שערי תורה חלק א רפב

עולם הזה בעבור המעשה שהוא נגלה מדה כנגד מדה שיהי' להם עולם הזה מנוחת הנפש, ובזה מיירי קרא דועמדו זרים שקאי על לעתיד לבוא שיהי' צדיקים במעשה ובמחשבה, וכמ"ש לעיל מיני' בישעי' ס' וס"א ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגומר וסתם צדיק היינו במעשה ובמחשבה ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום ר"ל שהם צדיקים במצות הנסתרים מה שתלוי במחשבה בלב כמו אהבת אל ואהבת רעים שהוא אהבה בלב אבל מצות הנגלות שתלוי במעשה אין עושים רצונו של מקום א"כ לא מגיע להם שכר נגלה רק שכר נסתר לכן לא יהי' להם שכר בעולם הזה ולכן מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך כי כן מיירי קרא שאין עושים רצונו של מקום ע"י מעשה רק ע"י מחשבה וכמ"ש והי' אם שמוע תשמעו וכו' ושמיעה היינו בלב וכן ולעבדו בכל לבבכם פירש"י עבודה שבלב היינו תפלה ע"ש א"כ אין לו רק שכר מחשבה והוא בעולם הבא ולא מגיע לו עולם הזה לכן כתוב ואספת דגנך שיהי' לו טרדות המונעים שמוכרח לאסוף בעצמו ואין לו מנוחת הנפש כיון שלא עשו מצוה נגלה אין לו שכר נגלה ואתי שפיר ולק"מ קושיית מוהרש"א הנ"ל ומעתה מיושב ההמשך אליבא דר' חנינא בר פפא ואומר לפי מ"ש הפי' ולקחתי דגני בעתו הכוונה שלוקח הדגן בעתו מע"א ונותן לישראל א"כ מיושב הנ"ל כי יש לדקדק עוד לפי' רש"י שעיקר קושי' שהתם לוקח מישראל וכאן נותן לישראל א"כ מה שאמר ר' חנינא כתוב ולקחתי דגני בעתו וגומר תיבת בעתו הוא מיותר כי מזה לא קשה מידי, ולפי מ"ש לא קשה מידי כי גם ר"ח בפירושו הבין בקושי' שהפי' דולקחתי דגני בעתו היינו שלוקח הדגן כשנגמר ונותן לישראל ואין לו טירחא ומלאכתן נעשית על ידי אחרים, ולכן הקשה ורמי כתיב ולקחתי דגני בעתו וגומר אם כן מלאכתן נעשית על ידי אחרים ויש להם עולם הזה שהוא מנוחת הנפש וכתיב ואספת דגנך שמוכרח לעמול בעצמו ואין לו עולם הזה ועל זה משני לא קשי' כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום ר"ל קרא דדגני בעתו מיירי שעושים רצונו של מקום ע"י מעשה וכמ"ש לעיל כיון שחזרו בתשובה מאהבה ונהפך הזדונות לזכיות ועבירות הי' עם מעשה ומחשבה לכן מגיע להם שכר עולם הזה ועולם הבא נגד מעשה ומחשבה וכיון שעושים רצ כו של מקום רצה לומר ע"י מעשה והוא מצוה נגלה מגיע להם שכר נגלה שמלאכתן נעשית ע"י אחרים כאן רצה לומר קרא, דואספת דגנך מיירי שאין עושים רצונו של מקום כדמוקי לי' ר' שמעון בן יוחי רק במחשבה הם צדיקים וכנ"ל לכן אין לו שכר מעשה ומחויב לעמול ולאסוף התבואה ואין לו עו"הז והיינו ממש דברי ר' שמען בן יוחי רק רשב"י מחלק כן נגד קרא דועמדו זרים, ור' חנינא בר פפא מחלק כן בין קרא דדגני לקרא דואספת דגנך וא"כ ממילא מיושב קושי' התוס' שהוא קו' א' כי לפי מ"ש מוקי ר' חנינא בר פפא כרשב"י קרא דואספת דגנך באין עושים רצונו של מקום וגם קו' ב' מיושב שמוכרח להאריך בלשון וכ"כ קושיא ג' כי באמת כאן עושים רצונו של מקום קאי למאי דהתחיל וכ"כ קושיא ד' מיושב כי קרא דוהי' אם שמוע איירי רק בצדיקים במחשבה ולא המעשה וכ"כ מיושב קושי' ט' כי באמת הפי' להיפך שמועיל תשובה ודוק היטב כי נכון בסייעתא דשמיא

ואולם להמשך דרכינו נאמר באופן אחר ליישב קושי' ד' ה' ו' ז' ח' ההמשך מר' ישמעאל ור' שמעון בן יוחי

ב יש לפרש סוגי' דברכות הנ"ל וישבנו כל הקושית הנ"ל ונקדים כמה מאמרים אשר נתיישבו בעזה"י על פי דרכינו

