזמן שיוכל לעשות נחת רוח למלך כי העבדות קל בעיניו לעשותו א"כ יש לחקור כשיבואו על שכרם למי ראוי שכר יותר על פי הדין כי יש צד לומר לעבד המעולה שעובד מאהבה:

ואולם יש לומר להיפך כי עבד הראשון שעשה העבדות בעצבות הי' לו עבודה קשה בעבדות ולפום צערא אגרא מגיע לו שכר על פי הדין אבל עבד השני שעשה העבדות לטובתו לנייח נפשו כי הוא לו לכבוד שמשרת מלך כבר קיבל שכרו בעת עבודתו והשכר הבא לו אח"כ הוא מצד החסד ומעתה יש לומר כמו כן לענין עבודת הבורא כי יש כשעובד על מנת לקבל פרס ואי' במס' אבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס והקשו הראשונים ז"ל הא איתא בפרק קמא בפסחים האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני הרי זה צדיק גמור אם כן מותר לעבוד על מנת לקבל פרס ותירצו בתוספת בפסחים כשאינו תוהא על הראשונות מותר לעבוד על מנת לקבל פרס, ובספר מדרש שמואל תירצו שאם עושה על מנת לקבל פרס הוא צדיק וכשעושה ע"מ שלא לקבל פרס הוא בגדר חסיד ובפרקי דאבות מיירי במילי דחסידי וא"כ כשעושה רק על מנת לקבל פרס העבדות הוא עמל בעיניו ויש לו טירחא וצער ועצבות מגיע שכר על פי דין אמנם יש כת חסידים שעובדים שלא על מנת לקבל פרס שיש להם נחת רוח ממצוה בעצמה במה שזכה להיות עבד ה' וכמו שמצינו בגמ' דברכות ד"ט שסמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומא כולי יומא וכעין שפי' רמ"א בפסוק כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחנוך כי לכאורה בכלל החסדים שעשה הבורא אתנו עד שאין קץ וסוף לטובת כפי הנראה חסד הגדולה שבכולן הוא החיים שנתן לנו אבל באמת החסד הגדול שבכולן הוא במה שבחר בנו לעבדי ה' במה שזכינו להתפלל ולהודות לפניו ולשבחו זהו חסד גדול וכבוד גדול לנו שזכינו להודות להלל שבח לפניו וכמ"ש רבינו יונה במס' ברכו' מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך ר"ל על שזכינו להודות לך יע"ש וידוע שיש מ' הנוספת וזה שאמר כי טוב חסדך מחיים ר"ל יותר מן החיים שפתי ישבחונך ר"ל זה שיש לו זכות לשבחך דפח"ח יע"ש, ואם כן לאיש אשר אלה לו השכר שבא לו אח"כ הוא בתורת חסד ורחמים כי כבר הי' לו קבלת שכר בעת עבדות שהי' לו נחת רוח מעבדות וידוע שחסיד אמיתי נקרא איש וכמ"ש הכלי יקר בפרשת בראשית כי שם איש מורה על משפיע כי פי' במאמר רז"ל אין איש אלא הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה כי כל עולמות נבראו בדוגמת זכר ונקבה זכר הוא משפיע ונקיבה מקבל השפע וכל העולמות משפיעים זה לזה ומקבלים זה מזה ואולם הש"ית הוא רק משפיע, ואינו מקבל השפע כי עולם חסד יבנה שאין צריך כלל לשלמותו תועלת מעולם אם כן הוי רק איש ומובן הפי' וידוע מאמר רז"ל שצדיק נקרא בשמו של הקב"ה וא"כ החסיד אמיתי שמשפיע בחסדו כמורה שם חסיד ונקרא איש כי גם הוא משפיע לעולם ואינו מקבל שפע וכמ"ש רז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין שהוא לא הי' מקבל שפע רק משפיעו, וזה שאמר בפרשת בהעלותך והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה, והקשו רז"ל תיבת איש מיותר ולפ"ז אתי שפיר כי הנה הנהוג שבעולם מי שהוא משפיע לזולתו ומפרנסו מתגאה עליו כיון שנצרך לו, וסיפר הכתוב צדקתו וחסידתו אף שהיה איש משפיע שהיה מפרנס לכל ישראל בזכותו על כל זה היה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה אף שהם הי' רק על פני האדמה ולא הי' בשמים כי משה עלה למרום והוא הי' משפיע על כל זה הי' ענו וזה שאמר והאיש משה אף שהי' משפיע לכל עולם על כל זה היה ענו מאד הפך הנהוג שעשיר מתגאה על עני המקבל ממנו וא"ש העולה שחסיד מכונה בשם איש בשמו של הק"בה וכבר בארנו שלחסיד מגיע השכר אח"כ רק על צד החסד ורחמים, ולא על צד הדין כי כבר קיבל שכרו בעת שעבד שהי' לו נחת רוח מעבדות וזה שאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו אם אתה משלם לחסיד כמעשהו הטוב הוא רק על צד החסד ורחמים אבל לצדיק מגיע לו שכר על פי הדין כי העבדות הי' לו לצער ולא הי' לו שכר ונחת רוח בעת שעבד ומגיע שכר העבדות אח"כ והבן, וזה שאמר דוד המלך ע"ה בתמני' אפי תהלים קי"ט ראה כי פקודיך אהבתי ה' כחסדך חייני סלה ר"ל כיון שאני אוהב הפקודים בעצמם לא מצד הפרס לכן ה' שהוא הוי' שמורה על רחמים כחסדיך חייני היינו ר"ל על צד החסד ורחמי' חיינו כי לא מגיע לי חיות ע"פי הדין שכבר הי' לי שכר מעבדו' רק השכר מגיע לי על צד חסד ורחמי' והבן ואח"כ מצאתי שפי' כן הפסוק ראה כו' בס' הפלאה

ובזה יובן מאמר הכתוב הנ"ל דהנה אמרו רז"ל במסכ' ברכות דף כ' אמר רב פפא לאביי מאי שכא קמאי דמתרחיש להו ניסא מאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אמר לי' קמאי הוי מסרי נפשייהו על קידוש השם מתרחיש להו ניסא אנן לא מסרינן נפשייהו על קידוש השם, והטעם פשוט כי נס הוא חוץ לטבע וה' משלם מדה כנגד מדה אם הוא צדיק חוץ לטבע מגיע לו שכר חוץ לטבע והיינו נס לכן כשמסרו נפשם מגיע להם נס אבל אנן דלא מסרינן נפשייהו לא מגיע לנו שכר חוץ לטבע רק על פי טבע כי במדה שאדם מודד מודדין לו, ובזה מיושב מה דיש להבין כי ביהושע איתא שמלחמת ירחו הי' מלחמה שלא כדרך