שערי תורה חלק א רעג

במס' כתובת דף צ"ו ע"א המונע את התלמיד מלשמשו מונע ממנו חסד מכ"ש כשמונע ממנו מצות עשה דאורייתא לקום בפניו אע"כ אף שמחל על כבודו היינו שלא חל על התלמיד חיוב לעשות אם יש לתלמיד טירחא לכבד את רב כדין תורה יוכל למנוע א"ע והוי כמו מצות עשה של טלית שאינו מחויב להדר אבל מ"מ אם התלמיד עושה מצות עשה הכתוב בתורה ומשמשו עכ"פ עושה מצוה ולאחר העיון מצאתי בש"ות רדב"ז סימן תקכ"ד ח"א שכתב וז"ל ששאלת ממני בהא דקיי"ל האב שמחל כבודו כבודו מחול אם נפטר הבן ממצות כיבוד אב לגמרי ואם מכבד אותו הוי כמכבד אינש דעלמא או לא:

תשובה, מן העונש נפטר אבל מצוה איכא וכן ראיתי בשם רא"ה ז"ל בפ' אילו מציאות דתני' מניין שאם א"ל אביו היטמא או אל תחזור לא ישמע לו שנאמר איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו כו' כלכם חייבין בכבודי טעמא דכתב רחמנא כו' הא לא"ה ציית לי' אמאי האי עשה והאי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה והקשו עלה היאך אפשר לומר סד"א דאתי כיבוד אב ודחי אפילו לאו גרידא הא אי אמר לי' אביו לא בעינא מי איתא לעשה כלל כדאי' בפ' אלו נערות דעשה דלו תהי' לאשה לא דחי ללאו דממזרת משום דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ותירצו דהתם אי אמר לא בעינא בשביל זה לא ביטל עשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים ותי' זה לא מחוור בעיני רא"ה ז"ל דאם מחל האב בכל הדברים ובכל הזמנים ליתא לעשה כלל ולכן תירץ הרא"ה ז"ל דאפילו כי אמר האב לא בעינא שייך לעשה דמ"מ מצוה הוא בכל דבר אפילו אם אמר האב לא בעינא הרי לך בהדי' לפי תירץ זה נכון דאפי' אמר האב לא בעינא עדיין מצוה איכא ולא תועיל מחילה אלא לפטור מעונש אבל מצוה הוא עכ"ל וה"ה לענין חכם שמחל על כבודו שדומה לאב ועיין בס' שיטה מקובצת במס' בבא מציעא שם שהביא ג"כ תי' הנ"ל (ועיין בתשובת רשב"א סימן י"ח ובס' קצ"הח סימן צ"ג נראה במכ"ת אשתמיט ממנו כל זה) ובמס' כתובת ד"מ ע"א כתב בשיטה מקובצת בשם רמב"ן ורא"ה וריטב"א שהקשו על סוגי' הש"ס הנ"ל וז"ל וא"ת והא סדין בציצית דאי פטר נפשי' בטלית של צמר או בטלית שאינו בת ציצית ואפ"ה דחה ציצית לא תעשה דכלאים שאני התם ניהו נמי דאפשר למיפטר נפשי' במידי אחרת אבל לעולם איתא לעשה דהא אי בעי לובש טלית של פשתן לא סגי לי' דהשתא איתא לעשה אבל הכא ליכא מצוה כלל דאיסתלקא לגמרי כי אמרה לא בעינא ובכי הא ודאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה יע"ש, א"כ לק"מ קו' טורי אבן הנ"ל דלא דמי להאי דכתובת הנ"ל דהא הכא אף אי העד ובעל דבר יהי' מוחלים על כבוד התורה מ"מ אם רוצה שכנגדו לכבדו ולקיים המצוה חל עליו העשה ועשה מצוה והא אמימר הי' רוצה לקיים המצוה ודמי ממש לטלית בת ד' כנפות שאף שמצי ליקח טלית אחר מ"מ כשעושה בטלית של חיובא עושה מצוה לכן עשה דכיבוד התורה