שערי תורה חלק א רעד

דיבור מהפקר ראשון ועכ"פ הו"ל לש"ס להקשות ולברר הפירוש שהי' תוך כדי דיבור וצ"ל דלא רצה להקשות על ר' ישמעאל מדבר שאינו מפורש רק מסברא דאולי סובר דהפקר אינו כנדר כי לא מפורש כן במתני' רק שב"י כתב שכן משמע בגמרא בפ"ק דנדרים לכן פריך ממתני' המפורשת ולתי' הש"ס בלא"ה לק"מ כפי כוונה פשוטה אבל באמת סובר הש"ס לסברא פשוטה כרמב"ם דהפקר הוי כנדר, וא"כ אי נימא הפי' בש"ס ר"י בר"י לכ"ע אפקרינהו במילתא בעלמא הוא דאוקמי כפי המפרש ברש"י שסביב הרי"ף שהי' מפקיר שהפקר לא יחול עכשיו כי אם לאחר זמן דהיינו בשעה שילכו משם תיקשי גם אליבא דאמת הא הפקר הוי כמו נדר שאסור לחזור בו וסתמא קתני משמע אפי' לאחר כדי דיבור דאל"כ הו"ל לתרצן לתרץ כן דמיירי בתוך כדי דיבור, ולא מבעי' לשיטת תשובת חוות יאור בסימן מ"ח שכתב דהא דקיי"ל דהפקר תוך שלשה ימים יכול לחזור הוא רק בקרקע אבל במטלטלים אין יכול לחזור מיד וכן משמע לשון רמב"ם בפרק ב' מנדרים הלכה י"ז בודאי קשה רק אפי' לפמ"ש הסמ"ע בסי' רע"ב (כאשר השיג עליו בעל קצ"הח) שאפילו במטלטלים יכול לחזור תוך שלשה ימים מ"מ משמע להדי' מלשון רמב"ם וטוש"ע שם וכמ"ש להדי' בדרישה ופרישה שאסור לחזור אפילו מיד כמו בנדר רק שיכול לחזור דלא הוי כקנין ואם חזר מועיל החזרה אבל עבר על האיסור וא"כ היאך חזר ר' ישמעאל שהפקר הראשון הי' לגמרי שיחול מיד והי' יכולין לזכות אם הי' שם אנשים אחרים באותו זמן כי הפקיר לכולם דהא הי' זוכה מתחילה ואם איתא שלא הפקיר לגמרי הי' לו לומר שאין רשאי לזכות כי לא הפקיר רק על לאחר זמן וכן כשחזר והפקירה משמע להדי' שהי' ג"כ לגמרי והפקר ב' הי' שוה להפקר ראשון מדלא ביאר שהי' שונה ואח"כ הי' חזרה שהפקר לא יחול עכשיו כי אם לאחר זמן לכן נראה שהפי' ברש"י שסביב הרי"ף מ"ש לכ"ע אפקרי' אח"כ ר"ל שגם בפעם שני' שאמר לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו הפקיר באמת בלבו לכ"ע כדי שיחול ההפקר ובמילתא בעלמא הוא דאוקמי וא"כ הקו' הנ"ל במ"ע, ואולם לפי לשון הרי"ף שכתב הגי' כך וז"ל אותבינהו וקא מיתפח א"ל דלי לי א"ל כמה שווין פלגא דזוזי יהיב לי' פלגא דזוזי ואפקרינהו הדר זכי בהו א"ל דלי לי יהיב לי' פלגא דזוזי אחרינא דכיון דקא חזי דקא בעי למיזכי בהו א"ל לכ"ע מופקר ולדידך לא מופקר ואע"ג דלא הוי הפקר כה"ג ר"י בר"י במילתא בעלמא הוא דאוקמה אבל איהו לכ"ע אפקרי' עכ"ל א"כ לא גרס הרי"ף בפעם שני' ואפקרי' וי"ל שמה שאמר לכ"ע אפקרינהו ולדידך לא מופקר, לא אמר רק דברים בעלמא ובאמת לא הי' עכשיו מפקיר כלל ורצה לדחות לבעל העצים שילך ואח"כ כשהלך לך משם בעל העצים הי' מפקיר לכ"ע כי לא הוי חזרה דהא לא הפקיר מתחילה בסתם ומה שאמר לכ"ע אפקרינהו ולא לך הי' רק דברים בעלמא כדי שילך וא"כ הפקיר באמת כדין לכ"ע ולק"מ קו' הנ"ל דכל זמן שהי' של ר' ישמעאל הי' יכול לומר דברים בעלמא לדחותו כדי שילך משם אבל לגי' שלנו בש"ס שגרסו ואפקרי' א"א לפרש כן והדק"ל שוב ראיתי בספר פלפלא חריפתא לבעל תוס' י"ט שכוונתי בכמה דברים לדעת הגדול והנאני

