שערי תורה חלק א רעה

כוונתו כדי שיהי' להם פרנסה וכבוד ושם טוב בעולם וכיו"ב מפניות החיצונות אבל שמואל הצדיק כל מגמתו הי' לטובת ישראל כדי שיהי' להם שופטים הגונים והקפיד על טרחת עם ישראל וכיון שהי' זקן ולא הי' יכול לסבב את ישראל בעריהם הי' חש ושקד בתקנת ישראל והתחכם לשם שמים ועשה לשופטים את בניו כי סובר להלכה שמה שאב עושה סייג לפנים משורת הדין מחויב הבן לילך ג"כ באותו מנהג לכן מהאי טעמא עשה לבניו שופטים ולא מינה לשופטים לשאר חכמי הדור אף שהי' ראוים לא היתה מחמת קרבת האב לבניו רק לטובת ישראל כיון שמן הדין אין הדיין מחויב לסבב בעיירות ואם יעשה שופטים אחרים אולי לא ירצו לעשות לפנים משורת הדין כי לאו כ"ע עושים לפנים משורת הדין לכן מינה לבניו כדי שיהי' מחויבים לנהוג כן, וכל מגמתו הי' לטובת ישראל ולא להנאתו ונודע מ"ש רמ"א ז"ל לפרש מה שאי' בקרא שופטים בבאר שבע ר"ל שלא הלכו לסבב רק ישבו בקבע בבאר שבע ועוד כתב שם לפי' ר' יונתן ושאר חכמי הש"ס ז"ל אף שלא נטו אחר בצע מ"מ עבירה שעשו נחשב להם כאילו הטו אחר בצע והטו משפט כך דקדק הש"ית עמהם וכמו כן יש לומר לפי דרכינו מה שלא הלכו בדרכי אביהם לסבב מעיר לעיר כיון שהי' מחויבים לעשות מצד קבלת האב שנמשך לבן דקדק הש"ית עמהם כאילו קבלו שחד ויטו משפט, וידוע שיש לפרש למ"ד בשביל כמ"ש רש"י בפ' פנחס תחת אשר קינא לאלהיו ר"ל בשביל ועיין בס' העקרים בהקדמה ובזה מובן הכתוב ויהי כאשר זקן שמואל ר"ל שלא הי' בכחו להטריח ולסבב בעיירות וישם את בניו שופטים לישראל ר"ל מה שעשה לבניו שופטים לא הי' כדי להיטב עמהם כמשפט האב עם הבן רק הי' בשביל ישראל לטובתם כדי להקל מעליהם הטירחא לבוא בעיר הדיין ועשה את בניו כדי שיתנהגו כמותו ויהי' כו' שופטים בבאר שבע ר"ל שלא עשו כן רק ישבו שם ולא הלכו בדרכיו שהוא הלך וסיבב כמ"ש רמ"א ויטו אחרי הבצע כו' ר"ל חטא זה כיון שהי' מחויבים לעשות ע"פי הדין כי מה שאב עושה לפנים משורת הדין חל על הבן מן הדין לכן נחשב להם כאילו חטאו בבצע ובשוחד וא"ש אמנם כיון שרבותינו בעלי התלמוד זצ"ל לא פירשו כן מוכח כס' משא מלך וכן יש להוכיח מסוגין דב"מ דאל"כ קשה מאי מקשה המ"ס והא ר' ישמעאל זקן ואינו לפי כבודו הוה דלמא מיירי שאביו ר' יוסי הצדיק הי' נוהג בפרישות הלז כאשר הי' רואה שאחד טען משא אף שלא הי' כבודו לסייע הי' מסייע ועשה לפנים משורת הדין לכן חל על בנו מצד הדין וא"א לכוין כן בתי' הש"ס דהו"ל לומר ר' יוסי הי' עביד לפנים משורת הדין ובשלמא לשיטת הר"אש שאין יכול החכם למחול על כבודו א"ש כי לא הי' רשאי ר' יוסי למחול על כבודו ולסייע אף שמגיע מבזיון מצוה אבל לשיטת רמב"ם שיכול למחול על כבודו כשמגיע מבזיון מצוה קשה כנ"ל אע"כ מוכח כספר משא מלך וא"ש

