שערי תורה חלק א כז

ב"מ דף ג' ע"ב במה דאיתא בש"ס מה לפיו שאינו בהכחשה כתב ז"ל, אינו בהכחשה אם הודה לו במנה ובאו עדים להכחישו שאינו ח חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי ואע"פי שעדים מעידין כדבריו אין משגיחין בו, דודאי הכא בכה"ג עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמא דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' יע"ש שכ"כ בשם רשב"א ור"ן ומלשון הש"ס משמע שאינו בהכחשה היינו בכל גווני אף שהעדים אומרים שלא לוה, וכן משמע מלשון רש"י שכתב וז"ל אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחישו לומר אינו חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי יע"ש, משמע הן אם אומרים שפרעו או שאומרים לא לוה, כי סתמא איתא שאינו בהכחשה וע"ז דייק הנימוקי יוסף שאין נאמן לומר נזכרתי כעדים, וא"כ קשה כיון דהוא ספק בהלואה אמאי חייב לשלם היכי שאומר נזכרתי דלמא האמת כעדים ואי משום דאין יכול לחזור דהוי מתנה, דא"כ אכתי ק' מאי אולמא דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי ובע"כ ס"ל דאי הוי רק מתנה כיון שלא הי' קנין יכול לחזור (ועיין בח"מ בסי' מ' שרשב"א ור"ן חולקים על הרמב"ם) ועיקר הטעם דפיו אלים שמוכח שהודאתו אמת, וא"כ דברי רש"בא ור"ן סותרים את עצמו

ט"ז אמנם ראיתי בשיטה מקובצת במס' ב"ב שם שכתב תי' הלז בשינוי לשון ולפי דבריו לק"מ שכתב וז"ל הקשה הראב"ד למה נאמן בשבועתו הא איכא שטר וא"ת מפני שעדים מעידין שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואעדים סמכינן א"כ אף הוא לא ישבע דאטו מי שמודה במקצת ויש לו עדים שמעידים על המקצת שפרע מי נשבע, וא"ת שאני הכא שהעדים מוכחשין שהוא מכחישן ואפי' לגבי נפשי' נאמן להכחישן ולחייב ע"א כדרך מהוא נאמן לחייב א"ע במה שהוא אומר שלא פרע א"כ חזרה הקושי' למקומה שלא יהי' נאמן אפי' בשבועה שהרי השטר בחזקתו, ותי' הוא ז"ל שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשין אבל פרעתי מחצה אינו הכחשה אלא כאדם שאומר ע"כ אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרין יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה ומיהו לא ברירא לן דהכי קאמר אלא יש לומר הכחשה ויש לומר אינו הכחשה הלכך לגבי לקוחות לא חשבינן לי' הכחשה דאמרו אנן אעדים סמכינן אבל לגבי נפשי' הכחשה הוא דכיון דאיכא שטרא ארתותי מירתת ולא משיב אבידה הוא אלא כמודה במקצת בעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו עכ"ל, ופשוט שהכל הוא תי' אחד ומ"ש מתחילה ועד סוף הם דברי ראב"ד שהוא כאדם שאומר ע"כ אני זוכר כו' ומיהו לא ברירא לן דהכי קאמר, ר"ל שודאי כוונתו כן אלא י"ל הכחשה והיינו שאומר שזוכר, וי"ל שאינו הכחשה כאדם שאומר ע"כ אני זוכר, וכן אי' בבעל התרומות בשער שמיני חלק א' סי' ג' שכתב שם וז"ל והאי דינא דנשבע וגובה מחצה אית