עדיף כיון דאמימר הי' רוצה לכבדם ולהושיבם חל העשה עליו ואף אם ימחול התלמיד חכם על כבודו מ"מ לא מצי למחול שלא יעשה מצוה וכמו בכיבוד אב לולי דגלי תורה הי' עשה דוחה כנ"ל וה"ה אף אי ימחול מ"מ כשתלמיד רוצה לכבדו עושה מצוה והכא אמימר הי' רוצה לכבדו לקיים עשה דכבוד התורה ואף כשימחול יהי' עטה דכבוד התורה עדיף מעשה דועמדו כשרוצה לקיים העשה דכבוד התורה דהא לא נפטר רק מעונש אבל מצוה איכא לעולם וא"כ ל"מ מחילה כיון דאין יכול למחול גוף המצוה ולא דמי להאי דכתובת דהתם אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל (ועיין בכתובת שם בתוס' ד"ה מי וברש"י) ואף אם לקחה אינו עושה מצוה, וממילא מיושב גם קו' א' הנ"ל דגם אם הי' מוחל ע"כ איכא מצות עשה על אמימר שלא מהני מחילה רק על עונש ושוב מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון דף ל"א ריש ע"ב סייעתא לדברינו ועיין בס' שאילת שלום דף ל"ג ע"ב ס"ק ק"י בסופו ותבין והנאני ולק"מ על הרמב"ם דסובר כפוסקים הנ"ל וזהו ברור, ועוד יש ליישב קו' ב' הנ"ל ע"פי מ"ש הסמ"ע סימן י"ז ס"ק ה' וסק"ו ובתומים ס"ק א' דעשה דועמדו בדיינים ובעדים הוא אסמכתא בעלמא טמן התורה אין צריך לעמוד וכן מצאתי כיו"ב בר"אש במס' ברכות דף י"ו ע"ב וברבינו יונה שמצינו לפעמים בש"ס דנקרא בשם עשה והוא רק עשה דרבנן כדאי' במס' זבחים רפ"ג טבול יום הנכנס למחנה לוי' עובר בעשה ובהדי' מוכח דלית בי' אלא איסור דרבנן וז"ש האי עשה והאי עשה דכבוד התורה עדיף שהוא עשה דאורייתא ול"ד להאי דכתובת דהתם עשה ולא תעשה הוא דאורייתא משא"כ הכא דעשה דועמדו הוא רק מדרבנן אלים עשה דכבוד התורה שהוא דאורייתא אף שיכול לעקור עשה בכבוד התורה מ"מ כל כמה דלא עקר עדיף מעשה דרבנן:

ראי' ב) כתב בס' טורי אבן ממס' סנהדרין דף פ"ד ע"ב רב לא שקיל לברי' למישקל סילויא דלמא חביל לי' והו"ל שגגת איסור חנק וקשה הא יכול למחול על צערו כדאי' בב"ק דף צ"ג אע"כ שאין אב יכול למחול על צער וה"ה על בזיון וחכם יש לו דין אחד עם אב, לק"מ על רמב"ם הנ"ל דגם רמב"ם מודה שאין יכול למחול על בזיון היכי דלא מגיע מבזיון מצוה ושאני כהן גדול בעדות וזקן ואינו לפי כבודו באבידה שמגיע ע"י מחילתו מצוה יכול למחול וכ"ז ברור וכיון שנסתר ראיות הטורי אבן קם דין של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בתקפו

ד ונראה להביא ראי' לשיטת רמב"ם בזקן שאינו לפי כבודו יכול למחול על בזיונו היכי שמגיע מבזיונו מצוה דלכאורה קשה על הש"ס שמתרץ ר' ישמעאל לפנים משורת הדין הוא דעביד דאכתי קשה על צדיק כמותו שעשה כל מעשיו לשם שמים דהנה יש לחקור אם מותר לגרום הפסד לחבירו במניעת ריוח דמהא דקיי"ל במס' ב"ב דף כ"ב ע"ב גרמא בנזקין אסור לא מוכח דהתם הוא הפסד מכיסו ומהא דכתבו הפוסקים בשם ירושלמי הובא בנמוקי יוסף במס' ב"מ בפ' המקבל המבטל כיסו של חבירו פטור ועיין