ו ולפ"ז נבוא אל הענין ליישב קו' הנ"ל דהנה אי' ביו"ד סימן רי"ד ס"א דברים המותרים והיודעים בו שהם מותרים נהגו בו איסור (מחמת סייג ופרישות כמ"ש ש"ך) הרי הוא כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תענית שלפני ר"ה ושבין ר"ה ליו"הכ ומי שרגיל שלא לאכול בשר שלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך שלשה שיתירו לו ואם בשעה שהתחיל לנהוג כן היו דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' בפעם אחת צריך התרה יע"ש ולפ"ז נראה לענ"ד לומר שמה שמקשה הש"ס והא ר' ישמעאל בר"י זקן ואינו לפי כבודו אין הקו' כפשוטו שעל זה ידע שרצה לעשות לפנים משורת הדין ולוותר ממון ולכן לא הקשה מעיקרא כמו שהעדתי בקו' א' רק לאחר דמשני הש"ס מילתא בעלמא הוא דאוקמי הקשה באמת כקו' שלי הנ"ל כיון שהיה זקן ואינו לפי כבודו למה גרם הפסד מניעת ריוח ולאו משנת חסידים הוא כיון שמדינא פטור לסייע כיון שהוא זקן הי' יכול לומר האמת שהפקר לכ"ע ולא יסייע לו כי במה שאמר בפעם שני' שלא היו לכ"ע עשה לו היזק במניעת ריוח יותר טוב הי' שישתוק ולא יסייע לו יותר וא"כ הקו' הוא רק על פעם ב' למה אמר לכ"ע אפקרינהו ולא לך ומיושב ב' קו' הנ"ל וע"ז משני ר' ישמעאל בר"י לפנים משורת הדין הוא דעביד כי כבר נתבאר שאדם שנוהג א"ע הרבה פעמים ולכל הפחות שלשה פעמים בדבר שהוא פרישות הוי נדר ואם דעתו לנהוג כן לעולם אפי' בפעם אחת הוי נדר וצריך התרה ור"י בר"י הצדיק כבר הנהיג א"ע בהרבה פעמים שהי' טוען למי שנושא משא אף שהי' זקן ואינו לפי כבודו החמיר ע"ע לפנים משורת הדין א"כ הי' עליו כנדר רק עכשיו תש כחו ולא הי' יכול לסייע והי' צריך התרה לכן הוכרח לומר כן ופשוט הא דאסור לגרום הפסד מניעת ריוח לאחד אף בדבר מלא הי' שלו מעולם כמו במציאה היינו אם לא יצמיח לו טובה כמו במגביה מציאה לחבירו שאסור לגרום הפסד לאחד וליתן לאחר אבל אי בעצמו מגביה מציאה קנה אף שמפסיד לחבירו וא"כ אי נימא שמיירי בגווני שלא היה יכול ר' ישמעאל לעשות רק באופן שיהי' מטעה אותו כי אם לא יאמר כן יהי' לו הפסד ממון ומכ"ש בבריאת גופו פשיטא דליכא איסור במה שהי' גורם מניעת ריוח לבעל העצים וז"ש לפנים משורת הדין הוא דעביד ר"ל שהוא ר' ישמעאל בר' יוסי אשר דרכו כל ימיו לעשות לפנים משורת הדין ובענינים כאילו לא הי' חס על כבודו ומחל על בזיונו לדבר מצוה לכן הי' מוכרח לומר כן ונשמע מזה כדעת רמב"ם שזקן ואינו לפ"כ יכול למחול ע"כ לבזות א"ע כיון שמגיע מבזיון מצוה דאי כר"אש היאך הי' ר' ישמעאל נהג כן וא"ש, ואולם אכתי קשה דהנה תוס' בד"ה אפקרי' כתבו וז"ל וא"ת האמר בנדרים דמ"ה אין הפקר אלא בשלשה ויש לומר דהדא נמי הוי שלמה יע"ש וא"כ אכתי קשה קי' הש"ס למה אמר לכ"ע אפקרינהו ולא לך הי' לו להתיר נדר אע"כ דס"ל לתוס' כר"אש דבהתרת נדרים בעינן עכ"פ גמירי וסבירי וי"ל שהם היו הדיוטות לגמרי שלענין הפקר עיקר הטעם כדי שיהי' א' זיכה ושני עדים מהני אפי' הדיוטות