בה כמה פירכי שהקשו ראשונים זלה"ה שהרי אחר שהן עדים מוכחשין והוא בעצמו הכחישם למה יבטל כח השטר על פיהם ויש להשיב אילו אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים אבל עתה כשאומר פרעתי מחצה אינו הכחשה אלא כאדם האומר עד כאן אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרים יותר כי פעם אחרת פרעת לו מחצה האחר. גם יש להקשות מאחר שאין הכחשה הלכך עדותן קיימת ומבטלת השטר על פיהם למה צריך לישבע על המחצה שכפר והלא עדים מעידין כדבריו ודבר שיש עליו עדים למה צריך שבועה, וכי מודה במקצת בעלמא אם יביא עדים כדבריו משביעין אותו, יש לומר דהאי דאמר פרעתי מחצה יש לומר הכחשה וי"ל שאינו הכחשה לגבי לקוחות לא חשבינן לי' הכחשה דאמרו אנן אעדים סמכינן ובטל שטרא אבל לגבי' נפשי' הכחשה הוא דכיון דאיכא עדים ארתותי מירתת ולא כמשיב אבידה הוא אלא כמודה במקצת דעלמא הוא הלכך לא סמכינן עלייהו עכ"ל, וא"כ לפ"ז יש לומר גם מ"ש רשב"א ור"ן ונ"י הנ"ל כוונתם לדברי בע"ת וש"מ הנ"ל, ומה שכתבו דהוי הכחשה ולאו הכחשה, דוקא בנידן דידן יש לנו ספק בכוונתו במה שאמר פרעתי מחצה אי כוונתו שזוכר בודאי שפרע רק מחצה והוי הכחשה, או שרצה לומר שמחצה זכור בודאי ומן השאר אינו זוכר ואינו מכחיש לעדים, דאם הי' אומר כן בפירוש שזוכר ממחצה ובאידך לא זוכר, הי' פטור מלשלם ומשבועה כיון שיש לו עדים על הפרעון, ואם בודאי הי' מכחיש לעדים שהי' אומר שזוכר בודאי שלא פרע יותר הי' נאמן יותר מעדים רק הכא כיון שאמר בלשון פרעתי מחצה, ולא אמר ולא יותר יש לנו ספק בכוונתו אי רצה לומר עד כאן אני זוכר ולא הוי הכחשה לעדים כי עדים אומרים אנו זוכרין יותר כי פעם אחרת פרעת, או דהוי הכחשה והיינו שר"ל שיודע בודאי שלא פרע יותר ולא הוי כאדם האומר אני זוכר עד כאן ולכן לגבי לקוחות לא תלינן בהכחשה דאף אם הי' מכחיש להדי' יכולין לומד אנן אעדים סמכינן, ולגבי נפשי' הוי הכחשה מספק ומסלקינן העדים והשטר ונשאר טביעת בעל פה, אבל בעלמא היכי שודאי מכחיש לעדים אזי הוא נאמן יותר ולק"מ קו' הנ"ל ולענ"ד מוכרח לפרש כן בכוונת הר"ן ונ"י ורשב"א, דאל"כ יהי' מחולקים עם בע"ת וראב"ד לשיטת ראב"ד ובע"ת היכי שאומר להדי' פרעתי מחצה ולא יותר דהוי הכחשה נאמן לחובתו וקם השטר בתקפו, דאינו נאמן אפילו בשבועה, ולשיטת הפוסקי' הנ"ל אי נימא כפי' קמייתא שכתבתי למעלה גם בכה"ג הוי ספק הכחשה כי אולי העדים זוכרים יותר וגם נ"מ לשיטת ראב"ד ובע"ת היכי שכיונו הזמן כגון שלוה אומר באותו זמן פרעתי מחצה ועדים אומרים באותו זמן פרעת כולו הוי הכחשה וקם השטר דלא שייך הטעם שפעם אחרת פרעת מחצה כי בזמן אחד כשאומר שפרע מחצה מן הסתם נזכר היטב ולשיטת פוסקי' הנ"ל לפי' שלי הנ"ל אפי' בכה"ג הוי ספק הכחשה וכאשר משמע לכאורה לשון ר"ן ונ"י שכתבו כי אפשר שאינו זוכר והעדים זוכרים יותר משמע קצת שאין הטעם דלמא פרעו בזמן אחרת רק בכל גווני אפילו