שערי תורה חלק א רפג

משמע ששכר מצוה קלה וחמורה שוין והוא סתירה למאמר התנא בן הא הא שאמר לפום צערא אגרא ואיתא במס' יומא דף כ"ו ע"ב ת"ר את משפטי תעשו דברים שאלמלא שלא נכתבו דין הוא שיכתבו ואילו הן ע"ז ג"ע ושפיכת דמים וגזל וברכת השם את חוקתי תשמרו דברים שהשטן מטיב עליהן ואילו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז ע"ש א"כ מסתבר יותר צער בעושה מצות חקים מהעושה מצות שכליות כי למשל אם אדם האוהב לחבירו אהבת נפש אוהב נאמן אומר לחבירו אוהבו לעשות איזה משא ומתן ואינו מקרבו אל השכל ההרווחה אף ששומע לו מחמת שבטוח באהבתו על כל זה אינו עושה בחשקת גדול כשהולך לסחור אבל כשמקרבו המשא ומתן אל השכל עושה ברצון הטוב ואף כשהולך לסחור הולך בחשקת, ואם כן דבר שהוא נגד השכל אין אדם עושה ברצון וא"כ לכאורה גמילות חסדים לקבור מתים וכיוצא בזה מצות השכליות קל לאדם לעשות כיון שהשכל מסכים אבל מצות חקים כיון שהוא נגד השכל קשה לאדם לעשותו וכיון שלפום צערא אגרא ראוי שיהי' השכר יותר על החקים מעל השכליות ומרבינו הקדוש משמע שכל מצות שכרן שוה וגם אמאי יהי' השכר כל כך על מצות שכליות כמו כיבוד אב ואם וכיוצא בזה שהשכר הוא שאוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא הא הם מצות קלות שמה שהשכל מסכים קל לאדם לעשות והוא קושי' ראשונים בתוספת ביאור, ואולם מצינו תירוץ על זה על פי יסוד מקמאי זלה"ה דהנה ר' חנניא בן עקשיא אמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ופי' הברטנורא הרבה מצות כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר עליהם כשהן בדלים אע"פי שבלאו הכי אין אוכלין אותם שנפשו של אדם קצה בהם ע"ש וביארו זלה"ה כי יש ב' מיני מצות שלא היה התורה צריכה לצוות עליהן כי אדם מעצמו נזהר מעשותו כגון שקצים ורמשים וכיוצא בזה שמצד טבע האנושית יקוץ בהם ולא יאכלם כי יתעבם מצד עצמם על כל זה גזרה תורה להזהיר עליהן למען ימנע מהם מפני צווי יתברך ולא מהכרח הטבע המואס בהם וכמ"ש רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר רק יאמר אפשי ואפשי בו ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי', מין ב' הוא מצות השכליות כעין גזל וחימוד ממון שהשכל מחייב מפני תיקון קיבוץ המדינה להזהר בהם, וזהו כלל מעלת המדות אשר טעמיהם מפורסמים בטענת של שכליות שלימות המדות ובא עליהם הגזירה אלקית למען נשתעבדו שכלינו לבלתי עשותם וקיימם מפני ההכרח הטענות והשכל אלא מפני שכך גזרה הסכמת הבורא יתברך וכבר האריך בזה בספר בינה לעתים בדרוש ל"ט ועל פי זה פרשתי במ"ש בתהלים סימ' פ"ב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה וגמור ויש לדקדק מ"ש בקרב אלהים אינו מן המובן