מאמר א) במס' כתובת דף ח' ע"ב אי' שם ר"ח בר אבא מקריבני' דר"ל הוי שכיב לי' ינוקא יומא קמא לא אזיל גבי' למחר דברי' יהודא ב"נ כו' וא"ל קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גמ"ח המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ב"א משלם הגמול יע"ש ויש להבין כוונת הברכה לענין מאי הביא קרא הלז

מאמר ב) מיכה ו' במה אקדם כו' הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך עיין ברש"י שם וי"לדק למה פרט דוקא מצות שבין אדם לחבירו

מאמר ג) מאמר רז"ל לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה והקשו ראשונים זלה"ה הכי משום שקיימו מצות דין תורה היה עונש שנחרבה ירושלים עבור זה

מאמר ד) שאמר שמעון הצדיק במס' אבות על שלשה דברים, העולם עומד על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים ומשנה בפ"א דפיאה איתא אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כיבוד אב ואם גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם וכתב הרמב"ם הטעם כי ע"י תלמוד תורה יזכה אדם לכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואולם קשה קושית רמב"ם למה במצות הללו יהי' השכר גדול כל כך יע"ש מ"ש בזה

מאמר ה) זכרי' ח' כי כה אמר וגומר כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה אל תיראו אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ד' עכ"ל וי"לד למה פרט דוקא מצות שבין אדם לחבירו עי"ז יהי' הטבה לירושלים ולא חשיב מצות שבין אדם למקום ותו מ"ש כי את כל אלה אינו מן המובן והוא מיותר

מאמר ו) איתא שם כה אמר ד' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהודה לששון לשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו ע"ש והקשה רמ"א למה פרט אמת ושלום יותר מכל המצות ע"ש

מאמר ז) בפ"ג בעוקצין משנה י"א איתא אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמת שנאמר להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום ויט לדקדק ולהבין הסמיכות וחיבור שמאמרים הללו אין להם חיבור זע"ז וכבר הרגישו ראשונים זלה"ה ותו למה דוקא שלום הוא כלי מחזיק ברכה לישראל ולא שארי מצות

מאמר ח) בתהילים סי' ל"ד אמר דוד המלך ע"ה מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתים מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו וי"לדק למה כפל במילת שונות חיים ימים ולמה אמר דוקא מצות שבין אדם לחבירו

מאמר ט) במס' כתובת דע"ג תניא היה ר' מאיר אומר מאי דכתיב טוב ללכת אל בית האבל מלכת לבית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספוד יספדוני' דקבר יקברוני וגומר ע"ש וי"לד כי התחיל מאי דכתיב משמע שרוצה לפרש בקרא ולא פירש כלל על פסוק טוב ללכת אל וגומר כי אם על קרא והחי יתן אל לבו ואולם בקצת ספרים הגירסא כך תניא הי' ר' מאיר אומר טוב ללכת אל בית האבל כו' ויש להבין מאי קמ"ל ר' מאיר קרא שאמר שלמה המלך ע"ה ובגוף הקרא י"לדק דהנה מוהרש"א ז"ל כתב דמ"ש ללכת אל בית המשתה היינו רשות אבל של מצוה כגון של חתן וכלה הא אמר בפ' האשה שנתארמלה מעבירין את המת מלפני חתן וכלה ע"מ וא"כ קמה מאי קמ"ל שלמה המלך ע"ה פשיטא דעדיף ללכת אל בית האבל כדי שעל ידו יזכיר יום המיתה ובא לידו הכנעה לשבור טבעו ותאות הגשמיות המונעים לעבודת הבורא וכמ"ש רבינו ז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כשיזכור לו יום המיתה ויותר יש התפעלות כשרואה בעיניו משיליך לשמחה של רשות שממשיך לעצמו תאות הגופני לגורם רעה לעצמו בשמחה של רשות וכל מה שכתבתי בכלי יקר בפרשת משפטים בפסוק ועבדתם את ד' אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימך ולכן אמר בעבודה של רבים וסיים לשון יחיד לחמך ולא אמר לחמכם כי בעבודת ד' יותר טוב כשעושים המצוה ברבים מאם יחיד עושת מצוה בפ"ע אבל בעניני אכילה יותר טוב כשאוכל פת לבדו יע"ש וכבר נודע מ"ש רמב"ם במורה נבוכים שלא שייך לומר זה טוב מזה כי אם שהם עכ"פ בסוג אחד והכא אינו בסוג אחד אם כן מאי קאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה שמשמע שללכת אל בית משתה ג"כ טוב רק שזה טוב יותר הא ללכת אל בית משתה של רשות אינו טוב רק רע ולעבירה יחשב וללכת אל בית אבל הוא מצוה ונראה לענ"ד ליישב בעז"ה המאמרים הנ"ל על פי יסוד אחד, דהנה בפרק ב' דאבות אי' הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והקשו ראשונים זלה"ה כי