היכי שברור שיש הכחשה בין הלוה והעדים מ"מ יש לו דין הכחשה ואינו הכחשה דיש לכו ספק מי מהם זוכר יותר אי הבעל דבר אי העדים, וא"כ ק' על בית יוסף בסימן פ"ב והב"ח וסמ"ע וש"ך שהביאו שיטת ר"ן ונ"י ובע"ת אמאי לא כתבו שפליגי אהדדי, אע"כ שכולם הבינו שכל הפוסקי' הנ"ל נתכוונו לדבר אחד ור"ן ונ"י קיצרו קצת במובן, וכוונתם ג"כ לדברי בע"ת כיון שאמר סתם פרעתי מחצה והעדים אומרים סתם בלא זמן אפשר לומר דפרע מחצה בפעם אחרת וא"כ לק"מ קו' הנ"ל, וראיתי בספר כתיבות משפט סי' ע"ט ס"ק א' על מ"ש רמ"א דכל האומר לא לויתי כו' ונאמן על עצמו יותר מק' עדים ומה שאמר לא לוה הרי הוכחש מעדים כתב ואין לומר הא העדים פסולין כיון שאומר שפרע והוא מודה בעצמו שלא פרע, דז"א די"ל כמ"ש הר"ן בפרק הדיינים דיש לומר דהעדים זוכרין יותר ממנו יע"ש, ונראה שהבין דברי הר"ן בפשיטות דאפילו בעלמא היכי שיש הכחשה בין בע"ד שאומר לחובתו ועדים אמרינן שזוכרים יותר ולענ"ד זה אינו דא"כ תיקשה קו' הנ"ל, וכוונת הר"ן מוכרח כמ"ש וגם קו' הגאון נ"י נמי לק"מ כלל, דהיאך אפשר לומר שהעדים פסולין דהא כל עיקר נאמנתו שנאמן על עצמו יותר מעדים כיון שהוא לחובתו ואם יהי' נאמן לגמרי יהי' הענין לזכותו ועל זה האמינה תורה לעדים מטעם פלגינן דיבורא, דעל ידי זה שהעדים נאמנים לחובתו שלוה, נאמן הוא שלא פרע, כי אם לא יהי' העדים נאמנים לא יהי' הוא נאמן ונאמנות שלו בא מכח שעדים נאמנים שלוה ולא שייך באותו עדות דהא דאי' במס' ב"ב דף ל"א לאותו עדות הם מוכחשים היינו בתרי ותרי דשני כיתות נאמנים מן התורה בין לזכות ובין לחובה שייך לומר כיון שהם מכחישים את עצמם ואין אנו יודעים מי אומרים אמת אין נאמנים כלל באותו עדות, משא"כ הכא כך אמרה תורה שלחובתו יהי' נאמן יותר מעדים ופלגינן דיבורא ומה שנצמח זכותו מדיבורו יהי' נאמנים העדים יותר כי אם אתה אומר שלפי דבריו שהם פסולים אין נאמנים העדים כלל, אם כן נאמן הבעל דבר לזכותו והתורה אמרה שעדים נאמנים לחובתו וזהו חוקת התורה דבכה"ג נימא פלגינן דיבורא של הלוה ופ"ד דעדים דקיי"ל כרבא בזה דאמרינן בכל מקום פלגינן דיבורא, וזהו פשוט ותמהני מאד על הגאון המובהק נר"י

יז אמנם קשה לי לפירוש זה שפרשתי בכוונת נ"י ור"ן ורשב"א, ממ"ש הנמוקי יוסף בפ"ק דב"מ בשם רשב"א ור"ן וז"ל מהא שמעינן דמי שמודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי ואע"ג שהעדים מעידין כדבריו אין משגיחין בו כו', והיינו דאמרינן בפ' יש נוחלין המוציא שט"ח על חבירו כו' והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה כלומר אפילו חזר לומר כדברי העדים שכיון שהודה מתחילה שלא פרע אלא מחצה אין יכול לחזור בו אע"פ שהעדים מסייעין אותו יע"ש שהשיגו על רמב"ם ועיין ה"המ בפי"ד ממלוה הובא בש"ך ח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ט, וא"כ סוברים שאין יכול אח"כ לומר נזכרתי וקשה כיון שיש לנו ספק