ונראה דהנה בס' העקרים מאמר א' בפרק ה' ובפרק ז' כתב שמין האדם משונה משאר מיני בעלי חיים כי שאר מיני בעלי חיים אין הקבוץ הכרחי להם אבל מין אדם שלדקותו ומזגו שיתפעל מקור וחום יצטרך למלבושים ולמזונות מתוקן יפה למזגו שצריך לזה התחברות שא' יתפור וא' יארוג וכיוצא בזה כי א"א לאדם אחד לעשות הכל לכל הקיבוץ הכרחי וצריך שיהי' להם דת לשמור ולהסיר העול שלא יתקוטטו בהתחברים יחד בעניני משא ומתן וא"כ הד"ת לדון דין אמת הוא דבר הכרחי להם צורך קיבוץ המדינה והוא הכרח להיות אדם מצד שהוא אדם יע"ש ובספר העקידה פרשת משפטים הקשה לשאול על מה שהפליגו חכמינו ז"ל במס' שבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית איך יהי' נמשך שלימות הנפש מדיני שור ובור כיון שאפילו נושאים אינם שלימות רק הוא טוב המדומה, אף שהם מועילין השתדלות משפטיו לישוב המדינה מכל מקום מעלת הדברים כפי הנושא כמו מי שמלאכתו בחומר אינו חשוב כמו מי שמלאכתו בכסף וזהב א"כ יתחייב מזה שחלק המשפטים שכולם עסוקים בדברים החומרים של עולם השפל יהיה פחותים משאר חלקי התורה במעשה בראשית ובחכמת אלהות לפי שהנושא אשר בו תחקור מהאל יתברך גבוה מכל גבוה ומדוע השוה חכמינו ז"ל שיוכל אדם לקנות שלימות לנפשו כשעוסק בחלק המשפטים כעוסק במעשה בראשית וכעוסק בחכמת אלהות, ותירץ בספר יד יוסף לכן אמרו כל הדן דין אמת לאמתו תיבת לאמתו הוא מיותר, אולם ר"ל ודאי אם אין כוונת דיין רק לתיקון קיבוץ המדיני שלא יהיה עול אף שדן דין אמת אינו קונה שלימות לנפשו אבל אם עשה משפט אמת ומחשבתו מצד המצוה יתברך מחמת שצוה לשפוט אמת קונה שלימות לנפשו וזה שאמרו רז"ל לאמתו למי שנתן בהם אמתות היינו לשם המצוה יתברך הרי זה כאילו עסק במעשה בראשית ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ר"ל כאילו עסק בנסתרות שבמעשה בראשית שבעסקו בהם נעשה שותף להקדוש ברוך הוא אם כן לא קשה מידי קושית בעל העקידה, כי אף שנושאם פחות מכל מקום יש להם מעלה גדולה מצד המצווה יתברך כי מי שצוה שאר חלקות התורה צוה נמי משפטים והכוונה אינה משתנה לעולם כי מעשה המצות יש בו ב' בחינות א' מעשה המצוה ב' הכונה לשם שמים, והשלימת לנפש אינו מצד המעשה כי אמרו רבינו ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה הרי אף שנושא פחות מכל מקום קונה שלימות לנפשו אם כוונתו לש"ש ה"ה הדיין אם דן לש"ש מצד פקודת יתברך קונה שלימות לנפשו ע"כ דבריו ודפח"ח, וזה שאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט פירש בקרב הדיינים כמ"ש רש"י שדיין נקרא אלקים ישפוט בכוונת הדיין אם כוונתו בדין רק לתקן קיבוץ המדיני או כונתו כדי לקיים פקודת הבורא יתברך, לכן מה שהוא בקרבם ר"ל בכוונתם ישפוט בעצמו כי המחשבה לא נגלה רק לה' ועל זה אמר אח"כ עד מתי תשפטו עול שאתם אף שתשפטו אמת הוא רק מצד שהוא עול ר"ל להסיר עול להרחיק המגונה לתקן קיבוץ המדיני אבל לא לסיבת פקודת ד' שצוה לשפוט דין אמת וראי' לזה פני רשעים תשאו סלה כי לולי הדינים בעול אם רשעים עוברים עבירה שבין אדם למקום אתם נושאים להם פנים ואין אתם מוכיחם ואם הי' המשפט שלכם לש"ש לא הי' לכם לישא פנים כי הוא מצות עשה להוכיח אלא ודאי שאין אתם דנין דין אמת לאמתו מצד המצווה רק מסיבת תיקון קיבוץ המדיני לכן בשאר דברים שאין תועלת לתיקון קיבוץ המדיני אתם נושאים להם פנים לכן ד' דן בקרב הדיינים והבן:

אם כן לפי זה מיושב קושית הראשונים הנ"ל כי גם על מצות טבעיות ושכליות צריך כבישת הנובע ויצרו הרע ויש לו ג"כ צער כי יצרו מסיתו לעשות המצוה מצד טבעו ושכלו והוא צריך לכבוש הטבע והשכל ולעשות רק למען פקודת הבורא ואם כן יש לו צער מזה גופא שמוכרח לכבוש טבעו ושכלו' כמו בחוקים ולכן השכר שוה

ג ועל פי זה יובן מאמר רז"ל במס' סוטה בפרק א' אמר ר' חמא מאי דכתיב אחר ד' תלכו וכי אפשר לילך אחר השכינה כו' אלא הלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא מלביש ערומים כו' אף אתה הלבש ערומים הקב"ה בקר חולים אף אתה בקר חולים הקב"ה קבר מתים כו' אף אתה קבור מתים הקב"ה ניחם אבלים כו' אף אתה תנחם אבלים ע"ש ויש להבין שמאריך בלשון מה הוא ולא קאמר בקיצר הלך אחר מידותיו של הקב"ה שמלביש ערומים כו' ונראה דהנה בס' עקידה בפרשת בראשית שער שמיני פרק החיבור כתב קצת הקדמונים חשבו שאהבה תתהווה מצד ההפכת הנמצא בטבע הנאהבים, אמנם השנאה תתהוה בין הדומים, אמנם ארסטו סתר דבריהם וחתך הדין שעל דרך אמת אהבה יתהווה משווי והדמיון אשר בין האוהבם כי הדומה ירצה בטבעו הדומה לו ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו ומתדמה לו ובעל העקידה הביא ראי' לזה שאין אהבה אלא בדומה מטבע המציאות וגם מתורת אלהינו, מטבע מה שנראה בחוש שכל עוד שנתדמה הנאהבים בענינים רבים לפיהן תרבה אהבה ותחזיק מידת החסד ורחמניו' ביניהם ולפי מיעוט הדמות שביניהם נתינת אהבה יע"ש שהאריך להביא ראי' גם מתורה, אם כן אהבת ד' אלינו כיון שאינו לנו מצד הדמיון ולא מצד התנגדיות אינו אהבה טבעיות ואהבת שכליות רק אהבת רצון ואהבת חסד שחפץ להשפיע מטובו וזה שאמר המשורר לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו ויובן על פי מ"ש הבינה לעתים חלק א' דרוש למ"ד באריכות ותוכן דבריו כי הפועל פעולה, הנה בתחילה היה הפעולה אצלו בכח ואחר כך הוציאה לפועל א"כ נתוסיף שלימות לפועל בהוצאות הפעולה משהיה בכח, אמנם אצלו יתברך הפעולה והכח הכל אחד ונקרא עושה נפלאות גם כשפעולה בכח באופן שהנבראים לא הוסיפו שלימות בגדולתו ואינו צריך לנבראים, ואולם מדרכי השלום להשפיע מטובו לזולתו ברא עולם מצד החסד אם שאין צריך לכך יע"ש פח"ח וזה שאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו פי' אפילו אם הוא לבדו נקרא עושה נפלאות, ולא נוסיף שלימות בגדולתו, רק מה שהראה נפלאותיו