אבל לא מצי להתיר וא"ש מיהו ראי' זו יש לדחות כמבואר להמעיין ואולם שאר דברינו נכונים ומה שהביא ראי' מרב יוסף שאמר אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, הכוונה שמשמע אפי' זקן ואינו לפי כבודו יכול לעשות לפנים משורת הדין וכשיטת רמב"ם ואפי' בענין טירחא ולא דוקא בוויתר ממון כי הפסוק מיירי הכל בטירחת הגוף וא"ש ודוק ולק"מ כל הקו' הנ"ל כן נלענ"ד נכון בדרך פלפול בס"ד

ז ומעתה נבוא לברר דברי מוסר שלמד ר' יוסף שאדם מחויב לעשות לפנים משורת הדין ואמר והודעת להם זו בית חייהם כו' ולכאורה אינו מרומז בקרא ונראה לברר הדבר שמרומז בקרא, הנה מוהרש"א כתב וז"ל הדרך זו גמילת חסדים בה"א הידיעה הוא הדרך הידוע דרך ד' להלוך אחר מידותיו כמ"ש בפ"ק דסוטה כו' ואמר ילכו זו ביקור חולים דבהליכתו שם לחוד בלי מעשה מקיימה כדמסיק בבן גילו, ואמר בה זו קבורה כי המתעסק במצות קבורת מת אין תכלית עשיתה רק בה כי אינו מצפה לתשלום גמול והוא חסד של אמת משא"כ בשאר גמילת חסדים ואמר את המעשה זו הדין כי הנעשה ע"פי הדין הוא המעשה הראוי לעשות ואמר אשר יעשון הוא ענין נוסף נאמר לבעלי דינים שכל אחד מהם יתרצה לפנים משורת הדין שהדבר תלוי בהם דהדיין לא יעטה לפנים משורת הדין בעל כרחם עכ"ד, ונראה לענ"ד מה שפירש ר' יוסף כן דהוי קחה לי' שמעיקרא אמר והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות ואח"כ אמר והודע' להם למה אמר כאן בלשון והזהרתה ואח"כ בלשון והודעת שלא אמר הכל בלשון אחד ובפסוק ט"ז כאשר אמר משה רבינו ליתרו אי' כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי להם את חוקי האלקים ואת תורתיו אמר משה רבינו בחוקים לשון והודעת והדבר צריך ביאור, ותו הוי קשה לר' יוסף דמיותר לגמרי תיבת והודעת דסגי לומר והזהרתה את החוקים ואת התורות ואת הדרך וגו' לכן מכח זה הוכיח ר' יוסף שפסוק מדבר בשני עניני מצות מצות החוקים שבין אדם למקום אשר אין לשכל מבוא ומצות גמילת חסדים שהם ממצות השכליות אשר לצורך קיבוץ ותיקון מדיני שראוי כל אחד לעזור לחבירו וכמו שהאריך בזה בס' העקרים ואי' במס' אבות הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכתבו מפורשים דמצוה ששכל מחייב נקל לאדם לעשותו אחר שהשכל מסכים אבל דבר שאין השכל מחייב קשה לאדם לעשות ונקרא חמורה ואמרתי לברר הדבר דהנה ארז"ל במס' יומא דף ס"ד ע"ב ת"ר את משפטי תעשו (ויקרא י"ח) שאלמלא לא נכתב דין הוא שיכתבו אילו הן ע"א וג"ע ושפיכת דמים וגזל וברכת השם את חקותי תשמרו דברים שהשטן משיב עליהם ואילו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחמא תאמר מעשה תוהו הם ת"ל אני ד' חקקתיו ואין לך רשות להרהר עליהן פירש"י משפטי משמעות דברים ישרים והדין נותן לעשותו חוק משמע שאינו אלא גזירת המלך השטן ויצ"הר משיב עליהם תשובה לומר שהתורה אינו