ה ונלענ"ד בדרך פלפול ליישב קו' הנ"ל דאיתא במס' פסחים דף נ' ע"ב בני ביישן נהגו דלא הוי אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמי' דר' יוחנן אמרו לי' אבתהון אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עלייהון שנאמר (משלי י"א) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (פירש"י יום השוק של צידון בערב שבת והם מחמירין על עצמן שלא להבטל מצורכי שבת) וראיתי בפרי חדש בא"ח סי' תצ"ז בכללי מנהג איסור שכתב וז"ל מי שנהג אביו איזה דבר משום סייג או החסידות ע"ד משל שקיבל עליו להתענות ב' וה' כל ימיו וכיו"ב דבר ברור הוא שאין הבן אחריו מחויב לנהוג אותו חומרא אא"כ עשאו פעם אחת בחיי אביו או אחר מיתתו דהשתא הוי קבלה על עצמו הא לא"ה פשיטא דלא שייך בזה שמע בני מוסר אביך וראי' לזה הביא בס' משא המלך מהא דאיתא בפ' כל הבשר אנא בהא מילתא כחלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוי אכל בשרא האידנא לא אכיל גבינה עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא לא אכילנא באחריתא אכילתא הרי דקרי לנפשי' כן מצד דלא הוי מקיים האי חסידותא אבל מעיקר הדין לא מחייב ולכן אין הבן מחויב לעשות סייגים וגדרים של אביו והאי דבני ביישן שאני התם דהוא שם המקום לפיכך כל בני העיר חייבים לעשות ע"פי סייגים וגדרים שעשו אבותיהם וכמ"ש ריב"ש סימן שצ"ט יכולין הציבור לעשות תקנה עליהם ועל זרעם כמו שעשה בפלגש בגבעה וכ"כ רמב"ן שכך הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה ואפי' בדברים שלא קיבלו בני העיר עליהם בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה חל החיוב על בנו לנהוג אחריו וכן מורה הראי' ממשלי שאמר שמע בני כו' שהוא לשון יחיד ומה שהביא ראי' ממר עוקבא בחולין הנ"ל יש לדחות לפמ"ש פר"ח שם מחלוקת הפוסקים מקום שנהגו איסור בדבר אחד משום סייג ופרישות ונמשך הדבר לבנים כפי הדין אי מצי להתיר בשלשה או ביחיד מומחה דעת מוהרי"ק ורשד"ם שמה שאמרו שיש היתר ע"י שאלה לחכם או לג' הדיוטות היינו בדבר שאסרו בני מקום עליהם מעצמם בדבר חדש שלא נהגו אבותיהם אבל דבר שנהגו אבותיהם לא אפשר להתיר וממילא אי נימא אפילו ביחיד שנהג דינו כמו ברבים אין יכול בנו להתיר ודעת כמה פוסקים שם שיכולין בנים להתיר מנהג אביהם וא"כ י"ל שמר עוקבא התיר לעצמו על ידי חכם או ג' הדיוטות מנהג אביו ושפיר יש לומר היכי שלא התיר אפי' יחוד שנהג בפרישות איזה דבר מחויב בנו לנהוג אחריו ע"פי דין ודלא כס' משא מלך שוב ראיתי בש"ות חוות יאיר סימן קכ"ו שמפלפל ג"כ בהך דינא יע"ש, ואולם יש להביא ראי' ברורה לדברי משא מלך מהא דאי' במס' שבת דף נ"ה ע"א אמר ר"ש בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א' י"ח) ויהי כאשר זקן שמואל ובניו לא הלכו בדרכיו בדרכיו לא הלכו מחטא נמי לא חטאו אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשאו כמעשה אביהם שהי' שמואל הצדיק מחזיר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר (שם ז') והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל וגו' ושפט את ישראל וגו' והם לא עשאו כן אלא ישבו בעריהן כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן בע"כ צ"ל הכוונה לדבריו כמ"ש רמ"א ז"ל שהש"ית דקדק עמהם כאילו לקחו שוחד והטו משפט והבין הב"ח בסימן ט' שמן הדין מחויב הדיין לחזור בעיירות לשפוט את ישראל שכתב שם שהאידנא אין חייב הדיין לחזור בעיירות כיון שישראל מעוטים בעיירות ואיכא נמי סכנת דרכים, ואולם בס' כנסת הגדולה בסימן ט' בהגהות ב"י ס"ק ב' השיג ע"ז דאף בזמן שהי' ישראל שרוי' על אדמתן מכלן שיש חיוב לחזור בעיירות מאחר שלא מצינו כן לכל הדיינים ושופטים רק שמואל הנביא ולפנים משורת הדין הוא דעביד והכתוב שמגנה ע"ז לבני שמואל לפי סברת ר"ח בן נחמני הוא מפני שלא הלכו בדרכי אביהם שהי' עושה לפנים מן השורה והם הי' עושי' חוץ מן המורה שלא הלכו בדרכי אביו כדי להרבות שכר לסופריהם ואין הכא נמי שאם לא הי' עושים כן מפני שלא הי' רוצים לטרוח ולא להרבות שכר לסופריהם לא הי' הכתוב מגנה אותן יע"ש וכן כתב בס' דרישה ולפ"ז מוכח כדברי משא מלך, דהנה ר' יונתן לא מחשיב להם לחטא רק מה שעשו להגדיל שכר לחזניהם וזהו חטא לכל הדיינים ואפילו מי שיושב ודן בביתו כמ"ש רמב"ם והובא בטור סימן ט' דיין שיושב ומגדל שכר לחזניהם וסופריהם ה"ז בכלל הנוטים אחר הבצע וכך עשו בני שמואל ועיין בדרישה אבל החטא שלא החזירו ולדון בעיירות כמו שעשה אביהם לא הי' נחשב להם בכלל החטא וכמ"ש בכנ"הג שאם לא הי' להרבות שכר רק שלא ירצו להטריח לא חטאו כיון שאין הדיין מחויב מן הדין לסבב בעיירות הא לגבייהו אף ששאר דיינים אינם מחויבים מ"מ הם מחויבים כיון שאביהם נהג כן לסבב ולעשות לפנים משורת הדין חל ג"כ על הבנים מצד קבלת האב ושוב הוי לגבייהו דין והוי חטא על מה שלא עשו ולמה חשב חטא משכר סופריהם הי' להם חטא מצד שלא סבבו אע"כ כס' משא מלך שיש חילוק בין קבלת יחיד לרבים (ודוחק לומר דלא רצה לחשוב חטא הלז כי אולי התירו הא לא נזכר כן בכתוב והי' לו לומר בפשיטות). ולולי דברי ר' יונתן בפשטא דקרא יש להביא ראי' דאפילו יחיד מחויב לנהוג כאביו ויומתק פי' הכתוב דאי' שם ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה שופטים בבאר שבע ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחר הבצע כו' ויש לומר שהכתוב סיפר לנו גודל צדקת שמואל שהי' צדיק ודיין לשם שמים כי דרך האב ששמח שבנו עולה לגדולה ואם יוכל לפעול בחייו שבניו יהי' בחייו שופטים ומנהיגים בישראל מן הסתם