שייך ח"מ סימן רצ"ב ס"ק ט"ו ומשנה למלך בפ"ז ממלוה הלכה י"א ומשמע דאסיר לא מוכח דהתם הוי מניעה בשל חבירו אבל בדבר שלא זכה חבירו כלל אב מותר לגרום הפסד מניעת ריוח וליתן להשני ולכאורה תלי' במחלוקת אמוראי' במס' ב"מ דף יו"ד ע"א דסובר ר' חסדא ור' נחמן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ובע"כ מוכח שמניעת ריוח הוי הפסד ומיקרי חב כי ע"ע הי' לכל ישראל זכות בדבר ועתה מונע זכות ודעת תוס' שם והרבה פוסקים דאפי' בעשאו שליח לא קנה וכתב בספר פני יהושע בכתובת דף פ"ה הטעם משום דאין שליח לדבר עבירה (ובתוס' במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב מבואר שמעשה בטיל ועיין ש"ות נודע ביהודא בחלק א"העז פלפול ארוך בזה) מוכח שאסור לגרום לחבירו מניעת ריוח אף בדבר שלא זכה בו עדיין וא"כ אכתי קשה על ר' ישמעאל ניהו דפעם ראשון שנתן לו דמי עצים עשה לפנים משורת הדין מ"מ בפעם שני' דמוקי הש"ס שבע"כ הפקיר לכל ובמילתא בעלמא הוא דאוקמי קשה על צדיק כמותו הא על ידי זה שאמר שלא הפקיר נגדו לא זכה זה ובאמת בלבו הי' להפקיר לכל והי' לזה ג"כ זכות וגרם לו היזק מניעת ריוח ע"י דיבורו יותר הי' לו לומר בפה מלא שהפקיר לכל גם נגדו ולא יסייעו במשא דהא מדינא פטור לסייעו כיון שהוא זקן ואינו לפי כבודו והי' יוצא ידי שמים נגדו ועכשיו ע"י דיבורו שאמר לו לפנים שלא הפקיר נגדו עשה לו חוב כיון שבאמת מדינא אית לי' זכות דהא הפקיר לכל וכיון דדיבור הוי כמעשה כמ"ש תוס' במס' ב"ק דף ק' יותר הוי לי' לומר אמת שהפקיר לכל ולא יסייע לו בהגבהת עצים ויהי' בשב וא"ת מאשר עשה שהוציא בשפתיו וגרם היזק לחבירו שאיכא קצת איסור דרבנן. ותו קשה על צדיק כמותו היאך הוציא מפיו דבר שלא הי' בלבו כיון שלא הי' לו הכרח לקיום מצוה, ולכאורה לק"מ כמו שהשיב לי על זה חד מלומדי תורה כי רפ"י שסביב הרי"ף פירש וז"ל לכ"ע אפקרי' אחר כך שלא יכשלו בעוברי דרכים הלוקחים אותו עכ"ל והבין הפי' שאפקרי' שהפקר לכ"ע לא יחול כי אם אחר כך דהיינו כשילכו משם וכוונתו כל זמן שהוא שם יהי' שייך לר' ישמעאל וכשילכו משם יחול ההפקר אבל באמת אי אפשר לפרש כן בכוונת רש"י דהנה הגי' שלנו בש"ס הוא הדר יהיב לי' פלגא דזוזי ואפקרי' חזי' דהוי קא בעי למיהדר ולמיזכה בהו א"ל לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ורמב"ם כתב בפרק ב' מנדרים הלכה י"ד דהפקר אע"פי שאינו נדר הרי הוא כנדר שאסור לחזור בו וכן קיי"ל בטוש"ע ח"מ סימן רע"ג סעיף ב' ועיין בבית יוסף באורח חיים סימן תל"ד וא"כ יש להבין על המקשן דמקשה מי הוי הפקר כה"ג כיון דאינו לכל כמו שאמרו ב"ה אמאי לא מקשה אפי לב"ש הא אסור לחזור בו דמה לי אם חזר לגמרי או חזר ממקצת דהא מעיקרא הפקר לכל ואח"כ הפקר לכ"ע ולא לו הא הוי כנדר ואף דאי' ביו"ד סימן י"ד סעיף ג' דבנדרים תוך כדי דיבור כדיבור דמי הא סתמא קתני ומשמע שהי' לאחר כדי